אקסיומה א' - רק מי שמצביע משפיע.

אקסיומה ב' - לא להצביע משמעו הצבעה למפלגות שאינך מסכים איתם. 

משפט

לא משנה מי ייבחר בבחירות הקרובות, הוא עדיין יכנע לתכתיבי הימין הדתי ו/או לתכתיבי החרדים.

הוכחה

נניח בשלילה כי אין זה המצב, ונניח בלי הגבלת הכלליות שX יהפוך לראש הממשלה. אבל, X, כמו כל פוליטיקאי, חייב ליצור קואליציה והתבטא בעבר שהוא מאמין ב"הסכמה לאומית הדדית" וש"אסור לשלול אופציות המעודדות שינוי מבפנים". כלומר, על X לבחור לפחות אחת משתי קבוצות המיעוט הבאות - {החרדים, הימין הדתי}. בחירה כזאת מוגדרת היטב הודות לקיום אקסיומת הבחירה, שלפיה קיימת פונקציית בחירה כלשהי המאפשרת את קיום הקואליציה תוך כדי רימוי הבוחר. משמע X יישב עם הימין הדתי או עם החרדים בממשלה וייכנע לכל גחמותיהם. וזאת היא סתירה להנחה.

וכעת, אם אהיה קצת פחות ציני, אשאל את השאלה הבאה - האם נותרו בכלל אנשים שפויים בפוליטיקה הישראלית?

בבחירות הבאות עלינו לרעה הצבעה לכל אחת ממפלגות הימין היא הצבעה לימין הדתי או הימין הגזעני (מעניין מה היה אומר בגין על מה שקרה לליכוד), והצבעה למפלגות ה"מרכז" (כי מתברר שבארצנו בעלת התרבות הדמוקרטית והנאורה "שמאלני" זאת מילת גנאי) משמעה הצבעה לאוסף דמגוגים שספק אם הם מבינים דבר וחצי דבר ממה שהם מדברים עליו. או במילים אחרות, לא משנה למי נצביע, אנחנו נידפק, כאשר ה"אנחנו" מתייחס לאנשים הרוצים לחיות במדינה בה לא חייבים להיות מגויסים למען המטרה 24/7. כיצד זה שאין שום מפלגה המציעה אופציה אזרחית אמיתית (ולא, מר''צ לא נכללת בהגדרה הזאת. מעבר ללטפוח לעצמם על השכם ולהרגיש נאורים הם מעולם לא ניסו לתקוף את הבעיות בצורה ישירה), הקוראת להפרדת דת ממדינה, סיום הכיבוש עם שלום או בלעדיו, שבירת וועדי העובדים, ופיזור מערכות החינוך הדתיות על פלגיהן החוקיים והלא חוקיים כאחד (באיזה מן מדינה מערבית נשמע כזה דבר שהמדינה מתקצבת ותומכת בחינוך פוליטי בהגדרתו?)? כבר עמדתי במאמרי הקודם על כך שאם ברצון ישראל לשרוד כדמוקרטיה אמיתית, אין לה ברירה נוספת חוץ מלנקוט בצעדים הנ''ל. 

בין אלו תפיסות עולם אנו ניאלץ לבחור ב22 לינואר? הליכוד והבית היהודי לאומניים ודתיים מדי. מפלגת העבודה ויאיר לפיד מדברים בסיסמאות נבובות והמשנה הכלכלית שלהם עלולה להוביל את המדינה לאסון במקרה הטוב ולשותפות קואליציונית אינטרסנטית שרק תעלה לנו הרבה כסף במקרה הרע. מר''צ קטנה ולא ברור אם לנציגיה בכלל נוח לעשות משהו אמיתי שאיננו כולל בתוכו ישיבה על ספסלי האופוזיציה ולזעוק חמס. ציפי לבני עומדת בראש מפלגה שהכינוי אינטרסנטים מהווה מחמאה בעבור חבריה, ולגבי ש''ס ויהדות התורה, זאת נבלה וזאת טריפה. ולמה אני לא מרחיב את הביקורת למפלגות הקטנות? מאחר והסיכויים שאחת מהן תיכנס לכנסת קלושים. ובנוסף יש לזכור, מאחר ומדובר בפוליטיקאים, הסיכוי שהם באמת יעשו משהו שאיננו לטובת כיסם או הסקטור ממנו הם הגיעו, קלוש למדי. עם ישראל, אלו הם נציגיך. אותם אתה רוצה לראות בכנסת?

שימו לב, אין זה עניין של הצבעה לרע במיעוטו. אין מפלגה אחת שמתמודדת שמייצגת רעיונות הומניסטיים, של הפרדת דת ממדינה. סוף למדיניות ההעדפה הסקטוריאלית, וליברליות אישית וכלכלית. פשוט אין. והעניין העצוב הוא שגם אם נניח ותקום מפלגה כזאת, מי יתמוך בה בדיוק? ביצוע רפורמות כאלה בישראל יוביל למשבר זהות רציני וייאלץ את הישראלים להתמודד סוף כל סוף עם השאלה של "מיהו יהודי?", "האם הנצחת השסע העדתי מוצדקת?", "האם אנו באמת רוצים דמוקרטיה?", "האם אנחנו מעדיפים מדינת לאום יהודית ודמוקרטית או מדינת אפרטהייד של כל אזרחיה?", "האם לדת מגיע למרר לאזרחים את החיים?", "מהו מקום המיעוטים במדינת ישראל?" וכיו''ב שאלות שבמדינה מערבית נורמלית התשובה אליהן ברורה מאליה; בארץ עם זאת, לבושתנו הרבה, אין זה המצב.

אפשר לנתח כמובן את הגורמים שהביאו לכיווני החשיבה הנ''ל, ואפשר להתפלפל על כך עד אין קץ בחוסר תועלת. בשורה התחתונה, אין לנו באמת אלטרנטיבה שלטונית. ישנן שתי אופציות לקואליציה הבאה - קואליציה של הימין הדתי-חרדים, או קואליציה של המרכז (כי שמאל זאת מילה גסה במחוזותינו) והחרדים (המפלגות הערביות כמובן אינן מועמדות בכלל לקואליציה. מפלגות השמאל והימין כאחד עוד לא הגיעו למצב בו הן מספיק נאורות בכדי להתנהל מול ערביי ישראל בגישה שאיננה פטרונית ומתנשאת במקרה השמאלי או גזענית ומתלהמת במקרה הימני. כך או כך, שתי המפלגות לא יסכימו לשבת עם הערבים בקואליציה בין אם מסיבות אלקטורליות או מסיבות גזעניות נטו).  אם הימין ימשול בקואליציה סביר להניח שהקיפאון במו''מ מול הפלסטינים ימשיך והלאומנות המגובה בדת תמשיך להתפשט כאש בשדה קוצים ולכלות כל דבר טוב בחלקת אדמה זאת. אם המרכז-שמאל ינהיג את הקואליציה סביר להניח שההשתלטות הזוחלת של הדת תמשיך בצורה נסתרת תוך כל מני הסכמים המבטיחים "כבוד הדדי", "הסכמיות לאומית", או "ערבות חברתית" ואלוהים יודעת איזה עוד תירוצים. סביר להניח שהכלכלה לא תשתנה יותר מדי - כל פוליטיקאי יודע לדבר יפה מאוד על תקצוב מקרי סעד חברתיים אלה ואחרים, אך בשורה התחתונה, הוא לא יעשה דבר בעד זה אלא אם ישתלם לו (ובהתחשב בלובי החברתי של כל מני סקטורים וועדי עובדים, לאף פוליטיקאי אין סיבה להטות תקציבים לטובת המקומות שבאמת צריכים אותם). 

זה במקרה והפוליטיקאים של היום הם אנשים של מילים. אם הם יתבררו כאנשים של מעשים מצבנו יהיה גרוע בהרבה. אינני רוצה לחשוב מה הולך לקרות אם שטחי C יסופחו לישראל או מה יקרה אם כל החרדים פתאום יוכנסו לצה''ל או שירות לאומי (קושיה לי לכל ה"פראיירים" למיניהם, חשבתם לדקה איזה עומס על המערכת, שיעילות הוא לא השם השני שלה בכל מקרה, זה יצור? ומה עם הכפייה הדתית בצה''ל שרק תתחזק? שלא לדבר על המיסים שיצטרכו לעלות כדי לממן את הטמטום הזה?), או לחלופין אם נהפוך את המערכת הסוציאליסטית בכל מקרה ששולטת בארץ ליותר סוציאליסטית וריכוזית. 

לא הייתי רוצה לסיים את המאמר הזה בקריאה לישראלי הנרגש והנאיבי לא להשתתף ב"חגיגת הדמוקרטיה" הבאה עלינו לרעה. כן הייתי רוצה שתקום תנועה ליברלית ישראלית אמיתית שתתחיל להתמודד עם המציאות במקום לנסות לפתור אותה באמת, ולא באמצעות משאלות לב וסיסמאות נבובות. אך לצערי הסיכויים שתנועה כזאת תצליח בצורה בינונית בבחירות 2018, גם אם תקום, קלושים. התעודדו, בבחירות הבאות נדע אם הישראלי יותר טיפש או גזען. גם זה משהו.