אמש הלך לעולמו הסופר והעיתונאי אמנון דנקנר לאחר שלקה בלבו בעת ששהה בביתו שברמת-השרון.

בני-המשפחה הזמינו פרמדיקים כדי לנסות להחיותו ,אך הדבר לא צלח.

                     ביוגרפיה

אמנון דנקנר נולד בירושלים בשנת 1946.

הוא למד במסגרות חינוך דתיות ואת שירותו הצבאי עשה בנח"ל.

 לאחר שחרורו, למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

את תחילת דרכו עשה בתחום השירות הציבורי: בראשית שנות ה-70 שימש כדובר משרד החינוך, תחת השר יגאל אלון.

 לאחר מכן,  המשיך בתחום הדוברות, כדובר הסוכנות היהודית.

עם תום כהונתו בסוכנות פנה לתחום התקשורת.

במשך שנים רבות שימש דנקנר ככתב, בעל טור ופרשן בעיתונאים חדשות, דבר, הארץ ומעריב.

הוא שימש כעורך מעריב בין השנים 2007-2002 ,ולאחרונה כתב טור שבועי בעיתון החדש"סופהשבוע" .

                          המאמר שעורר סערה ציבורית

בשנת 1983, כשעבד בעיתון הארץ, פרסם דנקנר מאמר בשם "אין לי אחות" שעורר סערה ציבורית גדולה.

במאמר, שנכתב בעקבות רצח פעיל השמאל אמיל גרינצווייג על ידי יונה אברושמי, תקף דנקנר בחריפות את "הבריונים האלימים והמזרחיים של בגין".

הוא הגחיך את טענות הקיפוח העדתי וצייר כתמונת מראה של אותם "בריונים" את הציבור השמאלני אשכנזי תרבותי, הנאלץ לסבול מאלימות וברבריות.

בעקבות פרסום המאמר מתחו רבים ביקורת חריפה על דנקנר וכינו אותו גזען.

מנגד, אחרים צידדו בו וטענו כי כתב את האמת, ללא ייפוי המציאות או שימוש בלשון נקייה.

בשנים שחלפו לאחר פרסום המאמר התנצל דנקנר לא אחת על דבריו אלו ואף חזר מהם. הוא היה אחד מהתומכים המרכזיים באריה דרעי לאחר הרשעתו, ובהמשך אף הביע תמיכה בעמדות שזוהו עם הימין בישראל.

בשנת 1992 פרסם דנקנר ביוגרפיה של הסופר דן בן אמוץ, שלוש שנים לאחר מותו של האיש.

 הספר עורר סערה רבה, בייחוד בשל קטעים העוסקים ביחסיו של בן אמוץ עם קטינות וכן במערכת יחסים של גילוי עריות שניהל, לכאורה, עם אמו.

במהלך שנות ה-90 השתתף דנקנר כחבר פאנל קבוע בתכנית פופוליטיקה, לצדם של יוסף (טומי) לפיד, לימים יו"ר שינוי, וישראל אייכלר, כיום ח"כ מטעם יהדות התורה.

דנקנר, אשר ייצג בתכנית את העמדה השמאלית (לעומת לפיד הימני ואייכלר החרדי) הפך לאחד מסימני ההיכר של המשדר הפופולרי. רבים ממשתתפי התכנית התקדמו לאחר מכן במערכת הפוליטית או התקשורתית, בין השאר בעקבות החשיפה הממושכת ואחוזי הצפייה הגבוהים.

                      מאבקו של דנקנר כנגד השחיתות האישית

בשנים שקדמו למינויו חל מפנה בעמדותיו של דנקנר, לאחר שקרא את פסק הדין שהרשיע את אריה דרעי בפרשת השוחד והתרשם כי אינו נכון.

כמוכן, הוא נתן ביטוי לגישתו החדשה במאמרים שכתב בנושא וכן בקו שהתווה בעיתון לאחר שמונה לעורך הראשי.

בשנת 2001 זכה דנקנר בפרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת. בנימוקי הפרס נאמר: "בשנה האחרונה הוכיח אמנון דנקנר שהוא אינו מהסס לגעת במוסדות המקודשים ביותר של החברה הישראלית".

"במספר פרשיות שהסעירו את המדינה בשנים האחרונות הביע אמנון דנקנר עמדות המנוגדות לאלה של עמיתיו לעיתונות מתוך אמונה בצדקת דרכו יצא להגנתם של אישים ואוכלוסיות שלא זכו לאהדת הברנז'ה העיתונאית"

"אמנון דנקנר היה בין הראשונים בקרב עיתונאי השמאל שפקפק בקול רם בתהליך הסכם אוסלו ואף הגן על זכותם של המתיישבים היהודים ביש"ע ובחבל עזה ליחס הוגן מצד התקשורת, על אף שדעתו חלוקה עמם בנושא המדיני."

ב-2005 הוביל במעריב מערכה נגד השחיתות הפוליטית, בסדרת מאמרים שכתב עם דן מרגלית תחת הכותרת "איפה הבושה?", בהם קרא לציבור למחות נגד השחיתות השלטונית ולדרוש שינוי.

בהמשך הסתכסך עם מרגלית, לאחר שהאחרון ביקר את חברם המשותף, אהוד אולמרט.

במקביל לקריירה העיתונאית שלו, היה דנקנר גם סופר פורה. ספריו האחרונים היו "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" (הוצאת אחוזת בית, 2008) ו"מגע הקסם של הבל גאגין" (הוצאת בית, 2011).

סיפור קצר מתוך ספרו "מחפשים את גואלמן" הוסרט לטלוויזיה תחת השם "האח של דריקס" (במקור: "האח של רמלר"), ודנקנר עצמו שיחק בסרט.

גם ספרו "שרמן בחורף", שהתפרסם ב-1996, היה לסרט טלוויזיה.

כזכור,דנקנר אף נטל חלק כשחקן בסדרה "פולישוק", שם גילם את ראש המפלגה חומי שליט, דמות שהתבססה על ידידו הטוב, טומי לפיד המנוח.

                הספרים שכתב דנקנר

בשנים האחרונות במקביל לעבודתו העיתונאית חיבר דנקנר ספרים רבים כגון: הביוגרפיה על דן בן-אמוץ, שרמן בחורף ,האיש ללא עצמות,ימיה ולילותיה של הדודה אווה,איפה היינו ומה עשינו,ועוד.

דנקנר היה בן 67 במותו ,ונחשב לאחד העיתונאים החשובים בישראל.