 
|
מתנה מהגולן
מאת: מיכל 07/07/13 (10:21)
כל יושבי חדר האוכל בקיבוץ הצפוני השתיקו האחד את השני כשמזכיר המשק ניסה לשאת דברים, דקות ארוכות לאחר מכן השתררה דממה והמזכיר יוסקה, דמות וותיקה בקיבוץ ואיש בעל מראה חיצוני מרשים הרכיב את משקפי הראייה שלו והחל להקריא מן הדף שהחזיק בידיו "ממשלת ישראל מודיעה לקיבוץ הרכס כי החל מתאריך 1.8. האדמות שנמצאות צפונית לקיבוץ והיו בחזקת הצבא עד להיום יותרו לעבודה חקלאית, קיבוץ הרכס מתחייב לעשות באדמות אלו אך ורק עבודות חקלאיות,לגדל ירקות ופירות. לאחר בדיקה יסודית שנערכה ע"י הצבא בשטח לא נתגלו סימנים של שדות מוקשים שהיו באזור מאז מלחמת יום הכיפורים. בטרם סיים יוסקה את דבריו נשמעו מחיאות כפיים וחדר האוכל נשמע כמו כוורת דבורים, כולם התרגשו ושמחו כאחד. סוף סוף שטח הקיבוץ יגדל ומהיבול יוכלו להכניס עוד כסף לקופה הדלה שלהם. לא עבר זמן רב וסידור עבודה נתלה על לוח המודעות וכל בעלי המקצוע התגודדו לראות מי אמור לעבוד בשטח החדש,שטח שהיה מבחינת סוד עבורם בגלל שהיה שייך לצבא. צעירי המשק במיוחד רצו כבר ללכת לעבוד שם ו"לכבוש" את השטח בעבודה חקלאית כפי שעשו הוריהם כשעלו על קרקע בתולה והפכו אותה לקרקע פורייה ומניבה פרי. איתמר היה עם חבריו בקבוצה שהתגודדה סביב לוח המודעות,גם הוא היה חדור שאיפה לאתגר. הרבה זמן לא חש כזו התרגשות, הוא סיים את השירות הצבאי באחת מהיחידות המובחרות ולאחר השחרור הרגיש ריקנות ולא ידע מה העתיד צופן לו,או מה יעשה עם חייו בהמשך. לאחר שראה את שמו תחת הכותרת "כלים כבדים" לא היה מאושר ממנו הוא כבר רצה לעלות על הטרקטור המפלצתי ולהתחיל ליישר את אדמת הטרשים המסתורית. למחרת השכם בבוקר איתמר ניגש לסככת הטרקטורים,בדק שמן,סולר,הצטייד בצידנית עם מים קרים וכריכים חבש את הכובע והחל להזדחל לכיוון צפון. הנסיעה הייתה איטית בגלל כובד הטרקטור וגם בגלל העובדה שלא היה שביל ודרך, הטרקטור קיפץ ואיתמר הרגיש כל מהמורה שעבר עליה. כל הקושי לא שיבש את תחושתו ואת שמחתו על המשימה העומדת לפניו והוא היה כבר נחוש להתחיל. כאשר סיים את העלייה והגיע לישורת הוא לחץ על הבלמים,עצר את הכלי וירד למטה להתבונן, שטח עצום נגלה לפניו,מלא קוצים ועשבי בר ואי אפשר היה להבחין בסוף. רק שרידי גדר מלאת חלודה היו כאנדרטה ישנה לאחד הקרבות שהתחוללו במקום במלחמה ההיא. מעט ציפורים עפו במקום והשקט המוזר כמו ורעש באוזניו. שאר חבריו של איתמר הגיעו אף הם והמקום התמלא בשאון וחריקות של הכלים הכבדים.לכל אחד מהמפעילים הייתה תוכנית ביד וכך החלו בכיבוש הקרקע והכשרתה לשתילה ונטיעה בעתיד. לאחר כמה שעות עבודה החבר'ה צפרו האחד לשני שזמן ארוחת הבוקר הגיע. איתמר לקח את הצידנית וירד אף הוא וכולם נאספו מתחת לאחד העצים הבודדים שעמדו במקום והתיישבו לאכול. האווירה הייתה טובה ועליזה והצעירים שמחו על שינוי בסדר היום שלהם והם ידעו כי הם נכנסים לעידן חדש, לתקופה בה הבית שלהם יגדל בשטחו וביבולו. וכך מדי יום עם הנץ החמה עשתה החבורה את דרכה לשטח החדש,רובם היו יוצאי צבא והכירו את כל הפרטים של הקרב שהתחולל במקום ואף הרגישו קצת חרדת קודש בגלל מי שקיפח את חייו סמוך כ"כ לביתם. באחת הפעמים שאיתמר היה קצת מבודד מהשאר הוא חיפש מקום מוסתר במקצת לעשות את צרכיו, ולאחר שמצא כזה מקום דומם את המנוע וירד מהטרקטור. לאחר שהתמקם ומצא לעצמו תנוחה נוחה הוא התיישב, תוך כדי הביט מסביב חיוך קטן עלה על שפתותיו כשראה את הקיבוץ מרחוק והוא כבר דמיין את החיבור שיהיה בין הקיבוץ לאדמה החדשה. לאחר מספר דקות כשסיים והתרומם הוא ראה משהו שחור מבצבץ מהאדמה ממש קרוב אליו, הוא ניגש בזהירות וראה שזו שקית ניילון, מאחר וידע על סכנת המוקשים באזור הוא לא נגע בהתחלה, התכופף והביט שוב ורק לאחר שהיה בטוח כי לא נשקפת לו סכנה הוא החל לחפור מסביב לשקית. לאחר מספר דקות כשרוב שקית הניילון נחשפה בפניו הוא משך אותה החוצה ולפי משקלה הבין שיש בפנים משהו. בזהירות מרובה החל לפתוח את השקית, הוא הבחין בעוד שקית שעטפה דבר מה וגם אותה פתח. בתוך השקית היו מכתבים כתובים בערבית וכמה תמונות. איתמר התיישב והביט בעיון רב במה שמצא, הוא הבין כי זה שייך לחייל סורי שלחם במקום. הממצאים היו נדירים, אופן החיים של הסורים השכנים מצפון לא היו חשופים וידועים לישראלים, למעט העימות הצבאי והסיפורים על האכזריות של אלו שנפלו בשבי לא היו סיפורים על ההווי של האזרח הסורי, על קשרי המשפחה שלו,למעשה כמעט כלום. איתמר הביט בתמונות שצולמו שחור לבן והבחין בבחור צעיר חובק אישה מבוגרת ונערה צעירה "אלו בטח אימו ואחותו או אשתו" ודקות ארוכות הביט עד אשר שמע צפירה מטרקטור אחר וחבר שעשה סימן בידיו כאילו שאל "הכול בסדר?" איתמר דחף את השקית לכיסו ,עלה על הטרקטור והמשיך לעבוד עד רדת החשיכה וחזר עם חבריו לקיבוץ. השקית במכנסיו הטרידה את מנוחתו והוא רק רצה כבר להגיע ולהמשיך ולהביט לתוך עולמו של הסורי האלמוני. לאחר ארוחת הערב ומקלחת מרעננת סגר איתמר את דלת חדרו ופרש את כל מה שמצא בשקית על המיטה.בשקית היו מכתבים רבים והתמונות. מכיוון שלא דיבר ערבית מספיק טוב בכדי להבין הוא הביא את המחשב הנייד שלו והחל להעתיק מילים בכדי להבין מי היה החייל,מי כתבו לו את המכתבים ולא הרגיש כי השעה נעשית מאוחרת והעייפות הכריעה אותו והוא נרדם כשראשו על שקית הניילון והמכתבים שבתוכה. מאותו ערב איתמר התבודד בתואנות שונות מחבריו ומשפחתו ושקע כל כולו בחייל האלמוני שנהרג על אותה אדמה שמעובדת לאזור חקלאי של הקיבוץ. שמחתו לא ידעה גבול כשהבין ששם החייל היה עומר והוא התגורר בפאתי דמשק, לבחורה שהייתה בתמונה קראו סורייה ,היא הייתה אחותו של עומר והאישה המבוגרת אימו. כל שורה שהצליח לתרגם מהמכתבים הבין שעומר היה בחור משכיל ,בחור רגיש שדיבר וכתב על אהבה וטבע. במיוחד נגע לליבו של איתמר המכתב בו כתב עומר שהוא לא מבין למה נלחמים נגד ישראל ומי הם בכלל הישראלים שלימדו אותם לשנוא כל-כך. הוא פרש במכתב את פחדיו מהמוות, את רצונו להיות אדם חופשי בעולם, להכיר אנשים,ללמוד ולהקים בית משלו בעולם לא רווי מלחמות והסתה. פעמים רבות קרא איתמר את המכתב והרגיש צער על אותו אלמוני שלחם בניגוד לרצונו בכלל, איתמר הבין כאיש צבא לשעבר שלמעשה עומר לא היה שונה ממנו בהרבה.במכתביה של סורייה היא ציינה את הפחד הגדול שלה ושל האם להישאר לבד, ללא נוכחות של גבר בבית,עובדה חשובה בחברה הערבית. היא סיפרה לו על הגעגועים הרבים אליו,על חדרו שנותר מסודר כמו ביום שהתגייס ,או גויס. איתמר הביט שוב בתמונות וסורייה נראתה כמו כל בחורה שהייתה חולפת על פניו ברחוב מבלי למשוך תשומת לב. איתמר לא סיפר לאף אחד על הסוד שלו אטם את המכתבים והתמונות והמשיך בשגרת יומו. בליבו הוא ידע כי הוא חייב להעביר את החבילה לסורייה ואימה. דבר שנראה בלתי אפשרי בגלל חוסר הגישה למשלוח בדואר רגיל,בגלל שאין קשר כלשהוא עם סוריה. לאחר שיישרו את האדמה והמומחים לחקלאות של הקיבוץ הגיעו על-מנת להחליט מה יזרעו שם לקחו את איתמר לעבודות אחרות בקיבוץ. לאחר תקופה כמו כל בחור שהשתחרר מהצבא נסע איתמר לחו"ל, הוא תכנן מסלול הרפתקני במיוחד,הצטייד בכל מה שצריך ויצא לטיול שאחרי צבא. באחד מהתיקים הייתה שקית עטופה היטב עם המכתבים והתמונות, גם אם לא החליט עדיין מה יעשה איתה החליט לקחת אותה. לאחר כחצי שנה של הרפתקאות ואתגרים הגיע איתמר לפריז, שכר חדר בפאתי העיר והתמקם בעיר האורות. כשנזכר במכתבים הוא החליט לעשות מעשה,הוציא את אחד המכתבים ותמונה של עומר,סורייה והאם, הכניס למעטפה,רשם את הכתובת שהופיעה במכתבים הישנים והוסיף פתק בכתב ידו "שלום רב, שמי איתמר שרוני ואני ישראלי שמתגורר ברמת הגולן,מצאתי את המכתב ואת התמונה ברמת הגולן, אני מתאר לעצמי כי לא קל לכן לקבל זאת אבל הרגשתי כאדם שחובתי היא להחזיר לכן את מה ששייך לכן כמזכרת מעומר, אני שולח את המכתב מפריז לכתובת שמופיעה במכתב של עומר ואני מקווה שזה יגיע ליעדו אם אתן גרות באותו מקום". למחרת ניגש לדואר ובידיים רועדות מהתרגשות הדביק את הבול ,הביט במכתב "מה שיהיה יהיה,יאללה בהצלחה". אחרי היעדרות של שנה מהמשק חזר איתמר לקיבוץ,קיבל דירה מרווחת יותר, עבודה עם בני הנוער כמדריך ונכנס לשגרה.
חלק ב': ערב אחד נשמעה דפיקה בדלת ביתו,איתמר פתח את הדלת ואיש זר,משופם ובעל הופעה מרשימה עמד בדלת " אתה איתמר?" והא הנהן בראשו ושאל "כן? מי אדוני?" . האיש הביט בו והמשיך "שמי חאלד,אני יכול להיכנס ברצוני לשוחח איתך בפרטיות", איתמר פתח את הדלת לרווחה וסימן בידו לזר להיכנס. הם עמדו דקות ארוכות מביטים האחד בשני עד שאיתמר הזמין אותו לשבת. "שמי חאלד ואני ממג'דל אל שאמס, נתבקשתי לחפש אותך ולמסור לך מעטפה באופן אישי,אבל בבקשה לאיש אסור לדעת שהייתי פה". והוא הושיט לאיתמר מעטפה חתומה וסגורה. איתמר לא הבין בכלל מה רוצה ממנו הזר ולא קישר את מה שקורה לחבילה שמצא אז..אשתקד. האיש הלך לכיוון הדלת ,לא אמר אף מילה נוספת ויצא. איתמר הביט במעטפה ואז זה היכה בו והוא החל לקשור את מה שרק הוא ידע לגבי המכתבים של עומר והתמונות. בזהירות פתח את המעטפה שכללה דף מכתבים ועוד מעטפה סגורה ,הדף היה בעל ניחוח קל של בושם והמכתב היה באנגלית " לאיתמר שלום רב, ריגשת את אמא ואותי עד מאוד עם המכתב והתמונה שהיו של עומר, לא ידענו היכן נהרג בדיוק ומה עלה בגורלו במלחמה הארורה ההיא. אני מודה לך שהחזרת לנו את המזכרת היחידה שנשארה מאחי ואני מבינה שיש לך עוד מכתבים. אני מצרפת למכתב זה כרטיס טיסה לפריז והזמנה על שמך למלון הילטון,אני אגיע לשם בתאריך הנקוב ,אל תחפש אותי אני כבר אמצא אותך" סורייה. איתמר רעד בכל הגוף מההתפתחות הבלתי צפויה שקרתה בגלל אותו ניילון שמצא בשדה הטרשים. היו לו מחשבות שאולי זו מלכודת ועליו להיזהר ולא לנסוע,אבל הוא האמין בטוב ליבם של אנשים ולא חשב שסוריה תוותר על יתר המכתבים והתמונות שאחיה ההרוג השאיר והוא החליט לנסוע. לאחר שמצא תירוץ לנסיעה הקצרה ,הגיע לשדה התעופה וטס עם הכרטיס שנילווה למכתב. בהגיעו לפריז למלון הילטון ציפתה לו הפתעה נעימה כשקיבל חדר מפואר שכלל ארוחות גורמה והוא ישב וחיכה. בזהירות ישראלית אופיינית שיתף רק את אביו והם קבעו ביניהם לדבר כל כל יום בשעה קבועה. דפיקות בדלת העירו אותו משנתו וכשהוא עטוף בסדין הלך לעבר הדלת ופתח מולו עמדה אישה,שחורת שיער יפיפייה, מטופחת ,הוא הביט בה בתימהון ולא אמר מילה אבל היא דחפה אותו קלות נכנסה לחדר וסגרה את הדלת. "שלום איתמר" אמרה באנגלית "שמי סורייה ובאת לפה לפגוש אותי" והיא הושיטה את ידה אליו. איתמר ביד אחת אחז בסדין שעטף את גופו הושיט את ידו הפנויה "נעים מאוד אני איתמר,אבל תסלחי לי כמה דקות אני צריך להתלבש". היא חייכה לעברו והוא רץ לחדר השינה והתלבש מהר וחזר לחדר בו חיכתה סורייה. הוא הביט בה "לא השתנת הרבה מאז שהיית נערה בתמונה" "אולי" היא ענתה לו "אבל התבגרתי מאוד, מותו של עומר שינה את חיי הייתי חייבת להסתדר ולדאוג לאמא,נותרנו רק שתינו, אני רוצה להודות לך על ששלחת את המכתב והתמונה,זה די הפתיע אותי מעולם לא ראיתי ישראלי מקרוב ובטח שלא דיברתי עם אף ישראלי, אני רוצה מאוד להודות לך ולתת לך משהו בתמורה" איתמר הניד את ראשו לשלילה "אני לא רוצה שום מתנה,עשיתי זאת מכיוון שקראתי את מה שעומר כתב והבנתי שכולנו אנשים דומים ורובנו שונאים מלחמות ורק רוצים לחיות בשקט". סורייה חייכה אליו "הייתי צריכה לצפות שאדם כמוך לא יבקש תמורה,אבל הייתי רוצה שתהייה לך מזכרת ממני כאזרחית סורית רק תפתח את המתנה רק אחרי שניפרד בבקשה" והיא הגישה לו אריזה לא גדולה של מתנה. לאחר שאיתמר נתן לה את המכתבים והתמונות,היא הצמידה אותם לליבה הודתה לו שוב ושוב ויצאה מהחדר. איתמר הבטיח וקיים ואת המתנה ופתח את המתנה,זה היה סוג של מגן כמו של איזה בית מלוכה עם כיתוב בערבית והטבעה של שתי חרבות,הוא לא הבין מה זה והחליט לבדוק כשיחזור לארץ ואז החליט לרדת לטיילקצת בפריז לפני שיחזור לקיבוץ ולשגרת יומו. בהגיעו ללובי עצר אותו איש הביטחון של המלון "תמתין קצת בלובי עד שהפמליה המכובדת תצא מהמלון,זה מטעמי ביטחון" "פמליה של מי?" שאל איתמר "הפמליה של נשיא סוריה" ,השיב איש הביטחון "תכף תראה אותו ואת אשתו". איתמר נעמד בצד עם עוד אורחים מהמלון,דלתות המעלית נפתחו,קודם יצאו אנשי ביטחון ואחריהם נשיא סוריה כשהוא חובק אישה והם יצאו לעבר המכוניות שחיכו בחוץ.בעוברם ליד האורחים שהתגודדו בלובי סובבה אשת הנשיא את ראשה לעברו של איתמר בחיוך,קרצה לו והמשיכה בדרכה. זו הייתה סורייה והם נעלמו מעיניו.....
הכותבת היא רואה,לומדת ורצה לספר לחברה
רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן
גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.
|
 |
|
||||||||||||||||||||||
| © כל הזכויות שמורות לפרשן 2021 |
בניית אתרים
|