מס' צפיות - 127
דירוג ממוצע -
לרגל יציאתו לאור של ספר השירים "מחוף אל חוף" מאת רלי דיבנר
מאת: אורנה ליברמן 17/11/13 (12:47)

 

לאחרונה יצא לאור ספר שירים, הנקרא "מחוף אל חוף", מאת רלי דיבנר, בהוצאת עקד. על העטיפה האחורית מוסבר כי המשוררת יושבת בארה"ב זה שנים, אך יסודות קיומה נעוצים בארץ והמתיחות שבין שתי ההוויות אינה מרפה ממנה.

 

כבר בעמודים הראשונים מורגשת חשיבות מעשה כתיבת השירים עבור המשוררת, אשר מלווה אותה, כדרך חיים ואופן ביטוי, לא רק מחופי הים התיכון אל חופי האוקיינוס האטלנטי וחוזר חלילה כי אם גם מחוף זמן הנעורים אל חוף הגיל הבוגר. ניכר בשיריה שעובדת פרסום הספר היא אבן ציון חשובה אך לא עיקרית.

 

בין החופים נפרטים צלילים אציליים, מאופקים ומדויקים, חפים מכל צעקנות, הצטעצעות או רהב. מוזיקה חרישית זו מרמזת הן על אירועים משמעותיים ולפעמים אף דרמטיים והן על סתם ימי חול.

 

דוגמה לא מייצגת:

 

בחג הלבן

 

כִּי אֵרַסְתָּ לְעוֹלָם,

בַּחַג הַלָּבָן,

מוּל הַשַּׁיִשׁ

עִמְּךָ

הִיא מִתְיַחֶדֶת,

 

בְּחֵיקָהּ מְחַבֶּקֶת אֶת הַזֵּר,

פּוֹרֶמֶת בִּזְהִירוּת

אֶת הַחוּט הַצּוֹרֵר,

 

מַנִּיחָה וֶרֶד,

דִּמְעָה וְעוֹד וֶרֶד,

 

בַּעֲדִינוּת מְכַסָּה אוֹתְךָ,

כְּשֶׁזִּכְרוֹן יָמִים אֲחֵרִים

מְלַטֵּף אֶת פָּנֶיהָ

 

- אֶת עֵינֶיהָ,

עוֹצֶמֶת אִמִּי.

 

 

שיר לכאורה צנוע, כתיבה לכאורה פשוטה, מילים עדינות המלוות בעוצמה תנועות איטיות העוטפות באהבה. שיר שהוא כמו ציור הצובע בצבעי ורדים ודמעות זכרון של אושר.

 

אם ובת עולות לקבר הבעל והאב ביום הכיפורים. השיר הוא פנייה של הבת אל האב הממשיכה את הדיאלוג עמו גם לאחר היעלמותו הפיזית. האם אינה מדברת והבת משמשת לה כשופר, מתארת את מעשיה ומנחשת את מחשבותיה. הבת קרובה מאוד גם אל האב וגם אל האם אך בעת ובעונה אחת גם חוזה כמו מן הצד בסצינה אינטימית בין בני זוג, המתרחשת, בתוקף הנסיבות, במקום ציבורי.

 

הפתיחה, כי ארסת לעולם, מזכירה את הפסוק המפורסם בספר הושע:

 

וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. (הושע ב:כא)

 

דבר לא מערער את הקשר הנצחי בין האב לאם, ברית עולם. החג הלבן נמצא מנוגד לשחור האבל אשר אינו מוזכר בשיר. לובן השיש הקר מתחלף בבד שמלת כלה רך ונעים. האם חוזרת לימי אירוסיה ונישואיה. זר ורדים צרור ביד הכלה. הפועל להתייחד בעברית משמעותו היא גם התייחדות עם זיכרו של מת וגם התייחדות זוגית.

 

האם עומדת במקום אך הולכת אחורה במחשבותיה עוד ועוד, באיטיות ובהדרגה. בחיקה היא מחבקת את הזר כאם את תינוקה. היא פורמת את החוט הצורר כמו אם המפשיטה את עוללה כדי להשכיבו לישון ומכסה אותו בשמיכת ורדים ודמעות מועטות וחמות. הזהירות והאיפוק שבתנועותיה ובהתנהגותה מעידים על עוצם הרגשות. עצב ועונג מעורבבים יחד: זיכרון הימים המאושרים מלטף את פניה. האם עוצמת את עיניה ומתרחקת מהסובב אותה כדי להתאחד עם האב ובעצימת עיניים זו יש גם רמז למותה שלה. אמי עמך.

 

לא ברור מה יחס האם אל המוות. החוט הצורר מסמל אולי גם את צרור רגשותיה אשר רוב הזמן הם מן הסתם נעולים וכאן היא נותנת להם, במידה מסוימת, להיפרם. היפרמות החוט מובילה גם לדימוי הארכיטיפי של סיום החיים. בשיר זה מאוגדים אבל וחג, קור וחמימות, צפייה מהצד והשתתפות פעילה, עצב ואושר, בדידות והתאחדות, איפוק ועצמה, כלולות ואלמנות, התחלה וסוף, חיים ומוות.

הכותבת היא הכותבת היא בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, מלמדת עברית ישראלית באולפן צרפתי וכותבת על עברית תנ"כית. פרסמה ספר על לשון המקרא: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר