ביקורת: "לה בוהם" – האופרה הישראלית – היצירה הנודעת של פוצ'יני בבצוע מהמם ובניצוח מופלא של דניאל אורן

מאת חיים נוי

"לה בוהם" האופרה הנודעת של ג'קומו פוצ'יני המועלית באופרה הישראלית היא מופע מהמם באיכות המוזיקה, הביצועים ובמיוחד בזכות הניצוח המופלא של דניאל אורן שהצליח לכנס את כל המרכיבים ואת התזמורת לכלל הנאה צרופה.

האופרה מבוססת על ספרו של אנרי מירז'ה "תמונות מחיי הבוהמה". הבכורה הייתה ב-1896 בטורינו ותחת שרביטו של ארתורו טוסקניני.

לא רבים היודעים, כי המלחין רוג'רו לאונקאוואלו חיבר אף הוא אופרה באותו שם והמבוססת על אותו רומן. בשעתו זכתה אופרה זו להצלחה רבה יותר מזו של פוצ'יני ואולם כיום , יצירתו של פוצ'יני היא אחת מהידועות והמבוצעות ביותר בעולם האופרה ואת האופרה השנייה לא מבצעים, כמעט, בכלל.

העלילה עוסקת בסיפור אהבה בין מימי, מוכרת פרחים, והמשורר הבוהמיין רודולפו. בעלילה משתלבים חבריו של רודולפו ועוד צעירה בשם מוזטה הגורמת לתאוות הקנאה להפגין יכולותיה. סיפור האהבה עם מימי הוא חסר תוחלת, כיון שהיא לוקה במחלה חסרת תקומה באותם ימים.

האופרה מצטיינת בנעימות ובדואטים, באריות מלהיבות ובמפגני מקהלות מלהיבים.

הבימוי של סטפנו מצוניס די פראלפרה הוא בהחלט קולח , נאמן לעלילה, משונה רק שהוא מחליף תפאורות באורח גלוי וללא מוזיקה.

קרלו סאלה עיצב תפאורה די אפרורית ואולם היא שנותנת את הגוון ההולם למתרחש על הבמה: בדירת הבוהמיינים בבית הקפה וברחוב, בשלג. לתפאורה יש מימד ועומק והיא  בהחלט יעילה  ונאה.

התלבושות שעיצב פרננד רואיז הן יפות, תקופתיות ומשרות הוד והדר על הבמה.

התאורה של פרנקו מארי היא נכונה וראויה, מוצלחת ויפה.

מי שגונב לפעמים את הביצועים ואפילו לפעמים את המוזיקה הוא המנצח דניאל אורן ששוב ושוב מדגים לנו כיצד הוא חודר לעומק היצירה ושוחה בה ברוב יעילות כשהוא סוחף עימו את כל הנגנים והמבצעים. הוא שר ורוקד, מתמוגג מנחת, מניף זרועות והן מגיעות עד קצות הבמה. ייתכן שהוא היה אפילו מסוגל לעלות בעצמו על הבמה ולשיר אם רק היו מאפשרים לו. אורן משליט סדר בהמולה על הבמה הגועשת משפע דמויות ושתי מקהלות והתוצאה מרנינה ומדהימה כאחת.

מימי הייתה מריה אגרסטה, סופרן איטלקית, בעלת יכולות זמרה נהדרות. היא שולטת בקולה והוא מלוטש, נעים וחם. בן זוגה, רודולפו מגולם בידי ג'ורג'יו ברוג'י הטנור המצוין, מאיטליה. קולו רועם ומוקפד, נעים ויפה.

מי שבולטת במיוחד בהפקה היא מוזטה, הסופרן האמריקנית, נדין סיירה,שיש לה יכולות ווקליות מקסימות. היא מלוטשת, נעימה ומוצלחת, גם בביצוע השירה וגם במשחק.

יש לציין את קרלו סטריולי כקולין הפילוסוף, יונוץ פאסקו כשונאר המוזיקאי, סימונה פיאצולה כמרצ'לו הצייר, וגיא מנהיים הישראלי כבנואה , בעל הדירה.

מקהלת האופרה בניצוח איתן שמייסר ומקהלת עפרוני הצעירה בניצוח שלי ברלינסקי היו מצוינים.

תזמורת האופרה, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון הייתה, כאמור, מעולה ותחת שרביטו של אורן היא הדהימה ביכולות שלה.

האופרה מסתיימת במערכה הרביעית באותה דירה בוהמית בפריז. האריה ששר רודולפו למימי "ידך הקטנה היא קפואה" היא מרשימה ושם, בעצם, מגיעים חייה של מימי לקיצה, כמו שקורה ברוב האופרות. אולם, אין ספק שההפקה הזו של "לה בוהם" היא בועטת, מקסימה, חייה ועולצת ומהווה חוויה אופראית לכל חובבי המוזיקה.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.

צילום-  יוסי צבקר