יומי הראשון בכיתה אלף - עזרא מורד

כן! אז הייתי ילד בן שש, חי בעיר עמארה שבדרום עיראק. זה היה בשנת 1941 שנת מחסור וצנע בְגין מלחמת העולם השנייה שהשתוללה באירופה ובהּ שִׁלּמוּ בני עמנו מירב הסּבל הדיכוי וההשמדה

אבי יחזקאל ז"ל, הכין אותי לראשון בספטמבר יום פתיחת שנת הלמודים. הוא  הסביר לי שהלימודים בבית הספר, אינם דומים ללמודים ב "חדר", שם בליתי לא מעט זמן בשעמום  אצל הרבי,

אבי שכנע אותי שאני עתיד ללמוד באותו בית ספר יהודי של הקהילה- אליאנס- בו לומד אחי מצליח. וכדי לחבֵב  את בית הספר עלֵי סיפר לי שגם הוא למד עם יתר אחיו (דודַי) בבית ספר שנפתח בעיר בשנת 1910 ושהוקם בעזרת הארגון שמרכזו היה בפריס שבצרפת.

אמי מסעודה ז"ל הלבישה אותי חגיגית ואחי מצליח לִווה אותי לבית הספר. אשרַי גדול אני! הייתי גאה בעצמי ושמח. סוף סוף לא אשְׁהה יותר בצפיפות של ה"חדר" אצל הרבי (על הלמוד שם ראה ספרי "נופי ילדות מבית אבא" עמוד 49 .

קוראים  יקרים, בל תחשבו כי הורֵי יצאו לקנות בקניונים שלא היו, צעצועים או ילקוט, לא! נשלחתי עם אחי בגפי ואף על פי כן, זה היה יום משמעותי בחיי, יום בו אתחיל ללמוד לקרא ולכתוב בעוד שפה – ערבית – מלבד השפה העברית שלמדתי ב"חדר".

בהגיעי לבית הספר צִרְפו אותי לכל הילדים היהודים שאמורים ללמוד יחד בכיתה א' שחלקם זהיתי כִּבְני השכונה בהּ אני גר.

הפעמון  הידני של השרת יחזקאל חדד צלצל וכל הילדים הסתדרו מיד בסדר מופתי למסְדר בוקר להרמת הדגל העיראקי למרומי התורן. אכן, מעמד מרשים כשכל התלמידים פוצחים בשירת ההמנון העיראקי. בסיום הטקס הופנינו לכיתות.

הייתי ילד חרוץ, סקרן ממושמע ולא רציתי ל"טעום" עונשים קשים ומעליבים שהיו אז  המורים נוהגים  להטיל על ילדים בהסכמת ההורים לְמפירי משמעת וסוררים  כדי לתת " תַּאְדִיב " – חינוך- לילדים . אגב ההורים אז גיבו את המורים בכל מעשיהם. ההורים אמרו למורה "הַבּשׂר לִרְשׁוּתְךָ והעצמות לרשותנו "

לתלמידים ולילדי א' שנת לימודים מוצלחת שנת שלום וביטחון.

 מורד  עזרא