מבטן אמו מגיח התינוק לאוויר העולם כששתי ברכיה מקדמות אותו בברכה, מקבלות את פניו באהבה, כשני עמודים מגינים, מפה ומפה. מהדיאלוג, שמקיימים גיבורי התנ"ך עם אלוהים, לומדים אנו בעקיפין כיצד ראו הם לידה אידיאלית:

מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק? (איוב ג:יב)

כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן,  מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי. (תהילים כב:י)

כך נכנס הרך הנולד אל מקדש היקום, בין בִּרְכֵּי האם, בְּבִרְכַּת הרחם - שלא יהיה הוא מַשְׁכִּיל (ממית, מלשון שְׁכוֹל) וּבְבִרְכַּת השדיים - שלא יהיו אלה צֹמְקִים (בראשית מט:כה; הושע ט:יד). ברחמי אל שדי חולץ העובר מחדרי הבטן החשוכים שלא סגרו עליו דלתותיהן כשאול ויצא למרחב המואר, בחסדיו תפחו שדיה של האם שלא גרמו לו למות בצמא והבטיחו לו שיינק לרווייה. הדיאלוג עם אלוהים, במילים או בלעדיהן, מתחיל כבר בבטן האם וממשיך אחרי הלידה. מכאן והלאה תהיה חובתו של הרך הנולד לצלוח את חייו כעולה רגל נצחי שלא מפסיק לטפס בסולם הקדושה, לשאוף להגיע למקדש ולהיפגש בו עם האל, שלב אחר שלב, צעד אחר צעד, כגלי הים המרוסנים החוזרים על עצמם, דומים ושונים, באחידות ובשיטיות, גל אחר גל, כהרגל. רגלים כגלים.

בין שׁוֹקֶיהָ של אמו, מפה ומפה, כבין עַמּוּדֵי שֵׁשׁ (שיר השירים ה:טו),  עובר הנולד ועולה מדרגה נוספת בדרכו מן האין אל היש, מן התוהו אל החיים, מטומאה לטהרה. זוהי ההקבלה המצטיירת בין השורות, המשתמעת מהשוואת לידת האדם ולידת תבל, בשיח הבלתי פוסק הקיים בין ספרי התנ"ך השונים, כמו גם ביניהם לבין הבנת הקורא.

מתוך מעמקי רחם האדמה הגיח הים הקמאי, כתינוק ענקים פרוע, כגור תנינים רב און:

בְּגִיחוֹ [הים], מֵרֶחֶם יֵצֵא. (איוב לח:ח)

מימיו שהציפו את כל הארץ מתוארים כבגד המכסה את כל פניה כולן ואף את הגבוהות שבפסגות ההרים:

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. (תהילים קד:ו)

המים מתפשטים, גוברים, נותנים בשאון קולם, גועשים, נוהמים, מתערבלים, עד שבא הבורא, הרים מטהו ונטה ידו על מי התוהו העכורים והמצחינים שכמוהם כמפלצת שטנית מרובת ראשים, ביתק את פקעתה הסבוכה של זרמיהם המתעקלים ובקע אותה לשניים (בריאה פירושה קריעה, ברא פירושו שיבר, בקע, ביתר, גזר):

אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים, עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן,  תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. אַתָּה בָקַעְתָּ, מַעְיָן וָנָחַל, אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ, נַהֲרוֹת אֵיתָן. (תהילים עד:יג-טו)

פסוקים אלה מתייחסים בעת ובעונה אחת גם לקריעת ים סוף וגם לבריאת העולם. מי הים שנבקעו, כמו פרעה וחילו שרוצצו, מזוהים עם כוחות הרשע עליהם גבר האל הבורא בבראשית, בתחילה, לפי מיתוס בריאה אלים שהיה נפוץ ברוב תרבויות המזרח העתיק ושהדיו מצויים לכל אורך המקרא:

עוּרִי, עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז, זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים! (ישעיהו נא:ט-י)

גם פסוקים אלה מתייחסים בעת ובעונה אחת לימי הבריאה ולמועד יציאת מצרים. רהב ותנין הם כינויים לים המורד (תהילים פט:י; איוב ז:יב) בבראשית שאותו הכניע הבורא. רהב ותנין הם גם כינויים למצרים ולשליטה פרעה (ישעיהו ל:ז; יחזקאל כט:ג, לב:ג), המזוהים עם כוחות התוהו ובוהו הקדומים. בקיעת ים סוף משחזרת בקנה מידה מוקטן את הנס הקוסמי הקמאי כשבני ישראל עוברים כרקיע בין מים למים: 

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. (שמות יד:כב)

גלי הספיר הקרושים והזקופים, מימין ומשמאל לחוצי הים, מהעבר מזה ומהעבר מזה, שקולים כנגד המים מעל הרקיע והמים מתחת לו. בני ישראל צועדים על קרקעית הים היבשה, שעוד מעט תוצף כמו מאומה לא קרה, כעל דרך כבושה, דרך עתיקה-חדשה, המובילה אותם מטומאת התוהו לטוהר הבריאה. ים ויבשה, נצח וחד פעמיות, מוות וחיים, עבדות וחירות, עבר והווה -

ההולכים בשביל הפלאי חווים טפח מחוויית איחוד ההפכים הייחודית, מגלים

ניצוץ ממסתרי הבריאה הטמירים, זוכים בזכות נדירה שאלוהים מעניק לנבחריו.

בנבואת הנחמה בפרק נא מלכד ישעיהו את שני האירועים, את שתי החציות, תוך שהוא מפאר את זרועו של אלוהים אשר פילחה את הים הקדמוני, ביתרה את התנין, ומבקש ממנה לחזור על המעשה פעם שלישית. הנביא מבטיח לשומעיו, בכעין משוואה בעלת שלושה ביטויים, שכשם ששחרר האל את הבריאה מבור התוהו, כשם שגאל את בני ישראל מעבדות מצרים, כך יפדה את גולי בבל וישיבם לציון:

וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.  (ישעיהו נא:יא)

הנתיב החדש שבו יעברו פדויי ה' ממחשכי תהומות להר ציון, ממדבר לגן עדן, ייסלל על הדרך עתיקת היומין שנפרצה בעמקי התוהו ובוהו העז כדי לחברו לעולם הבריאה הרוגע. בתוך קרבי התנין, במעיו, בין מעלה ומטה, בין ימין לשמאל, בטבור היקום, נקדח פתח, נפערה מערה, נחצבה באר, פרץ מעיין  ישועה. ממקור נסתר זה, אבן השתייה, הגיח עמוד מים והיתמר למעלה, כמו נשאב בדלי מבאר, כדי לברוא את השמים. מאותה תשתית מקודשת - ציר העולם, ובאותו רגע עצים - נקודת האפס של הבריאה, צנח מטה עמוד מים תאום, כמו הורעף במעין גשם לפני הגשם, וברא את הארץ.

על עמוד המים הכפול עומד העולם. מקום חיבורו, במחצית הדרך בין שמים לארץ, מבטיח את שלמות שני חצאיו. זהו המקום בו נבדלו המים – טבור היקום, אמצעו, תוכו. היקום כולו נסמך על אבן היסוד, אבן השתייה, אבן הרֹאשָׁהּ, מקור ברכה ופוריות, המזרימה אליו את הגנתה וכוח חיותה הנובעות מהשפע האלוהי.

הכפילות הסימטרית משני צדיו של ציר מרכזי היא תגה המייצג של הבריאה. הצומת שנפתח ונסלל בסבך התהום, במקום המפגש של מעלה ומטה, אך גם בין ימין ושמאל, בנקודת ההתחלה של כל דרכי היקום הנולד, מצוין איפוא בבאר ואבן, אבן השתייה, אם כל אבניו ומימיו. מאותו מסעף דרכים, השער לכל הכיוונים, שסימנו הוא באר ואבן, התפצלו רקיע וקרקע, התפשטו אל קצות היקום. אל אותה מקלעת מובילות ארבע רוחותיו אשר מצטלבות ומצטמצמות בה, הדוקות ושלובות כצמה.

הבור שנוקר בקרבי הפתן הלך ונחצב לכאן ולכאן, מהעבר מזה ומהעבר מזה של מערת הנביעה. תנין התוהו הקדמוני פולח לשני חצאים. קו החיתוך שקרע אותו

במותניו נקרא רקיע. מחצית גופו העליון נקרא שמים ומחצית גופו התחתון נקרא ארץ:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. (בראשית א:ו-ח)

מילות השפה מקיימות עם אוהביה דיאלוג אינסופי, מבקשות מהם לרדת אל עמקן, לפענח את סוד היווצרותן. מבעד לשורות המעודנות של פסוקי הפתיחה של ספר בראשית ניתן לקרוא את סיפור המתתה של המפלצת הימית, המקופל בשרשי מילת היחס התמימה לכאורה בְּתוֹךְ, המורכבת מצורת הנסמך של השם תָּוֶךְ בתוספת מילת היחס  בְּ-, כתחילית. מעניין לציין שגרסת ספר היובלים לאירוע משתמשת במילה תָּוֶךְ עצמה:

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי עָשָׂה אֶת הָרָקִיעַ בֵּין הַמַּיִם, וַיִּבָּדְלוּ הַמַּיִם בַּיּוֹם הַהוּא, חֶצְיָם עָלָה מֵעַל לָרָקִיעַ וְחֶצְיָם יָרַד מִתַּחַת לָרָקִיעַ אֲשֶׁר בַּתָּוֶךְ, עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. (ספר היובלים ב:ח)

תָּוֶךְ באה מהשורש ת.ו.כ, שפירושו חתך, טבח. קרבת המילים תָּוֶךְ/טֶבַח, גם במשמעות וגם בצליל, מחברת את דגם הבריאה המעודן המופיע בבראשית לדגם האלים המצוי בספרים האחרים (איוב, תהילים, ישעיהו, ירמיהו), וכמו אומרת לנו, בשפת סתרים, שהמעבר מרע לטוב, מאנרכיה לסדר, מעימות לשלום, מחוסר מוצא לישועה, היה כרוך בהכרח בהפעלת כוח ובהסבת כאב. האם אין בָּצַע (בקע, שבר), בשיכול אותיות, נהייה עָצַב (גרם צער, הדאיב לב)? ידיו של הבורא חצו את התוהו האחד, שהיה כולו טמא, שלם בזוהמתו, לשני חצאים טהורים שצחותם נבעה מבציעתם.

כיצד גזר הבורא את התהום? האם אמנם בידו ובמטהו, כמו שהורה למשה שליחו לבקוע את ים סוף? או אולי באת, בחרב או בחץ? או אולי אחרת? ריבוי הגרסאות המצויות בספרי התנ"ך על כל מגוון דימוייהן אינו מעיד אלא על קוצר בינתו של אנוש אשר לעולם לא יפענח את סוד אותו רקיע מבדיל בין מעלה  ומטה.

אחרי שלב חציית המים, באמצעם, בתוך התוהו שהפך ללב הלובן, בא שלב העיצוב ההיקפי, נתינת הצורה, ההצרה. המים שירדו אל הארץ וכיסוה כליל כונסו למקום אחד, נקוו במקווים מתוחמים:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיְהִי כֵן. (בראשית א:ט)

גם שלב העיצוב, בדומה לשלב הבציעה, היה מלווה בגערה, תנאי הכרחי לרגיעה.

וכי אין עִצֵּב פירושו במקרא גם צר צורה וגם גרם עצב?

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְּשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. (תהילים קד:ו-י)

הגערה הביאה לרגיעה:

כֹּה אָמַר ה', נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ [וערגו] גַּלָּיו, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. (ירמיהו לא:לד)

ה' הרגיע את הים וגליו המו אליו, בערגה. הפועל ערג, נרדף ל-המה, המציין כיסופי נפש ורחשי לב, מביע בראש ובראשונה את ערגת הברואים אל בוראם, הנקרא הוא עצמו מְקוֹר מַיִם חַיִּים, מִקְוֶה:

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים! (תהילים מב:ב)

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, ה'! כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ יְסוּרַי [וְסוּרַי, אלה שסרו ממני] בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ [ייגזר עליהם לרדת שאולה] כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, אֶת ה'. (ירמיהו יז:יג)

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה! (שם יד:ח)

מ-רַע ל-רֵעַ, מאויב לאוהב. שינוי מהותי זה באופיים של המים משתקף בכפילות משמעותו של הצמד פִּגּוּל/פִּלּוּג: מטומאה, צחנה ותועבה לחצייה, צחות וטהרה. מתוהו לבריאה, מנחלי בליעל לפלגי אלוהים, מעוונות למירוקם, מכתמים לתום. הרע שעניינו מניעת הבריאה ושמירה על התוהו ובוהו הופך לטוב המכיר בגדולת הבורא, המודע לערכה של תוכנית הבריאה ומצטרף אליה כשותף פעיל. הים הקדמוני משמש כדגם לבעל תשובה אשר השליך מעליו את חטאיו, נגמל מפשעיו ואץ-רץ למקום הפגישה עם אלוהיו. כמו המים הקדמונים ינהרו בני ישראל מצינוקה הטחוב של הגלות, מְקוֹם תַּנִּים (תהילים מד:כ) נמוך ונידח, מטוהרים ומזוככים לאחר שהתמרקו ביסורים, בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים, מובדלים ממצב התוהו ובוהו המקולל, ויעפילו אל מְרוֹם צִיּוֹן, אֶל מָקוֹם אֶחָד. היקוות, התקבצות, שכמוה כיציאה מבוץ:

כֹּה אָמַר ה': מָצָא חֵן [בְּעֵינַי] בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב, [אֵלֵךְ] הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ,  יִשְׂרָאֵל. מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי, וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל  כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.  עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל,  עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.  (...).  הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו,  קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה.  בִּבְכִי יָבֹאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם, אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם, בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ.  כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא. (...). וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן, וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה', עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר, וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה, וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. (ירמיהו לא:א-יא)

גער, רגע, ערג. שלוש אנגרמות המסמנות כתמרורים את תוואי דרכו של ים התוהו הסוער והסרבן שמגעו עם הבורא הביא אותו מעוינות בלתי מתפשרת לאהבה וערגה אליו ואל ערכיו. ההתנגדות האלימה הפכה להשתוקקות ולערגה למגעו. הים המרדן שעלה על גדותיו מרוב גאווה ורהב משמיע עתה קול געייה לביטוי געגועיו לאל. מ-גאה ל-געה. המים, שאולצו להיפרד לשני חצאים ולאחר מכן לסגת ולהיקוות בין חופים, הפכו לפלגים שוקטים הנוהים אחרי אלוהים, מתחננים למגעו (געה-נגע), הולכים בדרך שהתווה להם מתוך מודעות גמורה שרק ממנו תבוא ישועתם. כוחות הכאוס השטניים מוותרים מרצון על יצריהם הפראים ומעלים על המזבח את טבעם הפרוע כדי להפוך לבריאה. סבך נחשולי המוות המפותלים והאפלים, המשתוללים בחמת זעם, המסתערים, המתגבהים - כוחות הטומאה ההרסניים, נצררו בִּצְרוֹר חַיִּים סדור ומהודק - כוחות הבריאה הברה, הרוגעת והצחורה. עֵין הַתַּנִּין (נחמיה ב:יג) היא עתה עֵין גַּנִּים (יהושוע טו:לד). איילים, עגלים, עפרים וגדיים פוקדים בְּרֵכוֹת זכות ומתוקות בעֵמֶק בְּרָכָה, בנווה שופע מטעי תמרים וכרמים שנחלים חוצים אותו, חורצים את אדמתו, אצים-רצים בדרכם אל הים (עֵין גֶּדִי נקראת כידוע גם חַצְצוֹן תָּמָר, דברי הימים בף כ:ב).

הים הקדמוני מתואר במקרא כישות חיה בעלת יצרים, רצונות ומאוויים שבשעת בריאת העולם קיבלה שיעור וגבולות. תיאור זה כמוהו כקריאה אלינו, בני אנוש, על מנת שניקח דוגמה, נלך באותה דרך ונחיל עלינו, על עצמנו, את אותה התמרה מבורכת מרע לטוב, מסער יצרים פרועים לזרימה מרוסנת, תבונית, מחוף אל חוף, בחפות, בלי פשע, בלי עוון. חציית ים סוף שכמוה כבריאה מחודשת, כהתחלה, כיציאה ממאורת רחמה הצר והאפל של מצרים וריצוץ ראשי הנחשים שהתרוצצו בו, משמשת גם היא כמשל לאופן בו ממליצים הכתובים לצלוח את ים החיים עצמם, בנתיב שהותווה בעת ההיא, בין גבולות מתוחמים ומוגדרים, באור ובזוך. כל חייו יהא הירא רואה את אלוהים לנגדו, מול עיניו, מקיים אתו דיאלוג, הגדה ומילה, באשר לסלילת דרכו בהם. החוק ששבר הבורא על הים הוא מטפורה לחוק שגזר על האדם:

וַיָּסֶךְ בִּדְּלָתַיִם יָם, בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא, בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ.

וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.

וָאֹמַר: עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ. (איוב לח:ח-יא)

הבורא שם מסך (וַיָּסֶךְ, סכך, ס.כ.כ), מחיצה, משני עברי התינוק המתפרע, שני סכרים העוצרים בעדו מלפרוץ גבולות ולהתפשט כאוות נפשו. סלע מהעבר מזה וסלע מהעבר מזה החוסמים את שצפו.

אף מפוררים לגרגירי חול זעירים וניידים, לא מאבדים הסלעים את יכולתם המפליאה לעצור את געש הגלים ההומים. רצועת חול צרה תכלא את הים לא פחות מאשר סלעים אדירים ומלאי הוד:

הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ, נְאֻם ה', אִם מִפָּנַי לֹא תָּחִילוּ, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ, וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ, וְהָמוּ גַּלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ. (ירמיהו ה:כב)

עננים שכמוהם כלבוש, חיתולי ערפל, סכרי סלעים וחגורות חול עוטפים את מי הים. גם למעלה, בשמים, מכילים עננים כבדים את המים, כבגד שלא ייקרע:  

צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם. (איוב כו:ח)

מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ? (משלי ל:ד)

מי השמים ומי התהום כמו עטופים ומכוסים בשמלה. מי הישועה הצרורים מופיעים, ערב יציאת מצרים, בדמות הבצק, שלא יוכל להחמיץ, הנישא, גם הוא, צרור בשמלה, על שכמם של היוצאים מכלאם, מקרבי התנין:

וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם [כלי עץ שבהם מחמיצים את הבצק] צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל שִׁכְמָם. (שמות יב:לד) 

כל אחד ואחד מהיוצאים מעבדות לגאולה, מטומאת מצרים לטהרת ציון, נושא על שכמו את סמל התוהו שהפך לבריאה. החמץ המותסס בשמריו הוא גלגולם המוצק של מי התוהו המבעבעים, התופחים, המתפשטים, האלימים (חמץ/חמס) - נחלי בליעל בעוד שהמצה הרדודה היא גילומם של המים הרגועים, העורגים לבוראם, המצומצמים (מצה/צמק) - פלג אלוהים.

בתקופת המבול שבה השחיתה האנושות דרכיה, פתח אלוהים את ארובות (=דלתי) השמים ומעיינות התהום, ביטל את פילוג המים, נתן חופש לגאות יצריהם והחזיר את היקום לתוהו ובוהו. מים של מעלה ומים של מטה התאחדו, התערבלו והסתחררו בזעף, בשצף ובקצף כדי לבוא ולהשליט שוב מוות, שכול וחורבן (בראשית ז:יא; תהילים עח:כג).

בחזונו של יחזקאל המתאר בריאה חדשה (יחזקאל מז:א-יב) מופיע מעיין מתגבר אך לא כדי להציף ולהטביע כי אם להשקות ולהחיות, לשים קץ לשממה, להפרות ערבה. קילוח מים דק מגיח מתחת למפתן בית המקדש עד שנעשה נחל שופע, אך מתוחם בגדות, משני עבריו. מים אלה ירדו מזרחה ויישפכו לים הקדמוני (ים המלח) אשר יימלא בדגה. כל אשר ייגעו בו מי הנחל, יחלים ויחזק. העצים שלשפתיו, מזה ומזה, יתנו פירות בשלים כל עונות השנה ולעלוותם התמידית תהיינה סגולות מרפא:

וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ, אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם, יִחְיֶה, וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד. כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה, וְיֵרָפְאוּ, וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל. (יחזקאל מז:ט)

נחל אך גם נַחֲלַיִם. שניים שהם כמו אחד. הריבוי הזוגי, נַחֲלַיִם, מאזכר את התפלגות המים ביום השני לבריאה: נחל אחד עלה מעלה, נחל שני ירד מטה. הנחל הפלאי היוצא מבית המקדש בחזונו של יחזקאל אופיו כפול – שמימי וארצי כאחד. בדומה לכינוי נַחֲלַיִם, נמצא גם השם אֶגְלַיִם (ישעיהו טו:ח).  אגל פירושו בריכת מים עגולה, גולת מים. כל הגולות, כל המעיינות, כל האגנים  מגלמים את הבריכה הראשונית שנכרתה-נחצבה בלב התהום, מגלים אותה לעין. לכן לכולם ניתן לקרוא אֶגְלַיִם. כל הזרמים, כל היובלים, כל הפלגים נובעים מאותו מקור ראשוני ומשכפלים את עמוד המים שעלה מעל לרקיע ואת תאומו, עמוד המים שירד לקרקע. לכן לכולם ניתן לקרוא נַחֲלַיִם. רשת מקווי המים והתעלות הפרושה על פני תבל מכפילה ומשלשת עד אין סוף את פעולת ההתפצלות הראשונית בין מים של מעלה למים של מטה.

עמוד התווך הכפול שהתפצל-נכפל-שוכפל מאבן השתייה לעבר כל המרחב כולו, עד קצותיו, כשהוא בוצע וגוזר, מתווה סימני היכר וזיהוי, מזכיר ומזדקר, מתגלה לעין גם בגלגוליו המוצקים, בדמות סלעים וצורים, במות ורמות, הרים וגבעות, עצים תמירים וחסונים - אלות, אלונים ותמרים, עדויות ללא ספור לנס הבריאה.  כדי לחקות, להמשיך ולהשלים את מפעל הארכיטקטורה האלוהית, כדי לענות לו, לחגגו, לפארו ולרוממו, הקים שלמה בפתח המקדש, בכניסה אל אולם ההיכל, שני עמודים תאומים, יכין מהעבר מזה ובועז מהעבר מזה:

וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז. (מלכים א, ז:כא)

בבית המקדש העתידי שיחזקאל רואה בחזונו נמצאים עמודים דומים משני צדי מסגרות הדלת - המזוזות, מימין ומשמאל לפתח:

וְעַמֻּדִים אֶל הָאֵילִים [מצד המזוזות], אֶחָד מִפֹּה וְאֶחָד מִפֹּה.  (יחזקאל מ:מט)

כל השערים והדלתות שלצידיהם שני זקיפים, כדוגמת כניסת היכל המקדש המעוטרת בשני עמודים, משחזרים את הפתח שפתח הבורא בים התוהו העז כאשר בשמאלו אחז בארץ ובימינו אחז בשמים, כשהוא מרחיקם מעצם האמצע, מתוך התוהו, מלב הלובן, כדי לקבעם, לחזקם ולפרשם:

אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)

תג הבריאה מסומן בשפה, בריבוי הזוגי, שנבנה על יסוד תבנית המילה מַיִם (מִיָּם, שמקורו בים, בהיפוך תנועות) ומנציח את היטהרות הבריאה ואופייה הכפול. הריבוי הזוגי מופיע בסיומות מילים התוחמות גבולות במרחב, גְּדֵרֹתָיִם, חֹמֹתָיִם, רָמָתַיִם, דְּלָתַיִם, שַׁעֲרַיִם, וגם פרקים בזמן, שַׁחֲרַיִם, צָהֳרַיִם, עַרְבָּיִם, תזכורת להיאלצותו של החושך לחלק את זמן משילותו עם האור.

גם בסימטריה של גוף האדם, דגם מוקטן של היקום, רואה התפיסה המקראית את הדיו של פילוג המים ומטביעה את חותמו בשמותיהם של האברים הכפולים, בִּרְכַּיִם, שׁוֹקַיִם, רַגְלַיִם, לְחָיַיִם, עֵינַיִם, מזכירה לדוברי השפה את מחוייבותם לאמץ את הדרך הלחה. תזכורת הנרמזת גם בגוף המילים עצמן: בִּרְכַּיִם, מ-ב.ר.כ, לציון הבְּרָכָה שברך הבורא את היקום הנולד כשים המוות המקולל נהייה בְּרֵכָה זכה. שׁוֹקַיִם, מ-ש.ו.ק, לציון תשוקת הבריאה השוקקת-עורגת לבוראה, כאיילת אהבים המרווה צמאונה מפלג צח, כערוגה שאלוהים השקה אותה לרווייה. רַגְלַיִם, מ-רג (זז) + גל, לציון הגל הרוגש שנרגע מרגזו. לְחָיַיִם, מ-ל.ח.י/ה, לציון לחותו, חיותו ורעננות נעוריו של היקום הצח והאדום שזה עתה פקע, פרח ותפח, לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם (שיר השירים ה:יג), תחת ידי הבורא. עֵינַיִם, מ-עַיִן שפירושה גם מַעְיָן (עַיִן=עֵין מַיִם), לציון מַעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה שנבעו מהאין.

בְּפֶתַח מקום הנקרא עֵינַיִם, עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, יושבת תמר ומחכה לחמיה יהודה. בעוורונו, בסירובו לתת לה את בנו השלישי כיבם, מחשש שגם הוא, כשני אחיו, ימות, בתלותו בה, בצדקת, את אשמת מות בניו החוטאים, נועל אותה יהודה במודע ובמכוון בכלא של עגינות חסר תקווה. אך עוד מעט יגאל הוא עצמו את כלתו תמר מכבלי עקרותה, בעל כרחו וללא ידיעתו. המרמה ירומה. התעברותה של תמר, שכמוה כמעבר, מחוסר מוצא לישועה, מוצגת כשחזור בזעיר אנפין של בריאת העולם.

כמו שיתגלה אלוהים ליוצאי מצרים, כך הוא עונה לתפילתה של היושבת בְּפֶתַח עֵינַיִם, בפתחן של שתי עֲיָנוֹת, בצומת היקום בו נבדלו המים. הצדיקה המתחזה בכורח הנסיבות לקדשה חוזה בפלא הבריאה. עֵינֹת מַיִם פוגשות עֵינַיִם ומאצילות עליהן מקדושתן. עיניה של תמר מזדככות ומיטהרות כמעייני הבריאה. זוהי מתנת אלוהים לאוהביו.

תמר חווה ברוחה ובגופה, לרגע חסד נדיר ומוגבל בזמן, את חוויית הפילוג הראשוני, את אותו מעבר בין טומאה לטהרה, את איחוד ההפכים, ממאפייניו הבלעדיים של אלוהים, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, אחד ורב פנים, אדון כל העולמות, בעל כל התארים. תמר חווה את ההווה המתמזג בעבר - בריאת היקום (ועוד מעט ותביט בתאומיה, פרץ וזרח, כמו שהביט הבורא בשמיו ובארצו), ומבשר את העתיד - ביאת המשיח (עוד מעט ייוולד אבי שושלתו, פרץ), מתעלה מעל ומעבר למצבו של בן תמותה כדי לטעום רסיס מנצחיותו של אלוהים.

תמר בוראת את עולמה, סוללת את דרכה שהיא כדרך הקודש שחצב הבורא בלב ים התופת, מציבה צִיֻּנִים, שמה תַּמְרוּרִים (ירמיהו לא:כ) לעתיד לבוא, תחנות ביניים כדי להוביל את בת ציון במדבר מהגלות אל הגאולה. תמר, כשמה כן היא: עצי התמר המיתמרים לרחוק כעמודים זקופים, הגדלים ליד עֵינֹת מַיִם (שמות טו:כז), משמשים כתמרורים לעוברי המדבר ואף מצילים את חייהם ממוות בצמא. הנביא ירמיהו מציג את יחסי בת ישראל עם אלוהיה בימים הבאים כגרסה מחודשת ומשופרת של מפגש תמר ויהודה. נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיהו לא:כא). דברי הנביא על תקופה לעתיד לבוא (שם שם:יט-לט), שבה תחפש האישה את הגבר כמו הרעיה בשיר השירים הסובבת בעיר, בשווקים וברחובות, מבקשת את שאהבה נפשה (שיר השירים ג:א-ו), מתקיימים כבר עתה בדמותה של תמר אשר מגשימה במפגש קצר וחד פעמי את אהבתה ונאמנותה הנצחית לאלוהים. הליכתה של תמר לפתח עינים, בחכותה ליהודה, על דרך תמנתה, מהווה עבור הנביא ירמיהו סמל ואות לדבקותה העתידית של בת ישראל בערכי הבריאה שתביא לחידוש הברית בינה לבין אלוהים. ברית מתוקנת ומורחבת שאליה תצטרפנה כל אומות העולם אשר תלכנה גם הן בדרך המים, תעלינה לרגל אֶל מָקוֹם אֶחָד:

בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַ ִם "כִּסֵּא ה'" וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם, לְשֵׁם ה', לִירוּשָׁלָ ִם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע.  (ירמיהו ג:יז)

 אני מזמינה אתכם לטעום טעימה מספרי, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, סלע, 2013, באתר סימניה:

http://simania.co.il/e/4527/0

מזמינה אתכם גם לבקר בבלוג שלי: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה

http://liebermanorna.wordpress.com/