מס' צפיות - 1783
דירוג ממוצע -
מחול השדים של אדם וחוה
מאת: אורנה ליברמן 02/09/14 (17:07)

הִתְעוֹרְרִי, הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית מָצִית. (ישעיהו נא:יז)

 

ירושלים החטאה שתתה מיד אלוהים את כוס חמתו, את כוס הרעל, עד סופה. ובניה המעולפים, שוכבים בככרותיה, ברחובותיה, כמו תאו שניצוד ברשת, מפרפרים, נחלשים, בלי יכולת להימלט:

 

בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ, שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת, כְּתוֹא מִכְמָר [כשור בר במלכודת], הַמְלֵאִים חֲמַת ה', גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ. (שם:כ)

 

התּוֹא, שור בר, הנקרא גם תְּאוֹ (דברים יד:ה), מעולף על אם הדרך הוא משל לבני ירושלים הגולים והמעונים, הנענשים על תאוותיהם. תַּאֲוָה תּוֹא ו-תְּאוֹ הן מילים דומות ומקושרות.

 

כאותו תאו לכוד במכמורת חמת האל,  ששתה כוס תרעלה עקב חטאיו, מוטלים אדם וחוה, הלומי פרי החטא המורעל שאכלו בניגוד לצו האל. כוס הארס שהרעילה את התאו החוטא מקבילה לפרי שאכלו אדם וחוה החוטאים:

 

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם (...). (בראשית ג:ו)

 

בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ, שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת, כְּתוֹא מִכְמָר, הַמְלֵאִים חֲמַת ה', גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ.  (ישעיהו נא:כ)

 

השימוש במילה תַּאֲוָה, רמז ל-תוא/תאו, מסייע להשלים פערים בשחזור השתלשלות האירועים. האובייקט הנחשק מעורר את יצריה של חוה. אין היא נבונה דייה כדי לשלוט בהם. גם אדם עיוור לקדושת הצו וחירש לדברי האל. הקו האדום נחצה. ארס הפרי מתפשט בגופם כחומר מתסיס והשניים, טורפים מיוחמים שאינם יודעים שובע, מתהוללים כשדים פרועים עד אובדן חושים. לאחר מכן שוקע הזוג בתרדמה כבדה ורק כשהוא מתעורר מעלפונו ופוקח עיניו, אוחזת בו בושה על מעשיו. או אז מבקשים אדם וחוה להימלט ממנה:

 

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. (בראשית ג:ז)

 

אלא שעלוות עץ התאנה הסתאבה גם היא מתוקף החטא שבוצע בקרבתה. יתרה מכך, כל עצי גן העדן על גזעיהם, שורשיהם ופירותיהם הצטמקו, התנוונו, כמשו והפכו לשיחי קוצים מאובקים (ירמיהו ח:יג; חבקוק ג:יז; ישעיהו ז:כג-כה, כב:יב-יג). עצי התאנה, הגפנים ויתר עצי הגן נשתלו כולם רבי הוד, חסונים, משובחים ונושאי פרי והינה, בזמן ששימשו כתפאורה למחול השדים של אדם וחוה, כוסו בכתמים, בקיא ובצואה ונטמאו (ירמיהו ב:כ-כא). כל תיאורי הפולחן האליליים המתרחשים תחת חסות עצים מהדהדים את אותה סצנה ראשונית שבה התגוללו אדם וחוה בסחי ובמאוס, שבה זנו אחרי הנחש (ירמיהו:כ-כז; ישעיהו סו:יז). וכי איך יכלו עלי התאנה להעלים את חטאם? וכי אין תְּאֵנָה נכתבת כמו תַּאֲנָה, מילה המציינת את תאוות אתון הבר המיוחמת, מטפורה למלכות יהודה שבגדה באלוהיה והלכה אחרי בעלים זרים?  

 

אֵיךְ תֹּאמְרִי: לֹא נִטְמֵאתִי, אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי! רְאִי דַּרְכֵּךְ בַּגַּיְא, דְּעִי מֶה עָשִׂית, בִּכְרָה קַלָּה, מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ. פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר [אתון בר למודת מדבר], בְּאַוַּת נַפְשָׁוֹ שָׁאֲפָה רוּחַ [שואפת, גומעת רוח בצימאון תאב], תַּאֲנָתָהּ, מִי יְשִׁיבֶנָּה [מי יעמוד בדרכה, בעונת הייחום, כדי למנוע ממנה להשביע את תאוותה]. (ירמיהו ב:כג-כד)

 

אתון הבר, הפֶּרֶה (מלשון פרא), שואפת רוח כַּתַּנִּים (ירמיה יד:ו) וגם לבת יענה היא דומה (תַּאֲנָה-תַּנִּים-יַעֲנָה). בת היענה, עוף דורס לילי ממין נקבה, נזכרת פעמים רבות בתנ"ך כמתגוררת במדבר ובחורבות לצד תנים, סמל, כמוהם, לאכזריות, פראיות, חורבן ושממה (ישעיהו לד:יג-יד, יג:כא; איוב ל:כט; ירמיהו נ:לט; מיכה א:ח). ומיהי בת היענה אם לא, כלילית, התגלמות צידו הנקבי של שטן? כמו חוה שמיהרה להיענות לשידולי הנחש והשפיעה בכך לרעה על גורל שושלתה, כך גם ציון, בת עמי, אכזרית כבת יענה  (איכה ד:ג), זנחה את אלוהיה כדי לזנות אחר אלילים זרים, הפקירה את בניה וגרמה לחורבן וגלות.

               

על חורבות הערים שנהרסו במלחמות ובשריפות פשטו בנות יענה. עוד יצורים בעלי טפרים חדים ומקור מאונקל, דורסי יום ולילה, כגון עורבים, ליליות, ינשופים ודיות (ישעיהו כד:יא-טו) מארחים להן לחברה. שדים ושדות אלה בדמות עופות טרף מצטרפים לתנים, לשעירים, לחמורי הבר, לתואים ולשאר חיות המדבר שעמי האיזור סגדו להם כאלילים ושמחברי התנ"ך ראו בהם יצורים פרוצים, מזיקים ומתועבים (ויקרא יז:ז; דברי הימים ב, יא:טו; דברים כב:טו-יז). נביאי הדת החדשה לא חדלו מלהזהיר את ישראל בפני סכנות הפגניזם שהטיף לאלימות, פריצות, זנות והקרבת ילדים (תהילים קו:לה-לח; ישעיהו נז). מקור כל הפשעים, לפי התנ"ך, היה החטא הקדמון. משהופר האיסור הראשון, נפרצו כל חוקי המוסר. אדם וחוה פתחו דלתם לנחש הטומאה, וזה כרך עצמו סביב גופם וחיבקם חיבוק מוות -  לכך רומזת גם קרבת המילים נחש-חנק. יתרה מזו, רעלו המפעפע חלחל ופלש לכל פינה ופינה מאברי גופם, התפשט ללב ולקצוות כאחת. אדם וחוה הפכו לערלי לב וערלי בשר (יחזקאל כד:ז)- שימו לב לאנגרמה רעל/ערל. מאז רגע הרה אסון זה, מבין כל שורות התנ"ך, נשמעת בקשה נוקבת: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם (דברים י:טז). דימוי כריתת שלוחות הבשר הממאירות שאוטמות (אטם-טמא) את הלב ודוקרות אותו כקוצים מתממש בצו המילה. העורלה מכסה את ראש אבר המין הזכרי כעורלת הלב, כעפעפי עיוור המכסים ומסמאים את עיניו. קפלי עור (עור/עורלה) אלה, חוצצים כגדרות בין החוטא לאלוהים, מנתקים אותו ממקור החיים. ככל שיתרחק יותר ממעיין המים והאור, כן יתגברו מומיו, תוגבל תנועתו, יצומצם חופש פעולתו: חירשותו תחריף, עיניו תכהינה, עורו ישחיר, צליעתו תגבר, גופו ייבש. עלי הַתְּאֵנָה שבהם חגרו את גזרתם אדם וחוה, אות להצטרפותם למחנה הַשָּׂטָן (הנקרא גם פֶּתֶן, תַּנִּים ו-תַּנִּין), מסמנים את התחלת תהליך ההתנוונות: 

 

(...) וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. (בראשית ג:ז)

 

אדם וחוה חגרו חגורות עלי תאנה כרשע המכסה את בָּשְׁתּוֹ במעיל, אך קללת עוונם נדבקת אל גופם כבגד כלימה שאין להסירו (תהילים קט:יח-יט, כט, הקשר בין המילים לְבוּשׁ/בּוּשָׁה מתממש בקרבת שורשיהן לָבַשׁ/בּוֹשׁ). חגורות העלים מכסות את מבושיהם ומתהדקות בלפיתת טבעות נחש, עוטפות את כל גופם, באות אל קרבם, חודרות לעצמותיהם, שולחות שלוחות אל כל אבריהם, מאיטות את הליכתם, פוגמות בפוריותם, פוגעות בשלמות צאצאיהם העתידים. כתנות העור מהוות חציצה נוספת, רחבה, כבדה ואטומה יותר, המפרידה בין אדם ואשתו לספירה האלוהית: 

 

וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. (בְּרֵאשִׁית ג:כא)

 

יתרה מזו, אלה מבין בניהם שיבחרו להמשיך בדרך הכפירה ייענשו באופן דומה אם כי חריף יותר וייאסרו בשלשלות נחושת וברזל:

בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם. (שְׁמוּאֵל ב,  כב:מו)

כלומר:

בני הזר, האחר [עובדי האלילים ערלי הלב וערלי הבשר], ייחלשו, ילאו ויכמשו, ייעשו חִגְּרִים מלחץ כבלי הברזל שבהם ייסגרו.

 

יַחְגְּרוּ, מלשון חיגר, מהפועל חָגַר, שמשמעותו כאן לחץ, הצר, חסם עד שגרם למום. משורש זה באה גם חֲגוֹרָה, סמל לנבילה ולניוון אברים, העונש המאיים על המתכחשים לאלוהים.

 

מ-עֲרוּמִּים, תמים, זכים וטהורים, הפכו אכן אדם וחוה לעֲרֻמִים, מושחתים, בוגדים ורמאים. אותה מילה עתיקה, ערומים, מאחדת שני מובנים מנוגדים. איחוד ניגודים זה ממחיש את הקלות הבלתי נסבלת שבה הידרדרו האיש והאישה שזה עתה יצאו תחת ידיו של אלוהים והפכו ליצורים שטניים כלואים בעור נחש אטום, עשוי כמקשה אחת, בלתי עביר לאור, לאמת ולמוסר. ברגע אחד איבדו השניים את עולמם. לפני ביצוע החטא היו אדם וחוה קרובים לאלוהים, לטובו, לקדושתו ולנצחיותו. בצלמו ובדמותו ברא אותם. עורם הזך הבהיק בזוהר הרקיע, באורו, משקף את תוכם הצח, הבר, שרק נברא. זוהי משמעות קרבת המילים אור ו-עור. אור עיניהם הקרין על כל עורם ועל שאר נקבי גופם. כל ישותם כולה זרחה בטהרת פתחי ראייתם. אך בפוקחם עיניהם אל הרע, נעכרה שקיפותם. ראייה מוטעית שקולה כעיוורון. עור עפעפיהם נסגר מטפורית כמכסה על עיניהם, האפילן וסמאן, מדביק באטימותו ובטומאתו את כל עור גופם. עורם הבוהק שדרכו עבר אור הרקיע התעמם ונאטם. סיפור התעַוְּרותם המטפורית של אדם וחוה בגן עדן מקופל בסדרת המילים הקרובות, הבנויות לפי נוסחה דומה, אוֹר, עוֹר, עָבַר ו-עִוֵּר.

 

אור הבריאה נפגם ועל צאצאי החוטאים להחזירו.

 

 

 

עובד מתוך ספרי: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, סלע, 2013. מוזמנים לטעום ממנו טעימה נוספת באתר סימניה:

http://simania.co.il/e/4527/0

 

 

מוזמנים גם לבקר בבלוג שלי: לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה

 

 

http://liebermanorna.wordpress.com/

 

הכותבת היא הכותבת היא בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, מלמדת עברית ישראלית באולפן צרפתי וכותבת על עברית תנ"כית. פרסמה ספר על לשון המקרא: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר