מס' צפיות - 1892
דירוג ממוצע -
אות עורך - זה תמיד עליך
זה תמיד עליך תשובה לנתן זך -עמית וינדר - משורר עמיתולוגי.
מאת: המיתולוגית 28/03/08 (11:41)

היום כתבתי לעומר.

סיפרתי לו שאם מקשיבים היטב, שומעים לחש גמדי לואט, ואז מביטים פנימה, ופתאום רואים כי כל חלל בית החזה מתמלא בלב.

לא, זה לא כואב בכלל.

אני אוהבת אנשים שמרחיבים בי את הפעימה האחת.

עמיתי, הוא כזה.

לפני כחצי שנה הגעתי לאתר קפה דה מארקר. ביקשתי לדשן את אישוניי ביצירות ספרות שנכתבות בבלוגים. התהלכתי שוקטת על קצות האצבעות, השעות היו מאוחרות.

כך גיליתי את עמית.

אני אוהבת אנשים שנענים. שנכונים לקרוא על אף שהם יודעים לכתוב.

מאז, הוא ואני נאלמים ומתגעגעים ושבים. תקופה ארוכה הוא כינה עצמו - עמיתולוגי, והרגשתי שיש לי חבר משנים עתיקות.

עמית הוא משורר. אני לא אוהבת כללים, הגדרות, גדרות, חוצצים וחיצים, פירושים פרשנויות תורות ותיאוריות, לכן איני יודעת אם משוררים הם אמיצים. עמית הוא משורר אמיץ. הוא מגיע לעולם, בכל רגע מחדש - רך ושוהה. כשנאצרה כתיבתו הוא עצר את המילים ונעץ מבטו באותיות שסרבו להגיע אפילו לחדר מדרגותיו.

כעת הן שוב איתו.

אני אוהבת אנשים שמרחיבים בי את הלמוּת הלב.

 

עמיתולוגי כתב - 'יופיה כבר ידוע - שיר תשובה לנתן זך'.  

 

...

 

יופיה אינו ידוע / נתן זך

 

 

יופיה אינו ידוע
יופיה אינו ידוע

הרוח לא סיפרה אותו לעץ.
העץ לא סיפר אותו לקרש בגדר
הקרש בגדר תמיד אומר:
"יופיה, אני אומר, אינו ידוע"

כך אומר הקרש ש,
עשו אותו מעץ להיות גדר.

יופיה אינו ידוע
יופיה אינו ידוע

עיניה לא כמעיין שחור
ולא כשיר שפעם שר בהר משב של סתיו,

אשר אמר משב הסתיו,
יופיה, אמר אינו ידוע.

כך אומר הסתיו אשר,
שמע אותו לוחש לה אהבה

על יד גדר אשר מעץ, אשר אמר לקרש
שעשו אותו מעץ, להיות גדר, אני אומר

יופיה אינו ידוע
יופיה אינו ידוע

ולי אסור לומר זאת לעצמי אפילו,
עלי להתאפק ולטייל בשעות הערב,
כשצל נופל על צל,

ולהסתפק לי בשתיקה,
ולא לצעוק,
לשים לי זאת לחוק
לא לעמוד יותר מדי ליד גדר,
ללכת הלאה כשמשב של סתיו עובר,
לא לשמוע בדבר בה הנערים,
ובגלגל בה הדברים המתוקים,
לא לעצור כשמישהו עוצר,
ולא לשמוע שמא מישהו מזמר,
לא להקשיב איך קול מתוק לוחש:

יופיה אינו ידוע
יופיה אינו ידוע

כמו מכווה של אש.

יופיה אינו ידוע
יופיה אינו ידוע

 

© כל הזכויות שמורות

 

יופיה כבר ידוע - שיר תשובה לנתן זך / עמית וינדר

 

יופיה כבר ידוע

 

הרוח סיפרה אותו לעץ

 

העץ סיפר אותו לקרש בגדר

 

אם רק יכל הקרש בגדר לדבר אחרי אותו מסמר, וודאי היה אומר:

 "יופיה כבר ידוע, כמו ידוע שעשו אותי מעץ להיות גדר". 

 יופיה כבר ידוע

עיניה מעיין כחול

כמו השיר ששר עכשיו בהר משב של סתיו

יופיה אמר, כבר ידוע, כמו ידוע שכיסתה אותי שלכת של זהב.

 

© כל הזכויות שמורות לעמית וינדר ושירו כאן - באישורו ובהיתרו.

...

 

 

צריך להיות מיוחד ופקוח כדי להגיע אל הענק זך

ולכתוב לו תשובה.

ואכן, שירך הוא ת-שוב-ה

כי שירך, קורא לשירו של זך, שוּב.

הוא קורא לו לשוב,

הוא מביא אליו את ההד שהמשיך להסתחרר עם הרוח.

ישנו משהו שעוצר את העיניים כבר בשם השיר -

תשובה...,

אולי כי התרגלנו לראות את מקומות התשובה, ליד סימני השאלה

אלא שזך, אינו שואל שאלה, כזו, רגילה

הוא פורש תמיהת עולם, אפילו לא כתמיהה.

ואתה, התבוננת אל עומק ורוחב ואורך  מילותיו

וכמו לחשת בתוך שירו-שירך

שוּב.

שוב ננשיב, שוב ננשוב.

תשובה.

 

....

 

זך יוצר כאן מחזוריות מופלאה, של היות העץ

גלגול הרוח

הוא לוקח את ה'חומר', ומראה איך ה-חומרי והשורשי והעיצי

מתפרק ומתפורר עד היותו ל-מצב, ל-מקום, ל-זמן  אינסוף

ואת המחזוריות הזו -

הוא הולם לעבר ה-יופי, בתוך יופי-ה.

זך, קורא להסיר את ההגדרות, כדי להבין

שאת השלמוּת, לא ניתן להבין כלל.

ניתן לראות, ניתן להקשיב, ניתן לצייר, לכתוב, לשתוק,

ניתן אפילו לתת בה צו של קול, מסירות של כל

אבל אי אפשר להניח סביבה גדרות

אי אפשר לשים בתוכה הגדרות

הפלאיות של הנצחיות, לעולם תיוותר יקומית,

מתפרקת ומתפוררת באינהזמן, אינהמקום אינהסוף.

 

....

 

אתה, עמיתי, השבת לזך.

השבת לו, מתוך הזמן המדוייק, המקום המדוייק

הסוף המדוייק

השבת לו, כי אנחנו כבר 'רזים'

אנחנו כותבים, אנחנו נושמים, אנחנו רואים, מילים רזות

אנחנו, כבר כלאחר הייאוש ב-עצמו,

אנחנו עצמים,

אנחנו שבעי ידע, ורעבי דעת

ואיננו יכולים עוד.

שירך הוא כמעט זעקה אכזסטצניאליסטית.

כמעט

כי אנחנו כבר לא יודעים לזעוק.

אתה בועט בתהייה עצמה, עצמים שאנחנו.

חסרי שאלות, מלאי תשובות אנחנו שבים, אל השירה ואל החוק

נעצרים בתוכינו, ומכסים את היותינו בשלכת

(<גם אם היא שלכת בזהב>)

ואז

אנחנו מטילים 'סדר' חדש ביקום,

העץ, הוא קרש,

בקרש יש מסמר

ואתה נועץ אותו בליבת המילים,

כמו מקרר את האש, משירו של זך,

כמו לוחש לו,

"עזוב,

עזוב משורר, חלף לו המסתורין ההוא של ה-אַיּן, של הבריאה

הכל - זה עכשיו, זה כאן,

הכל ננעץ, מחורר,

הכל מוגדר

הכל בסדר.

זה רק אנחנו ששכחנו איך שואלים, איך שרים, איך נושבים

זה כך,

אני כבר לא מחפש יותר את התשובה מן ההר."

(<וכמעט כתבתי כאן, כי כתבת שיר תשובה לניטשה,

'אין אלוהים, לחשת אליו שוב, בכאב>)

 

....

 

אזי

יופיה כבר ידוע.

מחזוריות האינסוף נעצרה בשירך,

המסמר חורץ את חריציו

שריטות שאפילו אינן מדממות עוד

והוודאות מהרגת את הכלום.

 

 

 

יופיה כבר ידוע

כמו ידוע

כבר ידוע

והמילים, עם הלמות הלב, מכוסים שלכת

האפרוריות של הסתיו נושבת בתוך גדרות ממוסמרים,

שחור האפילה, הופך לברור כמעיין כחול

השרטוט המדוייק של היקום, הוא הדימום של מפת הקיום

ודווקא בגלל שהכל כבר ידוע, כמו ידוע

השירה משילה עליה, מותירה אותנו חשופים, ללא משב חמלה

מכוסים  ומכסים את פעימות הלב ההן, שכבר אינן עפות.

כבר איננו תוהים, כבר איננו תועים

הפכנו להיות ברור מאליו -במקום הכי מדוייק, בזמן הכי נמצא.

ה-קול נעלם, הכל הושלך, זו רשימת המצאי של מבטינו - כבר ידוע.

זו המציאות הזו, ששכחה את החלום ואת הממשות

זו המציאות הזו, הוודאית עד כאב

זה המשורר הזה,

שכבר יודע.

 

....

 

אבל -

אבל, עמיתי,

בפילוסופיה כמו בפילוסופיה, אתה יודע,

צריך להיזהר מטענה מעגלית

באת לדקור את ה-אַיִּן אל ה-יש

שרטת את התהייה לוודאות

ואת הכל ל-כלום

העמדת את היקום על חוד הייאוש

ו-שוב,

לחשת - אפילו ההד לא נותר,

הקול ידוע.

ולא - (!)

כי כן.

כי כן כתבת שיר,

כי גם בתשליך השירה והמילים

התיישבת, לאחר השריפה הגדולה,

כשאדמה ורקיע בערו גיהינומות

וכילו את המיסתורין והאינסוף

וכתבת שיר.

כתבת.

וכתבת כמו משוררי הענק -

בדם, ודמע ומתוך הדממה.

כי כך.

כי כן.

כי כך כותבים שירה -

מעולם. לעולם.

מתוך הקיום הכאוב, אל תוך היקום הבלתי ידוע.

כי כך.

 

...

 

וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.  ב, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם.  ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.  ד אִם-אדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ.  ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי.  ו וְהִגִּישׁוֹ אדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעבָדוֹ לְעֹלָם.

מאיגרא רמה לבירה עמיקתא,

ממעמד אחד למעמד כל כך אחר, מראש ההר לדקדוקי עניות, מקולות וברקים וענן כבד על ההר אל עולם של משפטים ודינים. - ובתוכן הדברים: מנאום מרגש של     i have a dream  של מסר חירות לעולם אחר, עולם שבו אין אדם שמשעבד אדם אחר של חופש וחרות.. - מכל זה ל- 'כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי..'?

..., ומסתבר, שזה תמיד אנחנו - רק צריך לדעת איך לקרוא.

 זה תמיד עליך.

פתאום מתחוור אט-אט שזה באמת עלינו

ומסתכל עלינו הקב"ה ואומר בחיוך - "זה תמיד עליכם , כל הסיפורים בעולם נכתבו עליכם, אתם פשוט לא האדונים בסיפור הזה, אתם העבדים.

הגיש אתכם הקב"ה אל המזוזה ואל המשקוף - ביקש שתעמדו רגע בין הפנים והחוץ, ולחש באזניכם: 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, להיות לכם לא-להים, לא ימכרו ממכרת עבד...'

ומוסיף בחיוך ואומר, אתם רואים?  זה כן עליכם !

ויום אחד, אם זה יקרה ויהיה מישהו, שלא יבין שתפקידו בעולם להיות בן חורין, שמשועבד לכם, לאחרים, למה שחייבים להגיד, לדעות שהחברה מצפה שישמיע, לעצמו, לעברו, עתידו למה שאומרים,

תחזיקו לו ביד, קחו אותו אל הדלת - תפתחו אותה לרווחה, הניחו לו שינשום מלוא ראותיו אוויר פסגות, תתקרבו ותלחשו לו באוזן שוב ושוב - לא ימכרו ממכרת עבד.

 

© פרשת משפטים - זה תמיד עליך ; מכללת 'קולות'.

 

 

פרשת משפטים.

פָּרַשְׁתָּ משפטים כאילו רצית לומר, לא לעבדוּת ה-לא ידוע, יופי-ה, התערסלות הסוד והרז לתוככי השירה, לא עוד.

וניגשת אל המשקוף, אל הקרש שהיה הגדר, ואמרת - 'אתם רואים ? זה כן עלינו'

ורגע אחד לפני שנפתחה הדלת לרווחה,

אתה מבקש שעוד נזכור, כי כך.

כך עוברים ממעמד לממ - ע(מ)ד - יש בתוכינו עד, ויש בתוכינו הד לעד. כך עוברים ממעמד אחד למעמד כל כך אחר, כי גם מראש ההר עד לדקדוקי האניות -

עדיין שוּב ננשום אוויר פסגות.

ו-שוב,

שאנחנו חוזרים בתשובה, צריכים רק לדעת לקרוא,

וזו השירה שאתה.

 

...

 

היום, ביקשתי מה(ע)מיתולוגי היתר לכתוב עליו כאן.

ושוב נוכחתי בצניעות הזו, שתמיד מציירת אותו ענוג צרוף.

אני אוהבת אנשים שמרחיבים בי את הלב.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר