'אנו הקונוורסטיביים' – טיוטה למנשר הגדרת זהות של העוזבים את הדת בישראל – חגי הופר

עבודת פרו"ס, בשיעור "טלוויזיה וההוויה היום-יומית", מוגשת לד"ר יוסי פירסטטר, 1.8.00.

אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לאמנויות, החוג לקולנוע וטלוויזיה, שנה ב' לתואר ראשון.

תוכן עניינים

מבוא

הקונוורסטיביים מבחינה אטימולוגית

הקונוורסטיביים מבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית

הקונוורסטיביים מבחינה דתית

הקונוורסטיביים מבחינה פוליטית

הקונוורסטיביים מבחינה תקשורתית

סיכום

ביבליוגרפיה

מבוא

מטרת מנשר טיוטתי זה היא להצהיר על קיומו האוטונומי של מגזר חברתי, שאינו מוכר עדיין על-ידי המדינה ומוסדותיה – הוא מגזר 'הקונוורסטיביים'. המונח 'קונוורסטיביים'  מתאר את מה שידוע בציבור כרחב כ'חוזרים בשאלה', אלא שהמונח 'חוזרים בשאלה' אינו מקובל על רוב הציבור הקונוורסטיבי, ממש כשם שהמונח 'דוס' אינו מקובל על יהודי חרדי, למשל.

ההפרדה המהותית הראשונה שמנשר זה מחייב היא הפרדה בין 'הקונוורסטיביים' כסקטור של אנשים נפגעי מציאות, אשר יש לגשת לטיפול במצבם הרגיש בכפפות של משי, ובין 'הקונוורסטיביזם' כזרם מחשבתי וכגורם פוליטי, אשר יש לטפל בנושאים הרדומים שהוא מקים-לתחייה בסכין מנתחים חדה ובצבתות פלדה. הפרדה זו נובעת מן העובדה, כי הקונוורסטיביות היא גורם בעל משמעות הן בחייו האישיים של הפרט, ביחסיו עם משפחתו הקרובה ביותר ועם סביבתו, ואף ביחסיו עם עצמו, כלומר – במבנה אישיותו, והן בחיים הציבוריים של הכלל, בפוליטיקה ובתרבות, ואף בהגדרת הזהות העצמית הלאומית.

מהפרדה בינארית בסיסית זו צומחות הפרדות נוספות, כשהשימוש בשיטה הסטרוקטורליסטית בא דווקא משום שהקונוורסטיביזם כזרם של שינוי-תמידי הוא גורם דה-קונסטרוקציוני כשלעצמו, כך שלשם תיאורו נחוצה שיטה הפוכה לו.

ההפרדה הבאה היא בין הדת כגישה טרנסנדנטלית לחיים ובין הדת כרשת של מוסדות, או במינוח דתי – בין מה שבשמים ומה שבארץ. אנו נאמץ את הגישה הפוקויאנית[1] ונראה, כי עיקר הבעייתיות בפני המציאות הישראלית בימינו נובע לא מהדת כשלעצמה, אלא ממוסדות הדת, מהדת ככוח בשדה הכוחות הפוליטי. הפרדה זו תתברר כקרדינלית אצל הקונוורסטיביים, שכן תהליך עזיבת הדת מלווה דווקא בהבלטת וחיזוק כלליה – הרבה מעבר להבלטתם בחברה הדתית עצמה – באופן היוצר משבר עמוק ובלתי-נמנע אצל אלה שעוברים אותו. העובדה הפשוטה, שלחלק גדול מהבעיות שפוקדות את הקונוורסטיבי יכול להיות פתרון ברמה החברתית-מוסדית, הן ברמת התייחסותו הסובייקטיבית אליהן והן ברמת התייחסותן האובייקטיבית אליו, יכולה להקל בהרבה את אותו תהליך מכאיב.

כדרך אגב, ביצענו כאן הפרדה נוספת – בין התייחסותו הסובייקטיבית של הקונוורסטיבי למצבו, שהרי מצבו נקבע במידה רבה על-פי אופן התייחסותו אליו, ובין התייחסותה של המציאות אל הקונוורסטיבי, שהרי היא מבנה הן את אופן התייחסותו של הקונוורסטיבי אליה והן את אופן התייחסותו אל עצמו בתוכה.

הפרדה זו מבליטה את האלמנט שקיים גם בהפרדות האחרות – היותה נקודת השקה יותר מנקודת הפרדה, שכן שינוי בקצה אחד של המשוואה יגרום בהכרח לשינוי מקביל גם בקצה השני, כך שההפרדה מבטאת, מעל לכל, את פניה הקונפליקטואליים של המציאות עצמה. הדרך לפתירת הקונפליקט ולאיחוד אינה יכולה לעבור אלא רק דרך נקודות הפרדה/השקה אלה.

כאן אנו מגיעים לנקודה מהותית נוספת, והיא – היותם של הקונוורסטיביים בור ניקוז של כל אותן נקודות הפרדה/השקה ביחסים הקונפליקטואליים בין דתיים וחילוניים בישראל. כמי ששרויים בין שני העולמות, אך עדיין מאמינים כי בסיסם אחד הוא, חווים הקונוורסטיביים את המתח ביניהם בגופם. ניתן, אפוא, להתייחס אל הקונוורסטיבי כאבן-בוחן האולטימטיבית לניסיונות הגישור השונים, כך ששיקומו – והוא אכן זקוק לשיקום – ושילובו בשיח החברתי באופן תקין יהווה, במקביל, את שיקום היחסים דתיים-חילוניים בישראל.

התסריט הגרוע – אך המאוד אפשרי – הוא, כי שני העולמות המנוגדים אכן יפגשו, אבל לא לשם עזרה משותפת לשלישי החלש, אלא דווקא לשם דיכויו על-ידי הוצאתו מחוץ לשיח. פתרון כזה, על אף הקסם הראשוני שבו, יהווה פתרון של דיכוי ולא של שחרור, שכן – אצל הקונוורסטיבי הקירוב והאיחוד הם צורך ממש (למרות שבתחילת דרכו צורך זה לעתים מודחק ולובש צורה דווקא על-ידי היפוכו), ולכן הוא הראשון להסתייג מפתרונות-שווא והראשון לקבל פתרונות-אמת – זאת אף מבלי לקחת בחשבון את החובה ההומניסטית להתייחס למצבו-הוא ואת זו הרציונליסטית להתייחס למחשבתו. כך, באופן פרדוקסלי, ובניגוד לסיסמאות הפופוליסטיות של 'קירוב לבבות' ו'אחדות בעם', אנו רואים, כי דווקא[2] ההתמקדות בהפרדה היא זו המובילה לאיחוד.

ההפרדה בין פתרון-שווא ופתרון-אמת מקורה בהפרדה, ברמה הפוליטית, בין מערך הכוחות בזמן נתון והמשחק שלהם באידיאולוגיה ככלי נשק ובין אותה אידיאולוגיה כגורם המפריד בין הכוחות השונים במשחק מלכתחילה. במילים אחרות, זו הפרדה בין המצע המפלגתי ובין דרכי יישומו, בין האסטרטגיה ובין הטקטיקה, בין הכוחות המכוננים 'מבפנים' ובין אלה היוצרים את המגע עם 'החוץ'. את השניות הזו נראה כמאפיינת הן את הטקטיקה הפוליטית של המפד"ל ושל ש"ס במגען עם המפלגה השלטת, תהא זו מן השמאל או מן הימין, והן, בצורה הפוכה, במגעה של המפלגה השלטת איתן. הפער בין האידיאולוגיה ובין המציאות, בין ה'בכוח' ובין ה'בפועל', בין הדה-יורה לדה-פקטו, יאפיין את רוב המערכות שנבדוק.

את המקור ההיסטורי לדיסוננס זה, לחוסר בהירות זה, נוכל למצוא, אם נחזור לרגע לידתו – בקום המדינה; ובחינה של אותו רגע גורלי מראה, כי המחלוקת העיקרית שאפיינה אותו היא לא זו שבין שמאל