בתור אוהד הפועל ירושלים מתל אביב שלא מגיע להרבה משחקים נהגתי שנה שעברה לומר בציניות שאני "מביא מזל" מכיוון ששני המשחקים בהם הייתי, היו ניצחונות מרשימים על בני השרון בחצי גמר הפיינל פור ובגמר הגביע. אבל אז לא הייתה בכך שום הפתעה, בני השרון ביססה את עצמה כקבוצה שלישית שיכולה מקסימום לגנוב משחק מ-2 הגדולות פה ושם אבל לא לזכות בתואר. שנה חלפה ומבט בטבלה מראה כרגע על מפגש בין ירושלים לבני השרון בפיינל פור, רק שבני השרון ראשונה וירושלים רביעית (וגם את זה היא מנסה בכוח להפסיד). ההבדל העיקרי הוא שהבעלים אלדד אקוניס הבין משהו פשוט שקליין ושמיר כנראה לא- אין טעם לתקן מה שלא שבור.

בעונה שעברה בירושלים היה אוסטין, בבני השרון ניילון, שניהם היו המובילים בהתאמה, ובסוף העונה שניהם דרשו שכר של-2 הקבוצות היה קשה לעמוד בו. 2 הקבוצות החליטו לוותר, עד כאן הכל סביר בהחלט, בירושלים מצאו את ארנולד בפחות מחצי מחיר ובערך עם אותה תפוקה אז אין טענות. אבל בצעד תמוה שמיר ויתר על 2 הכוכבים האחרים שלו מוריס וטפירו.

עכשיו שרואים אותו מככב במכבי נראה מגוחך רק לכתוב את זה, אבל עם רק היו חושבים צעד קדימה ומציעים לו חוזה לקראת סוף העונה טרנס מוריס היה יכול לעמוד ברחבות של מלחה היום ולא פליקס, ואילו בני השרון השכילה מייד להאריך את החוזים של הזרים וויליאמס בלצ'ר וסיסה. מאיר טפירו הוא דוגמא קלאסית להתנהלות של ירושלים מאז הגעתו של גאידמק.

אחרי גמר הפיינל פור שנה שעברה, לא היה שחקן יותר אהוב על הקהל מטפירו. ולמרות הספק בעניין גאידמק איך לא מצא קליין 20 אלף דולר כדי להשוות את ההצעה?! לכאורה 200 אלף דולר הם באמת סכום לא קטן לקבוצה שמתכננת להתחמש בזרים ברמת יורוליג אבל בסוף יצא ש-2 המחליפים, קארי וגרין (האם נראה אותו בסוף העונה?) שביחד מרוויחים כנראה קצת יותר קולעים ביחד נקודה יותר ומוסרים אסיסט אחד פחות ממנו. ואז באה פרשת הדקירה, עוד אחת מרצף פארסות שמלוות את המועדון כבר שנים (עיין בערכים "פיצה" או "נערת ליווי").

טפירו, את הנקמה שלו במכבי כבר קיבל, וכנראה אף פעם לא נדע איך למרות הרגליים האיטיות, הזריקה המכוערת מאחורי הראש וההחלטות שאפילו גרמו לי במשחקים מסוימים של הנבחרת להגיד תודה לאלוהים שהשחקן הזה כבר לא שלנו, אין לנו ספק מי הישראלי הכי טוב שלעולם לא לבש וכנראה גם לא ילבש צהוב. יחד עם הסיוע של כץ וחנוכי, והתוספת של הזרים גריזרד ואיבי, מתקבלת אחת הקבוצות המאוזנות ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות, שיכולה כרגע להסתכל למטה בגאווה ולראות איך בזמן שהיא ממשיכה קדימה חולון וירושלים העשירות והיומרניות בהרבה  לא מפסיקות להתקרב לבאר ולדפוק לעצמן את הדלי בראש.

 
על בני השרון אף פעם לא דיברו בתור אלופה, אבל בזכות התנהלות שקטה , בחירת זרים נכונה ובעיקר עבודה בירנבוים וטפירו, שמייצגים יותר טוב מכל אחד אחר את סיפורו העצוב של הכדורסל הישראלי , הצליחו לעצבן את כולנו לא פעם ולא פעמיים בהצהרות יהירות שנגמרו בכישלון אחר כישלון וכבר הפכו לבדיחה בנוקיה בלי שהרגשנו קרובים יותר מכל אחד אחר לעשות את מה שאף אחד לא עשה ב-15 השנים האחרונות ובינינו? אולי באמת להם מגיע יותר מכולם.