בגיהינום

כשנתיים אני כאן כאשר כל דקה שעוברת היא כנצח,וכל פעם שלוקחים אותנו למיון אני בטוחה ומקווה שזאת הפעם האחרונה.

וכעת בפעם המי יודע כמה לאחר שסוף סוף מיינו אותי לצד הסופני,אני עומדת בשורה יחד עם עשרות נשים וכולנו סופרות את הרגעים האחרונים.

אינני יודעת מה השתלט עלי לפתע כאשר עצמתי את עיניי, פשוט עברתי למקום אחר- לעבר שנראה כל כך רחוק ולא מציאותי:

אני רואה את אחיי ואחיותיי האהובים,את אימא ואבא האוהבים, את הבית שלנו,

את העצים סביב, יכולה להריח את התבשילים של אימא ולשמוע את המולת הבית לקראת קבלת שבת.

אני נזכרת ברגעים המהנים והמספקים ביותר שלי: אני רואה את עצמי מלווה חברת כתה שלי שהוריה אינם מסוגלים לקנות לה נעליים,

אנו נכנסות לחנות של אבא ואני אומרת לה לבחור זוג נעליים,

בזוית העין אני מבחינה באבא  שמסתכל עלי כאשר חיוך נסוך על פניו מהנהן בראשו וממשיך לשרת את לקוחותיו.

דחיפה חזקה מחזירה אותי למציאות המרה, כולנו עומדות בשורה עירומות לחלוטין מתחילות לצעוד את צעדינו האחרונים כאשר ברקע אני יכולה לשמוע את המנוולים המקיפים אתנו שאיבדו כל צלם אנוש צוחקים ומפטפטים.

איך הגענו למצב הזה ? איזו זכות יש לאותם מנוולים בני בלייעל לטבוח בנו?

לרצוח בדם קר את משפחתי שאותם ראיתי מבעד לגדר מובלים לאותו מבנה שאליו אנו עומדים להיכנס כעת.

מדוע הייתי צריכה לחוות רגעים איומים ונוראים אלו?

עודני מהרהרת בחלחלה ומתבוננת בעיניים שייבשו מזמן מדמעות בגבם המצומק של הנשים שצועדות לפניי,מושך אותי לפתע אחד המנוולים אל מחוץ לשורה מסתכל לי בעיניים במבט רציני ושואל :את רוצה לחיות? 

 אינני מבינה איך הצלחתי לאמור כן,ואז הוא הוסיף:

                                                            אך לא להרבה זמן.

   בגן עדן

אנשים רבים התאספו כאן:בניי נכדיי משפחתי האהובה,חברות וגברים זקנים שאותם לא ראיתי מזה זמן רב,וכאלה שאינני מכירה,כנראה מכרים של בניי.

שנים רבות ומלאי חוויות עברו מאז, אך הזיכרונות המזוויעים נותרו ואינם מרפים.

זכיתי לחיות וליצור משפחה יחד עם בעלי היקר זכרונו לברכה,

ילדתי שני בנים אחד שובב ידו בכל ויד כל בו והשני ילד טוב וממושמע,עשינו כמיטב יכולתנו למענם.

אני אוהבת אותם בכל ליבי, גאה ואוהבת את המשפחה שכל אחד מהם יצר,

ומתפללת לעתיד נפלא עבורם, מגיע להם לקצור את הפירות !!!

כל אימת שהייתי בחברתם הייתי מאושרת ומלאת סיפוק וגאה בעצמי שכנגד כל הסיכויים הצלחתי והגעתי לכאן, אך משום מה לא הרשיתי לעצמי להראות זאת.

בעוד כולם מצטופפים סביבי אני שומעת את בני הצעיר מדבר עלי בקול חנוק

את נכדי הגדול מביע את רגשותיו מספר על חוויות שהיו לו איתי,

ואז בני הבכור מניח מכשיר גדול ומוזר על המצבה של בעלי זכרונו לברכה

ומתוכו בוקעים צלילי נגינת פסנתר של היצירה שכל כך אהבתי לנגן בביתי:

הוואלס השמיני של שופן,

מה קורה כאן?

 כולם התחילו לבכות,אני שומעת את בניי מתייפחים בקול, ורואה את נכדיי בוכים מרה.

             הם כל כך אהבו אותי?