לילה לפני, המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ, החשש מהשעה 10 בבוקר גובר והולך, רק לשמוע את קול האזעקה קורע את השמים ואת השקט שכבר התרגלתי אליו מעביר בי רעד. האסוציאציה לקיץ 2006 שחרוט בליבי ומחשבותי גם אם זה רק  "תרגיל".

עברתי מהמורות, מלחמות גם כן, קשיי יומיום ואתגרים ודווקא היא חקוקה כמו כתובת בסלע לנצח.....,

זו עוד "קניה" שעשיתי בחיים הללו וקניה גרועה, להיות נפגע חרדה מלווה בהרגלים שלפני כן לא הייתי מעלה על דעתי שיהפכו לנורמת התנהגות אצל אדם שנחשב שפוי יציב ואמיץ, לדאוג שיהיה מפתח בדלת אם צריך לצאת מהבית, לדאוג לביגוד הולם גם לשינה, הכל צריך להיות בטווח יד, אין הגיון באותו הרגע ואין סבלנות להסברים מאנשים שאינם מבינים מה עובר על נפגע חרדה.

כולם גיבורים, כולם חכמים אבל לא מבינים שהחרד אינו פחדן, אינו היסטרי ואינו מאבד את העשתונות, הוא פשוט מחפש אוויר, הוא רוצה לאטום את אוזניו ולא לשמוע את הקול שעולה ויורד.

וגם למלינים שאני "חפרנית" בכל מה שקשור לנושא כולם צריכים להבין שלאף אחד אין פוליסה המגינה מהתופעה והמחיר אינו זול והלוואי ואתבדה אבל ליבי על 7 שנים של תושבי עוטף עזה ובמיוחד על הילדים שחלק ממנת יומם יהיו כדורים שמפילים עד התהום והכרות עם "שיחות" שהשפעתן נעלמת עם האזעקה הקרובה.

ולכן ובעקבות כל הנ"ל לא ארפה ולא אניח עד אשר הגברת בת ה-60 תבין שמערכת היחסים ביני לבינה דו-צדדים ואחד הדברים שעליה  לעשות הוא לתת לי את הבטחון המינימלי הנדרש.

והתחושה שמלווה אותי בכל שעות וימי המאבק בהר הגדול והאטום הזה היא  תחושת הבדידות ברגעים כאלה,

עולה ויורדת.

(בתמונה : צילום אילוסטרציה, אין כל קשר בין התמונה לכותבת.)