מס' צפיות - 381
דירוג ממוצע -
פרשת ויקרא/ מאת: אהובה קליין.
מה תכלית הקורבנות?
מאת: אהובה קליין 15/03/16 (12:36)

פרשת ויקרא: מה תכלית הקורבנות?

 מאמר: מאת: אהובה קליין.

פרשת ויקרא פותחת במילים: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד: לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם" [ויקרא א, א-ב]

 השאלות הן:

 א]   מדוע לא נאמר: "וידבר ה' אל משה"?

ב]   מה תכלית הקורבנות?

תשובות

"ויקרא אל משה"

מובא במדרש : כי ישנו קשר בין פרשת פקודי – האחרונה בחומש שמות לבין פרשת ויקרא שהיא הראשונה בחומש ויקרא: הרי נאמר בפרשת פקודי: "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד" [שמות מ, ל"ה]  כלומר- משה לא יכול היה לגשת אל המשכן- כאשר השכינה הייתה  באוהל מועד- והענן היה מכסה את המשכן- על כן, מתי  בכל זאת ,היה יכול משה לבוא לשם?

התשובה היא: כאשר ה' קרא למשה, רק אז יכול היה לגשת לשם וזאת כדי לעודד את משה להמשיך במילוי תפקידו כמי שמקבל את  תורת אלוקים לעם ישראל.

 האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה  סובר :כי בפתיחה מיוחדת זו של הפרשה, נרמז כי משה היה עניו מאד והדבר  מתבטא באות א' הקטנה במילה: "ויקרא"

למרות שהקב"ה  קרא לו, משה לא התגאה בכך, אלא נשאר צנוע ובעל ענווה.

משל למה הדבר  דומה : לאדם העולה לפסגת ההר וכאשר הוא למעלה, הוא עלול לחשוב שהוא אדם רם ונישא  בהשוואה לכל המתגוררים למטה, אבל אם הוא חכם. הוא מבין כי כל מה שנשקף לנגד עיניו באופן כה קטן - נובע  מעצם עלייתו לראש ההר.

 כך משה – למרות שזכה להתרוממות רוחנית כה  גבוהה- הוא לא התגאה בעצמו אלא, נשאר צנוע.

 רש"י  מביא שני  פירושים:

פירוש א]  כל זמן שהיה הענן מעל המשכן ,משה לא יכול היה לבוא לשם, אלא רק כאשר נסתלק הענן מהמקום, משה היה  בא אל המשכן, מלמד שהקול  נפסק ולא היה יוצא מחוץ לאוהל, אך אם משה כבר היה בתוך האהל, מדוע היה צורך לקרוא לו?

אלא שקריאה זו אין מטרתה לקרוא למשה לבוא בדומה לאדם הקורא לחברו כאשר הוא רחוק ממנו.  אלא היא משום לשון חיבה. זוהי שפה שמלאכי השרת משתמשים בה.  שכתוב: "וקרא זה אל זה.." כשם שאצל המלאכים אין מושג של רחוק וקרוב הקריאה היא לשון שמקדימה את האמירה: "וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש.."

לעומת זאת, לנביאי אומות העולם, ה' נגלה אליהם בלשון טומאה, או לשון עראי, דוגמא לכך אנו מוצאים אצל בלעם, שנאמר: "ויקר אלוקים אל בלעם" [במדבר כ"ג, ד] לשון מקרה או קרי.

 פירוש ב]  נושא הקריאה אינו ה', אלא עצם הקול עצמו, כאילו נכתב: "ויקרא קול אל משה" כמו שנאמר אצל ישעיהו: "קול קורא במדבר" [ישעיהו מ', ג]  או "וינועו אמות הספים מקול קורא" [שם ו, ד']  לפני דיבור  מיוחד ולפני אמירה ,או ציווי הייתה קריאה וההפסקות היו- משמשות פנאי למשה להתבונן בין עניין לעניין, או בין פרשה לפרשה, על כך אומרים חז"ל: כי להפסקות אלו הייתה מטרה: שאין אדם צריך לסמוך על חריפות שיכלו ועל מוחו הצלול ואל יחשוב כי תמיד הוא מסוגל לתפוס דברים באופן זריז ובקלילות ללא מאמץ, מפני שדווקא במקרים של פזיזות  ישנן תקלות ושגיאות  הנובעות מתוך פזיזות יתרה ,לכן מרעיון ההפסקות אצל משה ניתן ללמוד שיש לעשות רווח בין פרשה  לפרשה וגם בין עניין לעניין.  ההפסקות נותנות זמן  לחשוב על הדברים לעומק.

 תכלית הקורבנות.

ראיתי בספר: "אלה הדברים "על התורה: מאת הרב אליהו שלזינגר שליט"א: הרמב"ם בספר נבוכים [ח"ג פמ"ו] מפרש את הטעם להבאת הקורבנות לה' :"כי בעבור שהמצרים והכשדים אשר ישראל היו גרים ותושבים בארצם  , היו עובדים לבקר  ולצאן, כי המצרים עבדו למזל ולטלה, והכשדים – לשדים הנראים  להם כשעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר בגלל שעובדים אותם, ולכן ציווה לשחוט הבקר והצאן לה' הנכבד, כדי שיוודע שהדבר שהיו חושבים שהוא תכלית העבודה, הוא אשר יקריבו לה', כי כן יתרפאו האומנות הרעות שהם מדווי נפש, כי כל מדווה וכל חולי לא יתרפאו כי אם בהפכן" 

 במילים אחרות: הרמב"ם אומר שמטרת הקרבת הקורבנות היא באה לשלול את מעשה המצרים וכשדים  ובניגוד לזאת  בא הציווי על הקרבת הקורבנות לה' כדי שהכול ידעו: וכל המחלות לא יתרפאו  על ידי העבודה הזרה, אלא רק על ידי האמונה בה' והקרבת הקורבנות אליו בלבד- בזמן המשכן ומאוחר יותר במקדש.

 הרמב"ן חולק על הרמב"ם ואומר כי נח בימיו הקריב  קורבנות בזמן יציאתו מן התיבה ובאותה  תקופה לא  היו  לא מצרי ולא כשדי וזה מצא חן בעיני  ה'. שנאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח"  וכאשר הבל הקריב מבכורות צאנו נאמר: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" וגם  נאמר: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוח.." כדי שלא יהיה בהם  תועלת ורצון רק שלילה מדעת השוטים שמקריבים לעבודה זרה, ואצל בלעם: הוא אמר:" את שבעת המזבחות ערכתי.." וזאת עשה מהטעם להתקרב אל ה' כדי שיחול עליו הדיבור.  ויותר מזה מן הראוי להסביר: כי מעשה בני אדם היוצאים לפועל  נובעים כתוצאה של מחשבה ודיבור.

לכן כאשר אדם מגיע למעשה- לעשיית חטא, עליו להביא קורבן לה' ולסמוך ידיו על הקורבן וזאת כנגד המעשה הרע שעשה ועליו להתוודות כנגד הדיבור, ועליו לשרוף ולהקטיר את הקרב והכליות שהם מסמלים את כלי המחשבה והכרעיים- הם כנגד ידיו ורגליו שמבצעים את המעשה, ויזרוק  את הדם על המזבח כנגד  דמו בנפשו. וזאת שיחשוב שבעבור חטאיו היה ראוי שיישפך דמו ויישרף גופו, וכמה חסדים ה' נוהג עם החוטא שלוקח ממנו  תמורה וכופר הקרבן שישמש נפש  תחת נפש- וזה ממש חסדי ה'. ואחרי שיראה  בהקרבת  הקורבן את כל התהליך הארוך בבהמה, יגיע לידי מסקנה שעליו להתרחק מחטאים.

 ובספר "משך חכמה" לגאון רבי מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל בתחילת פרשת ויקרא: אמר על דברי הרמב"ם והרמב"ן - אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

 לכן קורבנות במה - כדוגמת הקורבן שנח הקריב לה' – תפקידם להרחיק את הלבבות מעבודה זרה ולכן נאמר במסכת זבחים [קי"ג] לא קיים ריח ניחוח בקורבנות מסוג זה.

 לעומת זאת קורבנות שהיו מקריבים בבית המקדש- תפקידם לקרב העולמות ולחבר  את הדודים- כלומר לגרום להשראת השכינה ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים. ולכן נאמר בתהלים: "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה.." ובהמשך נאמר: "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה כליל אז יעלו על מזבחך פרים" כלומר  קורבנות במה עליהם נאמר: "לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא  תרצה"- כי אין בהם ריח ניחוח אבל קורבנות שבזמן בית המקדש- בהם ה' חפץ כי יש בהם ריח ניחוח.

 מכאן  ניתן ללמוד את ההבדל בין תפילה במניין- בבית הכנסת לבין  תפילת יחיד בביתו. היום שבית המקדש עדיין עומד בשיממונו אומרים חז"ל: "ונשלמה פרים שפתינו"- הכוונה שהתפילה באה במקום הקורבנות. במקום הקרבת קורבנות, אנו מתפללים לה', לכן תפילה של יחיד בביתו- משולה להקרבת קורבנות במה  שאין בה ריח ניחוח לה' . אך תפילה בציבור בבית הכנסת משולה להקרבת קורבנות במקדש עם ריח ניחוח לה' .

 לאור האמור לעיל,

 תכלית הקורבנות היא : לכפר על החטאים שאדם עשה בעבר ולקרבו לבורא עולם.  אך בימינו  באין מקדש, אנו שמים את הדגש  על התפילות והן מועילות יותר – כאשר נאמרות בציבור   בבית הכנסת בדומה להקרבת הקורבנות בזמן בית המקדש שהיה להם ריח ניחוח לה'.

 יהי רצון שנזכה  במהרה לבניין בית המקדש השלישי. ושם נקריב קורבנות כבימים ימימה.

הכותבת היא אהובה קליין-אומנית-מציירת ציורי תנ"ך-מדרשי תמונה על פסוקים במקרא. עוסקת בכתיבה מקראית,שירה ופרוזה,מציירת תפאורות ומאיירת ספרים. מורה. בעלת הבלוג: בראי התנ"ך.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר