מס' צפיות - 251
דירוג ממוצע -
אמרי שפר ט"ו טבת ה'תשע"ז
הקב"ה "מקדים רפואה למכה"
מאת: דוד דרומר 12/01/17 (18:22)

 

אחד מגדולי התורה והחסידות אשר תמיד ראו אותו ממהר ורץ, נשאל לפשר הדבר, ענה: אדם צריך תמיד למהר ולרוץ כמו שנאמר (אבות ד')' הוי רץ למצווה ובורח מן העבירה', או שרצים למצווה או שבורחים מעבירה. ומי שרוצה שיהיה לו תמיד 'מזל' טוב, ישתדל להזדרז למצוות ומעשים טובים, כמו שדרשו דורשי רמזים 'מזל' ר"ת זריזים מקדימים למצוות. (באר יחיאל(

     בספר של"ה הק' )שער האותיות אוח ה'( "בכלל הזה יש ענין פרטי שמחויב אדם להלל לה' לעטישותיו והוזכר זה בפרקי ר' אליעזר וכו' ושמעתי במה שאומרים בעיטושם לישועתך קויתי ה' ויפה הוא והכוונה בזה ההילול לה' כשם שהושעתני עתה כן אני מקווה לישועתך כעין ברכת הגומל שאומרים מי שגמלך טוב הוא יגמלך טוב סלה" הלשון מוכיחה שהמעטש אומר את הפסוק והמשל מברכת הגומל הוא שהקהל אומר למי שאירע לו הוא יגמלך טוב.

     בעניין מי חייב לומר אסותא המתעטש עצמו או אחרים השומעים מצינו בזה מדרשים חלוקים, במדרש איתא: חייב אדם לומר לחברו בשעת עטישותיו. וכן בגמ' ברכות ובירושלמי משמע שהחיוב מוטל על אחרים השומעים לומר אסותא למתעטש. אולם בפרקי דר"א מבואר שהחיוב הוא על המתעטש עצמו דאיתא: לפיכך חייב אדם לומר "בעטישתו", וכן משמע בילקוט שמעוני חייב אדם בעטישה להודות וכו'. וכן בס' חיי משה סימן ר"ל הביא בשם המקור חיים שאם אין אחר בשעה שיתעטש נהג לומר לעצמו אסותא.

     דאגות רק עושות לך קמטים, וזה עוד דבר שצריך להדאיג אותך.

     המשימה שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב, אני לא אתן לעצמי להיות בעצבות. בשום פנים ואופן לא! אני אסגור את הבית ואתחיל לרקוד, ולהודות לה', ולשיר, ולשמוח ולהגיד ברוך ה' שלא עשני גוי, ברוך ה' שיש לי רגליים ואני יכול לרקוד ולשמוח. אני אתחיל לחייך, אני אעשה הכל מלאכותי כמו שאמר רבינו, כי המלאכותי זה הכי אמיתי, כי המלאכותי הזה נקרא שאתה מנצח את השטן, שרוצה להפיל אותך לעצבות, אתה לא נותן לו, אתה משמר את עצמך, בצורה מלאכותית, אבל הרצון שמסתתר מאחורי המלאכותיות הזאת הוא אמיתי, הכי אמיתי שיש.

     השפעת הסנדק על התינוק  - סיפר הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א: "נכנס אלי אדם עם שני ילדיו, האחד נראה הגון, והשני נראה כגוי גמור!  זה שנראה צדיק – אבא זצ"ל )הסטייפלר( היה הסנדק שלו. ואילו אצל השני – איני רוצה לומר מי היה הסנדק...והוסיף, שהחזון-איש הקפיד מאוד שהסנדק יהיה הגון." ) ..והערב נא(

"    וידגו לרוב בקרב הארץ" )מח, טז(  יש לומר בדרך צחות, שיעקב אבינו בירך שיהיו כמו דגים, והיינו כמו שהדגים יש בהם מידת השתיקה, שהרי אינם יכולים לדבר מחמת שפיהם מלא מים, כמו כן הם גם כן יאחזו במידת השתיקה ולא ידברו דברים בטלים וכל שכן דברים האסורים,  ובפרט כאשר עוסקים בדברי תורה ותפילה שאז פיהם מלא "מים", ודו"ק. )כאריה ישאג(

     יעקב תבע את החולי אמר לפניו ריבון העולמים אדם מת בלא חולי אינו מיישב בין בניו פירש במת"כ אינו יכול לצוות אותם ולסדר וליישב עניין ירושתם מתוך שהוא חולה שניים או ג' ימים הוא מיישב בין בניו א"ל הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל )בראשית מ"ח א'( ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" )מד"ר תולדות פס"ה(. "תניא עד יעקב לא הוי חולשא אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" )גמרא בבא מציעא דף פ"ז(.

הקב"ה "מקדים רפואה למכה"  (אגעדאנק – פרשת מקץ – חנוכה)

     סיפור על נס גמור וגלוי, שממנו נוכל ללמוד נקודה נוספת בהנהגת השי"ת.  סיפר יהודי, כיום בעל מאפיה בניו יורק, שבשנות המלחמה באירופה נותר עם אחותו הצעירה בבונקר בגטו. כל משפחתם נהרגה והוא הרגיש אחריות בשמירה על האחות. יום אחד הוא יצא מהבונקר לחפש אוכל וכשחזר לא מצא את אחותו. אנשים סיפרו לו שבא שוטר מהגיסטפו ולקח אותה למטה המשטרה. הוא רץ כמטורף אל תוך לוע הארי, וזעק, "תחזירו לי את אחותי,  תחזירו לי את אחותי"! הסדיסטים נהנו מצעקותיו, וצחקו עליו. באותו זמן ממש, ירד במדרגות הבניין קצין עטור במדליות, ושאל בכעס: "מה הן הצעקות כאן"? השוטרים ענו לו שהגיע לכאן "ז'יד אחד", שרוצה שנחזיר לו את אחותו. הקצין פנה אל הבחור באכזריות ואמר לו: "את אחותך תקבל בחזרה כשיצמחו לך שערות בכף היד, ועד אז כולכם תמותו, יהודים מלוכלכים".  פשט הנער את כף ידו והראה לעיניו הנדהמות של הנאצי את כף היד והיא מלאה בשערות. הקצין נבהל מהמראה וצעק "בן השטן קח מהר את אחותך ותברח מכאן לפני שאהרוג את שניכם". הם ברחו מן המקום וחיים עד היום הזה.

     סיפור ה"נס" הוא, שבהיותו ילד, נכווה קשות בידו והרופאים השתילו לו עור חדש בכף היד. העור נלקח ממקום בגוף המצמיח שער וכך נתמלאה ידו בשערות.  וכי השלמת הסבר הדברים מקלקלת את הנס?! אנו מצפים לנס שיקרה לפי הזמנה ובאותו רגע ממש. אבל כשהשי"ת מקדים רפואה למכה ומכין את ההצלה עשר שנים קודם המעשה, וכי אין בזה נס גמור? לדעתי זהו נס יותר גדול כשהנס נסתר בתוך מאורעות החיים.  אכן, עבודתנו ותפקידנו לפתח את הכלים בכדי לקלוט את מעשי השי"ת. לחדר את השכל והרגש כדי להבין את הנסים והנפלאות שבכל יום ערב ובקר וצהרים.

ירייה אחת פחות (הרב יחזקאל שובקס)

     שביבי מידע הגיעו כל העת ל-FBI[ לשכת החקירה הפדרלית[  בארה"ב, אודות כת מסוכנת אשר בראשו עומד מנהיג בשם "ג'יימס נייהופט". מדובר במנהיג כריזמטי אשר הצליח לפתות כמה אנשים אשר הולכים אחריו באש ובמים. בין חברי הכת בלטו צעירים אשר בקושי החלו לצעוד את צעדיהם הראשונים בחייהם , וכבר בחרו לעזוב הכל וללכת שולל אחר מנהיג הכת.  לאחר שחברי הכת נעצרו ונשפטו כמה פעמים לאחר שנתפסו עוברים על החוק, נוצרה בקרבתם תסיסה קשה נגד שלטונות החוק, והכל בגיבויו של מנהיג הכת. וכך נולד הרעיון המטורף וההזוי, להקים לעצמם כמין טריטוריה מבוצרת ושמורה היטב, בה יוכלו לחיות את חייהם כרצונם.  השממה השקט והשלווה אשר שוררים דרך קבע במדבריות של מדינת "נוואדה" בארה"ב קסמו להם, ומשום כך הקימו לעצמם מבצר קטן, בית בן שני קומות, קרוב לעיירה נידחת בדרום "נוואדה". המבצר הוקף בחומה, מגדלי שמירה הוקמו מסביב,  וארסנל נשק בגודל בינוני הובא למקום.

     ברגע שהגיעה הידיעה לאף.בי.איי. כי אכן חברי הכת התבצרו בתוך המבצר הגיע העת לפעול. הצבא קיבל "אור ירוק" מן הממשל לצאת לפעולה. ההוראה היתה ברורה: לתפוס ולעצור את כל חברי הכת, בין אם בחיים ובין אם לא. מתוך יחידות הריינג'רס [הכוחות המיוחדים בחיל הרגלים של צבא ארה"ב] נבחרה אחת הפלוגות לפעולה. מפקד הפלוגה היה לא אחר מאשר יהודי בשם ג'ייקוב ליכטמאנס. הוריו היו ילידי פולין אשר היגרו לארה"ב לפני מלחמת העולם הראשונה. כמו רבים מבני גילו בחר ג'ייקוב להתגייס לצבא האמריקני, שם העפיל בדרגותיו עד שהגיע לתפקידו הרם.

     כמה ימים לפני שיצאו לשטח, מסר המפקד את ההוראות לפני פקודיו. אחת ההוראות שעליהן חזר שוב ושוב היתה ההוראה: " לנצור אש!" המפקד דרש מאת החיילים סבלנות רבה ולא למהר ללחוץ על ההדק. "אל תשכחו שמדובר בבני בריתנו, אמריקאים כמותנו, ואנו מצווים לשמור על חייהם".  בשעת לילה מאוחרת, שוחחו החיילים ביניהם על הוראתו ההססנית של המפקד הפחדן ומוג הלב. החיילים שנמנו על היחידות המובחרות אומנו כל השנים על אומץ לב בלתי רגיל.  ההוראה הזאת של המפקד היתה בניגוד ממש לאופיים. " הכל בגלל הבן האובד!" - הפטיר אחד החיילים, וכולם הנהנו בראשם. למרות שהם לא הכירו את בני משפחתו של המפקד, לא מזמן גונבה לאוזניהם השמועה, שלפני כעשר שנים נעלם בנו בן השמונה עשרה, ומני אז לא הצליחו לעלות על עקבותיו.

     הסיפור התחיל כאשר הבן יצא לטיול יחד עם חבריו למזרח הרחוק, וביום מן הימים נעלם להם מן העיניים.  האבא שהיה קשור היטב לרשויות, הפעיל את מיטב החוקרים באף.בי.איי. על מנת לאתר את בנו אך לשווא. מאז עברו עשר שנים ושום בדל של מידע אודות בנו לא הגיע אליהם. החיילים הוותיקים אשר הכירו את המפקד בשנים עברו, טענו שהוא השתנה, ממפקד קשוח וחסר פשרות הוא הפך לאדם רכרוכי וסבלן.  

     כאשר חיילי היחידה החלו להתקרב למבצר, נשמעה הירייה הראשונה מכיוון אחד ממגדלי השמירה. היא החטיאה את המטרה, אך המסר היה ברור: הם פותחים במלחמה!  המפקד ג'ייקוב שליווה את הפלוגה היה נחוש לנצור אש על אף הסכנה המוחשית. במקום זאת הוא הורה לפקודיו לסגת אחורה.  הם נסוגו אחורנית וחיכו לשעת לילה מאוחרת, ואז תחת העלטה הכבדה התקרבו החיילים עד למרחק של מאה מטרים מן המבצר,  ואז ניתנה ההוראה: "לפרוץ!"  המתבצרים היו המומים ברגע הראשון, אך מהר מאוד התעשתו והחלו לירות לכל עבר. הם לא היו מספיק מאומנים, ולכן היריות החטיאו שוב ושוב את המטרות. החיילים ביקשו להחזיר אש אך המפקד לא אישר אלא לירות באוויר, רק מתוך כוונה להפחיד ולאיים, בשום אופן לא מתוך כוונה להרוג.  הקרב הסתיים בסופו של דבר עם כמה פצועים קל, אשר פונו מן המקום.  בניגוד לתחזיות נמצאו שם לא פחות מאשר מאתיים ארבעים איש, רובם מצויידים בנשק. הנס היה עצום. אירוע כזה יכל להסתיים באסון ממש.

     המתבצרים הועברו כולם תחת אבטחה כבידה לבית המעצר . למחרת הגיע המפקד לבית המעצר, ועבר מתא לתא כדי להכיר מקרוב את המתבצרים. לפני שנכנס לתא הרביעי, לא שיער מראש איזה דראמה תתחולל שם, ובוודאי שהוא לא היה מוכן לכך נפשית . "אבא" - זו היתה ממש צרחה. ברגע הראשון לא קלט ג'ייקוב את המתחולל. הוא לא הכיר את האיש המגודל שלפניו. אך אז הגיעה צרחה נוספת: "אבא, אתה לא מכיר אותי ?" למשמע הצרחות הגיעו הסוהרים, והם היו עדים למפגש היסטורי ומרגש בין אבא ובין בנו אשר הלך שולל אחר כת מטורפת.  את שכרו על אורך הרוח והרצון לשמור על חיי המתבצרים קיבל ג'ייקוב במקום. התברר שבנו עמד בראש אחד ממגדלי השמירה. מסתבר למדאי שאם החיילים היו יורים למוות, הוא היה אחד הנפגעים הראשונים  . *

     בפרשת השבוע אנו מוצאים שהשבטים סיפרו ליעקב אבינו על כל מעלליו של האיש אדוני הארץ, שדיבר איתם קשות ויתן אותם מרגלים וגם לקח מהם שמעון. ומה היתה תגובתו של יעקב? הנה תמצית דבריו: "זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים... וא-ל ש-די יתן לכם רחמים..." על הפסוק בפרשת ויצא: "אם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה", כותב רש"י ז"ל: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך", כי קללת צדיק אפילו על תנאי מתקיימת. כך אומרים בשם צדיקים: אם קללתו של יעקב - אפילו בטעות - התקיימה, לו היה יעקב מקלל את ה'משנה למלך' במפורש בוודאי היה מת מיד. פלא ומופת הוא, שדווקא הביטחון הרב של יעקב אבינו שהאמין בבורא העולם כפי שאמר להם: 'וא-ל ש-די יתן לכם רחמים', זה מה שמנע ממנו לקלל את ה'משנה למלך '. במקום זאת בחר לשלוח לו מתנות.  בזכות האמונה האיתנה של יעקב אבינו זכה שיוסף יוותר בחיים.  חנוכה - הוא הזמן הראוי לחזק את אמונתנו ובטחוננו בבורא העולם, וכפי שנפלו אז רבים ביד מעטים, כן בימינו כוח התורה ינצח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

ממהר ורץ,תורה,חסידות,ברכת הגומל,סנדק,תינוק,מידת השתיקה,הגון,בדרך צחות,

הכותב הוא מנהל "אורי עוז הפקות"- מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות. חבר בעמותות "רוח טובה" ו"החוויה היהודית",מנהל אתר אינטרנט בשם "תורה" כתובת האתר:www.torah.in/he1

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר