60 אופרות כתב  גאטנו דוניצטי  בפס היצור שלו במשך  25 שנות יצירה,אולם רובן לא מוזכרות או מבוצעות.האופרה שלו "לוצ'יה די למרמור"  היא אחת מהאהובות ומבוצעת חדשות לבקרים  ואפילו באופרה שלנו היא מככבת זו הפעם השלישית.   האופרה מבוססת על הרומן של סר וולטר סקוט מסקוטלנד  שיצאה לאור ב-1819 ולפי דבריו  הסיפור  הוא מקרה  אמיתי  שהתרחש בדרום מזרח בסקוטלנד על גבעות מרמוייר. סקוט שמע על כך מפי אמו ודודתו ומחברי הביוגרפיה  שלו טוענים שיש קוי דמיון בין לוצ'יה ואהובתו שזנחה אותו לטובת גבר  עשיר ממנו.

    דוניצטי נכלל בקבוצה המכונה "ברבורים" שהם:דוניצטי הינו "הברבור מברגמו" ,"הברבור מבוסטו" הוא ורדי, "הברבור מפזארו- רוסיני וה"ברבור מקטניה" הוא בליני.  דוניצטי   מספר סיפורים דרמטיים דרך שימוש בקול האנושי, הליברית

של האופרה הזו חוברה   ע"י קמרנו שאף חיבר לורדי  את הליברית של "הטרובדור'.  באופרה  זו  הוא מגיע לשיא של ריגוש

עם ארית השגעון שכה קסמה לזמרות  סופרניות כמו: לילי פונס,מריה קאלאס,סת'רלנד וגרוברובה.

   התוכן  כמו בכל אופרה קונפליקטים   ויריבויות בין משפחתיות וכמובן  אהבה ומוות. :לוצ'יה אוהבת את  אדגרדו שנושל בידי אחיה אנריקו.   בסצינה רומנטית במיוחד   בחדר  המיטות של לוצ'יה  מתוודה   אדגרדו  "נשבעתי על  קבר אבי לנקום במשפחתך  אבל רגש    אחר פועם בי " לוצ'יה  עונה לו :"האהבה קדושה  יותר מנדרים ורק צינת  המוות תכבה את אש  אהבתנו". מאחר  המצב הפוליטי משתנה ,מאבקי כוח בין שליטים ,מעמידים את  אנריקו בפני  התמוטטות  והאפשרות 

היחידה להציל את המצב  הוא לחתן את  אחותו לו'צה  לארתורו שמבטיח : אהיה לך  אנריקו לאח ומגן".

   לוצ'יה שכאמור  הבטיחה את ידה  לאדגרדו  מתנגדת לחתונה ואחיה  זורק לה את המילה :כבוד.  "איך את יכולה להמיט

שואה על ביתנו כשאת אוהבת  את אויבי".  וכשהאהוב  צריך לצאת לצרפת,הם נפרדים כשהם מחליפים טבעות ביניהם.

אנריקו מפברק מכתב בו  מודיע לכאורה אדגרדו כי הוא אוהב מישהי אחרת.  לוצ'יה  במר נפשה חותמת  על חוזה  הנישואין.

במעמד  זה מגיע  אדגרדו, מטיח אותה לארץ "קחי את הטבעת ,בגדת באהבה".

   ערב  ליל הכלולות,בעוד החוגגים נמצאים באולם,יוצאת לוצ'יה   מחדר המיטות בשמלה לבנה מוכתמת בדם בעלה . כסהרורית היא  מסתובבת בין הקירות ממלמלת  דברים ללא קשר והגיון, ובעודה שרה את "ארית השגעון" נופלת מתה בזרועות   אליסה

בת לוויתה. 

   אדגרדו החוזר  לטירה של אנריקו  רואה את  מסע ההלויה של אהובתו זועק :"הביטי ממרום על   זעם העולם, נשמה יפה ,

האם לא תראי יותר את השקיעה ".הוא חוטף  מאחד  האורחים את חרבו ונועץ אותו בלבו.

  מה שסקוט,דוניצטי,חווייר אולסיה הבמאי,רקחו,אנחנו אכלנו היום כמו בשנת 2012, עם אותה הפקה שיצרו עבור בית

האופרה  אוביידו. 

   הקולות כאן בהפקה הזו נחלקים בין  זמרים  מחו"ל וזמרים תוצרת הבית. לוצ'יה  היא הילה בג'יו-סופרן ,מצטיינת

בהופעתה הפיזית והקולית, קולה גבוה ומצטיין בעיקר  בסצינת השגעון, אנריקו אחיה- מריו  קאסי בריטון נכנס לשוונג

רק אחרי  כמה  אריות ואילו אדגרדו-טנור אלכסיי דולגוב "שמר" את קולו העצום  לפרמיירה, ובכל זאת  הוא רעם

אפילו  מעל שאר  קולות הזמרים.

   יש לציין את התפקיד של ולדימיר בראון-בס בריטון שגם כאן  את תאם את שאר תפקידיו בכל אופרה  שהוא משתתף לבוש  כתמיד בשחור . המקהלה בהדרכתו של איתן שמייסר היתה מרשימה במיוחד התבלטו הנשים בתלבושם  מהתקופה, פרי

עיצובה של  אימה מולרי.

    הבמה שנבנתה בצורה קומפקטית  ע"י אנריקו בורדוליני, נשארה כפי שזכרנו אותה ; פריטים מועטים, קירות מטליות  כיאה

לקירות של מבצרים כשהאורות משנות את  הטקסטורה שלהם, כן, לא לשכוח     את השטיח האדום המכסה את כל

הבמה כסימן סימבולי המעיד  על הסוף.     כי המוות הוא הוא השחקן   האולטימטיבי.