מס' צפיות - 168
דירוג ממוצע -
כתר ארם צובא
וכך יצאה משפחת פחאם מחאלב לטורקיה בדרכה לישראל, ובין חפציה, ארוז ומוחבא במכונת כביסה, כתר ארם צובא יחד עם כתר נוסף, הוא הכתר הקטן
מאת: אלברט שבות 13/02/17 (23:45)

העולם, מאז ומתמיד, התחלק לשניים: למאמינים ולא מאמינים. אני חושב שגם פלג המאמינים מתפלג לשניים: אלה המאמינים באמונה שלמה ותמימה בקיום אלוהים, ואלה שבסוד ליבם מפקפקים בקיומו אך לא ממתיקים את הסוד הזה עם אחרים. למיותר לציין כי מי שכופר בקיום אלוהים משייך את כתבי התנ"ך לסופרים שחיברו אותו על-פני תקופות שונות.

 

היה לי פעם דין ודברים עם חוקר התנ"ך, אלי אשד, שטען כי התורה הנביאים והכתובים אינם אלא יצירה ספרותית שנוצרה בידי חבורה של אינטלקטואלים, סופרים וכהנים שחיו בגלות בבל ובארץ ישראל בתקופה הפרסית ואולי אף ההלניסטית, והמדובר איפא ביצירה שמטרתה הייתה ליצור עבר משותף (אם כי דמיוני) וזהות משותפת לקבוצות שונות ומסוכסכות של עמים שחיו זה לצד זה. זה סיכום התיזה של חוקר התנ"ך אשד.

 

תיזה, כידוע, היא צירוף של השערות. יש מי שמשער כי קיום אלוהים נגזר מההגיון והתורה ירדה מהשמים, ויש מי שמשער כי אלוהים הוא יצירת האדם והתנ"ך גם כן. החווייה, איפוא, היא זו שמעצבת את התיזה שלנו, ולטעמי לכל חוייה שני צדדים, אין דבר בעולם שאין לו שני צדדים: צד א' וצד ב'. ההשערות שלנו נבנות על החווייה- תלוי לאיזה צד בחווייה נחשפנו.

 

ספר ארוך ועבה

 

שני צדדים חוויה אחת: הייתי רוצה להאיר צד אחד בחווייתי עם התנ"ך, צד בו נתקלתי באחד הימים ובלעדיו החווייה לא הייתה מושלמת.

 

המקום הוא בית הכנסת בפנמה, לפני כשנתיים, לאחר תפילת שחרית הבחנתי בקבוצת אנשים שעשתה מעגל סביב שולחן קטן שהיה עומד לידו רב בית הכנסת והיה מונח עליו דבר מה. הסתקרנתי והתקדמתי לעברם, ומהר הבחנתי בדבר שעל השולחן, שהיה משוא סקרנותם וסקרנותי: ספר ארוך מהודר ועבה, הרב דיפדף בו והצביע באצבעו: הינה דברי הימים, הנה משלי, קהלת, הנה שיר השירים, תראו איזה יפה השתמר... וכל האנשים מסביב פעורי פה וכאילו מתרחש לנגד עיניהם פעלול מעניין.

 

הספר הארוך והעבה הינו העתק של 294 דפים (מתוך 380 המקוריים) של "כתר ארם צובא". הביא אותו לבית הכנסת איש זקן ואמיד אחד, ולדבריו, זהו ההעתק השני והיחיד שנעשה אי-פעם לכתר שנמצא כיום במוזאון ישראל בירושלים. העתק נוסף, לדבריו, נמצא בארה"ב. הוא רכש אותו והביאו להראותו לקהילה... התמזל מזלי והעפתי מבט ארוך, עם יתר הנוכחים, בדפיו הגדולים. למראה הספר המונח על השולחן, עבר בי זרם שקשה לי לתארו במילים... זרם שמהווה עדות לתחושה חזקה שאני חווה.

 

על מנת להסביר את מקור הזרם והתחושות, עלי להביא תקציר רקע שאספתי, סביב "כתר ארם צובא".

 

המצחף השלם

 

כתר ארם צובא הוא כיום הקדוש והחשוב ביותר מבין כתבי היד של התנ"ך: הוא גדול בערכו הדתי, המדעי והכלכלי מכל כתב-יד אחר של התנ"ך. כתר ארם צובא נכתב בצורת מצחף על-ידי שלמה בן-בויאעא הסופר לפני יותר מאלף שנים, במאה ה-10 לספירה. את הניקוד והטעמים ואת ציוני המסורה הוסיף המסרן אהרן בן-אשר לאחר גמר הכתיבה.

 

וכך נאמר בקולופון של הכתר: "זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב שלמה הנודע כבן-בויאעא הסופר, וניקד ומסר אותו החכם הנבון אדון הסופרים ואבי החכמים מר רב אהרן בן מר רב אשר. [מצחף זה הוא] סגולת הקראים השוכנים בהר ציון שבעיר הקודש".

 

כתר ארם צובא הוא כתב היד של התנ"ך שעליו סמך והסתמך הרמב"ם, ועובדה זו חיזקה את מעמדו המיוחד בין כתבי היד של התנ"ך. וכך כתב הרמב"ם במשנה תורה, ספר אהבה, הלכות ספר תורה, פרק ח' הלכה ד': "...וספר שסמכנו עליו ... הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים ועליו היו הכול סומכין - לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות, ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו".

 

"כתר חאלב"

 

בארצות המזרח נקרא כתב היד הזה בשם "כתר ארם צובה" או "כתר חאלב", על שם הקהילה ששמרה עליו במשך כ-600 שנים. חוקרי המקרא מכנים אותו "כתב יד חאלב- (Aleppo Codex). (Aleppo)- הוא שמה האנגלי של העיר חאלב.

 

בדרך-כלל נקרא כתב יד מיוחס זה בשם "הכתר", בה"א הידיעה, וכך אף תורגם שמו לערבית: אל-תאג'.

 

כתר ארם צובא נכתב ונוקד בעיר טבריה בראשית המאה ה-10. באמצע המאה ה-11, הוא נרכש על-ידי איש מקהילת הקראים והועבר לבית הכנסת של הקראים בירושלים, ובסוף המאה ה-11 נשדד והועבר למצרים על-ידי הכובשים הסלג'וקים, שם נפדה תמורת כסף על-ידי הקהילה היהודית ונשמר בבית הכנסת בקהיר העתיקה.

 

וכך לאחר כמה גלגולים וטלטולים הגיע הכתר לחאלב היא ארם צובא, בסוף המאה ה-14. הדבר היה כנראה בשנת 1375, כאשר יצא ממצרים לסוריה אחד מצאצאי הרמב"ם - דויד בר-יהושע. הוא לקח אתו כתבי יד רבים, וביניהם היה כנראה גם כתר ארם צובא. יהודי הקהילה הביאו את הכתר היקר לבית הכנסת הקדמון, שנקרא גם "בית הכנסת הצהוב", והטמינו אותו בהיכל אליהו הנביא שהיה אחד משבעת ההיכלות בבית הכנסת. שם, בתוך ההיכל שבתוך בית הכנסת הקדמון אשר בארם צובא, נשמר הכתר בקפדנות רבה במשך כ-600 שנה, עד ליום השריפה... במשך 600 שנה בערך היה הכתר שמור ונעול בתוך תיבה מיוחדת בבית הכנסת הקדמון שבחאלב. יהודי חאלב שמרו על הכתר שברשותם בקפדנות ובקיצוניות מתוך אמונה כי ביום שבו יצא הכתר מגבולות הקהילה יבואו עליהם פורענות וחורבן.

 

מסורת זו הסתמכה על אזהרות ואיסורים חמורים הכתובים בדף הפתיחה של הכתר: "קודש לה'... לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים... ברוך שומרו וארור גונבו וארור ממשכנו... לא יימכר ולא ייגאל לעד ולעולמי עולמים".

 

ארגז ושני מפתחות

 

את השמירה הקפדנית על הכתר תיאר חכם יצחק שחייבר, יהודי מקהילת ארם צובה שהיגר לבואנוס איירס שבארגנטינה, במכתב ששלח ליצחק בן-צבי: "...אנשי הקהילה חששו פן [הכתר] ייגנב וגם חששו פן יצלמו אותו. ייחדו לו ארגז גדול מברזל. לארגז הזה היו שני מפתחות, [ש]לא היו נמסרים ביחד לגבאי אחד. רק היו נמסרים לשני אמידים וחשובים [כדי] שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד ותחת השגחת ועד הקהילה. את הארגז שמו במערת אליהו הנביא בבית הכנסת הגדול, הוא בית הכנסת הקדמון".

 

בשל החשש של קהילת אר"צ לחשוף את כתב היד היקר והקדוש של הכתר לעיניים זרות, נהגו אנשי הקהילה להציב קשיים רבים לפני כל מי שביקש לראות אותו, להעתיק אותו או לצלמו לצורכי מחקר. כך היה בשנות ה-40 של המאה ה-20, כאשר החוקרים יצחק שמוש ומ"ד קאסוטו הגיעו מהאוניברסיטה העברית בירושלים לבדוק את הכתר. וכך גם היה כנראה מאות שנים קודם לכן, במאה ה-16, כאשר רבי יוסף קארו מצפת ביקש להעתיק את הכתר.

 

חשיבות הכתר

 

אנשי האוניברסיטה העברית, שהקימו את מפעל המקרא, חיפשו כתב יד מוסמך ומדויק של המקרא שעליו יוכלו לבסס את מהדורת התנ"ך המיוחדת. הם בחרו בכתר ארם צובא שהיה ידוע בדייקנותו ומהיימנותו. כדי לקבל את הכתר החליטו לשלוח שליחים לקהילת ארם צובא, שליחים שישכנעו את מנהיגי הקהילה לעשות אחד משני דברים: בעדיפות ראשונה – להוציא את הכתר מחאלב ולהעבירו לירושלים. בעדיפות שנייה – לאפשר לחוקרים הישראליים לעיין ולחקור את הכתר בחאלב.

 

עדיפות ראשונה ניתנה להוצאת הכתר מחאלב לא רק לצורך מפעל המקרא, אלא גם מתוך דאגה לכתר ומתוך הבנה כי הכתר בסכנה.

 

לא רק חוקרי מקרא יהודים הכירו בחשיבותו הרבה של כתר ארם צובא. גם חוקרי מקרא נוצרים ראו בכתר טקסט מקראי מדויק ומהימן. בשל חשיבותו של הכתר לחקר התנ"ך והמסורה, ביקשו חוקרי מקרא רבים לצלם את הכתר אך בני קהילת אר"צ לא הסכימו ולא הרשו.

 

וכך כתב החוקר הנוצרי פאול קאהלה: "רודולף קיטל ואני קיווינו שנוכל להחליף את כתב יד לנינגרד, ששימש לנו כבסיס ל-(Biblia Hebraica) [הוצאת התנ"ך של קיטל וקאהלה] במשך עבודתנו, בקודקס (במצחף) המופת של בן-אשר עצמו השמור בבית הכנסת של הספרדים באלפו, חאלב). זה לא נתאפשר כיוון שבעליו של הקודקס [בחאלב] לא רצו לשמוע על העתק מצולם. זאת ועוד, הפניות האישיות לא נחלו כל הצלחה".

 

דווקא הכומר הנוצרי

 

ובכל זאת היה זה דווקא כומר נוצרי בשם ג'וזף סיגל, אשר פעל בסוריה כמיסיונר, שהצליח בתחילת המאה העשרים לצלם דפים מתוך הכתר. כמו חוקרי מקרא נוצרים אחרים, הכיר סיגל בחשיבותו של כתב היד הזה לחקר התנ"ך. הוא הגיע לקהילת ארם צובא כשהוא מצויד במצלמה, ואמנון שמוש מעלה את ההשערה שבתמורה לנכונותו של סיגל לצלם את חכמי הקהילה הסכימו הם לאפשר לו לצלם את הכתר. מכל מקום, מה שלא עלה בידי חוקרי מקרא יהודים עלה כנראה בידיו של כומר נוצרי.

 

בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים, במיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה, גברה הדאגה לשלומו של הכתר בקרב חוקרי מקרא ומנהיגי היישוב בארץ.
באותה תקופה התגבר כוחה של התנועה הלאומית הערבית בסוריה, והדבר הורגש במיוחד בחאלב- היא ארם צובא. יחסי האיבה בין התנועה הלאומית הערבית ובין התנועה הציונית החריפו את המצב. זאת ועוד: בימי מלחמת העולם השנייה נשלטה סוריה על-ידי ממשלת צרפת של וישי, ששיתפה פעולה עם הנאצים.

 

פוגרום שהיה בבגדד בירת עירק בשנת 1941 היה בבחינת אזהרה ליהדות סוריה. בארץ הבינו את חומרת המצב, והחלו בניסיונות להוציא את הכתר מחאלב ולהביאו ארצה.

 

יצחק בן-צבי היה הפעיל המרכזי בניסיונות אלה, ואליו הצטרפו אנשי האוניברסיטה העברית בירושלים שהחליטו להקים את מפעל המקרא.

 

בית-כנסת הקדמון עלה באש

 

למחרת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947), החלו הערבים בפעולות מחאה ואיבה כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל. אך לא רק בארץ גם במדינות ערב החלו התנכלויות ליהודים. כך קרה גם בעיר חאלב שבה הייתה לתנועה הערבית הלאומית השפעה רבה: בתי הכנסת שבחאלב וביניהם בית הכנסת הקדמון הועלו באש ונשרפו.

 

מכל העדויות שאסף אמנון שמוש עולה, שבמהלך מאורעות אלה לא היו פגיעות בנפש בקרב יהודי הקהילה, שהסתגרו בבתיהם מפחד הפורעים במשך שלושה ימים. חכם משה טוויל היה באותו הזמן הרב הראשי של קהילת חאלב, והוא גר מול בית הכנסת וראה מביתו את המתרחש. את עדותו נתן ביום י"ז בחשון תשי"ט- 1959:

 

"הכתר ניצל במקרה. ההכרזה על [תכנית] החלוקה הייתה ביום ו'. ביום א' לא הציקו לנו אלא הכריזו לסגור כל העיר ולשבות. והיהודים קיבלו על עצמם שלא לצאת מפתחי בתיהם. בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת ומכריזים 'פלסטין בלאדנא ויהוד כלאבנא- (פלסטין ארצנו ויהודים כלבים שלנו) והצבא מחריש. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס, והצבא מסייע להם. אחר חצי שעה נשרף הכול. הוציאו 40 ספרי תורה בחוץ ושרפו בחוץ בנפט ובשמן".

 

הפרעות ביהודי חאלב

 

בשנת 1961 העיד דויד חזן, מבני הקהילה - ודבריו תורגמו לעברית בידי אלכסנדר דותן משגרירות ישראל בברזיל:

 

"ההפגנות, השריפות ומעשי ההרס בבתי הכנסת נמשכו רק יום אחד. [ואף-על-פי כן] נסגרו היהודים בבתיהם שלושה ימים רצופים ולא העזו לצאת מפתח הבית.


עם פרוץ ההפגנות שבתה כל תנועת המסחר בעיר וכל החנויות במרכז המסחרי, של יהודים ולא-יהודים כאחת, היו סגורות במשך שלושה ימים. באותם שלושה ימים היו ערבים מכרים מבקרים את העד בביתו, מביאים לו מזונות ומספרים לו על המצב המתוח בעיר".

 

בשנת תש"ח- 1947, בזמן הפרעות ביהודי חאלב, נשרף בית הכנסת שבו היה שמור הכתר, וכתב היד נחשב אבוד.

 

כתר ארם צובה עלה באש

 

בארץ התפרסמו ידיעות כי כתר ארם צובה עלה באש- ואיננו. בעקבות ידיעות אלו כתב הפרופ' קאסוטו ב-2 בינואר 1948 בעיתון 'הארץ': "אם הידיעות שנתפרסמו בעיתונות מתאימות לאמת, התנ"ך המפורסם שהיה פאר הקהילה היהודית בחאלב, התנ"ך שלפי המסורת השתמש בו הרמב"ם בעצמו ובכבודו, היה למאכולת אש בפרעות שפרצו נגד יהודי חאלב לפני שבועות אחדים. 'כתר ארם צובה', כמו שהיו רגילים לכנותו אבד ואיננו".

 

מאוחר יותר הסתבר, שרובו של הכתר ניצל. היום מצויים בכתב היד 294 דפים מתוך 380 הדפים המקוריים שהיו בו, ועוד דפים נמצאים כנראה ברשותם של אנשים שונים.

 

כתב היד הוגנב לטורקיה בשנת 1957, הועבר ארצה בשנת 1958 ונמסר לידי הנשיא יצחק בן-צבי. כיום הוא שמור בהיכל הספר שבמוזאון ישראל.

 

הכתר בתוך מכונת הכביסה

 

בדרך עקלתון שארכה חמישה חודשים הגיע הכתר לירושלים ביום ב' בשבט תשי"ח (1958), כשהוא מוסתר בתוך מכונת הכביסה של משפחת פחאם. ראש המשפחה, מרדכי פחאם, היה יהודי מתושבי חאלב בעל נתינות פרסית שגורש מסוריה בידי השלטונות. לפני שיצא את העיר קיבל לידיו את הכתר מראשי הקהילה, במטרה להבריח את כתב היד היקר ולהביאו לירושלים. וכך יצאה משפחת פחאם מחאלב לטורקיה בדרכה לישראל, ובין חפציה, ארוז ומוחבא במכונת כביסה, כתר ארם צובא יחד עם כתר נוסף, הוא הכתר הקטן. 

 

בראיון לתכנית הטלוויזיה 'מבט שני' העידה סלינה פחאם, אשתו של מרדכי פחאם, על הברחת הכתר מחאלב לירושלים. וכך סיפרה גב' פחאם בעדותה:


"הכתר היה בתוך שק מבד. היינו מייצרים גבינה, מצאתי בד לבן לגבינה, חתיכה מרובעת. שמתי אותו (את הכתר) וקשרתי אותו. לא פתחתי אותו, לא ראיתי אותו. היו אנשים שארזו אותו, איך יכולתי לפתוח ולראות? שמתי בתוך מכונת הכביסה, ושמתי עליו שק גרעינים, בצל ובגדים. הגענו לישראל ולמחרת בבוקר באו ולקחו אותנו לחיפה כדי שנפתח את החבילות וניתן להם את הכתר. אני זכרתי באיזו חבילה שמתי אותו. פתחנו את החבילה במכס, הוצאנו אותו, הם (אנשי הסוכנות היהודית) פתחו אותו וראו אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שפתחנו אותו".

 

בשנת תשי"ח (1958) נסגר המעגל, ולאחר כ-1,000 שנים ותלאות רבות חזר הכתר לירושלים, למשכנו הקבוע בהיכל הספר. המעגל של נדודי הספר נסגר אמנם, אבל הסיפור נשאר פתוח עד היום כתעלומה בלשית בלתי פתורה: היכן כל הספרים
והדפים החסרים?

 

הצלת הכתר

 

ארבעה מתוך חמשת ספרי התורה חסרים לגמרי. מן הספר החמישי, ספר דברים, נותרו רק שישה פרקים וחצי. גם חמשת הספרים שהיו אחרונים בכתר - קהלת, איכה, אסתר, דניאל ועזרא – נעלמו ואינם. בכתר יש כיום 294 דפים. הספרים והדפים החסרים ניתקו או נותקו ממנו ונעלמו, ויש אומרים שנשדדו.

 

על הצלת הכתר מן השריפה יש כמה וכמה גרסאות הבאות לידי ביטוי בעדויות השונות. מכל העדויות שנאספו מסיק אמנון שמוש, כי שמש בית הכנסת, אשר בגדאדי, "החזיק בכתר זמן מה סמוך ליום הפרעות, ואולי הוא שהוציאו או שהיה נוכח בעת הוצאתו". אך מסתבר שדווקא עדותו של בגדאדי חסרה, ומשום מה לא מצאו לנכון לזמנו לעדות למרות שהגיע ארצה כבר בשנת 1951. עם זאת, קיימת עדותו של שאול בגדאדי, בנו של אשר בגדאדי, שהיה שמש בית הכנסת הקדמון בזמן השריפה. עדות זו ניתנה בשנת 1993 - ארבעים ושש שנה לאחר השריפה בבית הכנסת הקדמון - בראיון לתכנית 'מבט שני'. וכך סיפר שאול בגדאדי:


"אני זוכר את הכול. אני ראיתי את אבא שלי בוכה כמו ילד... אבא שלי ישב, ואני מחטט בניירות, בערימות, למצוא את חתיכות הכתר, דף דף. מיינתי הרבה, ערימה גדולה, אני לא יכול לזכור. מצאתי את כל הכתר בשלמותו. נייר אחרי נייר. מה שמצאתי נתתי לאבא שלי. מתי שנגמר, אבא שלי היה מסדר: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר. דברים היה חסר, אני זוכר טוב טוב, לא ספר (שלם) - (רק) קטעים מדברים, והיה חסר מספר ישעיה. הכל שרוף מהקצה".

 

הכתר לא נשרף

 

בשנת תש"ח (1948) החלו להגיע ארצה פליטים יהודים מהעיר חאלב. אלה סיפרו, כי בניגוד לשמועות שנפוצו בארץ - הכתר לא נשרף ולא אבד בשריפה. על פי עדויות הפליטים, הכתר ניצל מן השריפה, אך היה בסכנה אחרת: השלטונות הסוריים, שידעו על ערכו הרב של הכתר, חיפשו אותו.

 

ראשי הקהילה, שדאגו לכתר וגם לחייהם, הודיעו לשלטונות הסוריים כי הכתר נשרף. וזו הייתה גם תשובתם לרופא תושב חאלב, אמיד ובעל השפעה, שביקש גם הוא לקנות את הכתר.

 

קהילת ארם צובא הייתה שרויה בפחד ובמצוקה, ואף-על-פי-כן לא היו אנשי הקהילה מוכנים להוציא את הכתר מחאלב ולהבריחו לירושלים. אך כל דורשי טובתו של הכתר בארץ ובראשם יצחק בן-צבי – לא חדלו ממאמציהם להביא את הכתר לישראל.

 

בתחילת שנת 1948 הגיעה ארצה מחאלב שרה חבר. היא פנתה ליצחק שמוש וסיפרה לו, כי בניגוד לידיעות שרווחו בארץ הכתר ניצל ולא נשרף.

 

הצעתה של שרה חבר

 

באותה תקופה עדיין היה הגבול עם סוריה פתוח, אם כי המעבר בו היה כרוך בסכנה עקב המתיחות בין היהודים לערבים ערב מלחמת השחרור. אבל שרה חבר, שהיתה אשה מיוחדת ונועזת, הודיעה לשמוש כי היא מוכנה להסתכן ולחזור לסוריה כדי להוציא את הכתר מחאלב ולהצילו. יצחק שמוש הבין כי הצעתה של שרה חבר היא אולי ההזדמנות האחרונה להוציא את הכתר לפני שסוריה תסגור את גבולותיה בפני היהודים. הוא פנה ליצחק בן-צבי וניסה לשכנעו לשלוח את שרה חבר לחאלב, אך הדבר לא יצא אל הפועל: חודש אייר תש"ח (מאי 1948) הגיע, ואיתו ההכרזה על הקמת המדינה. שערי סוריה כמו שאר מדינות ערב- ננעלו בפני יהודים, וכך הוחמצה כנראה ההזדמנות האחרונה להוציא את הכתר מחאלב בשלמותו ולהביאו לירושלים.

 

ארבעה אנשים בישראל של שנות ה-40 נרתמו להצלתו של כתר ארם צובא: יהודה לייב מאגנס – נשיא האוניברסיטה העברית, משה דוד קאסוטו – חוקר המקרא, יצחק בן-צבי – ממנהיגי היישוב היהודי בארץ, והמזרחן יליד חאלב – יצחק שמוש.

 

בראשית שנת 1948, לאחר ששרה חבר הגיעה ארצה והציעה את עזרתה בהצלת הכתר, היו שלושה מהם טרודים בעניינים כבדים אחרים: מאגנס, שתמך בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל נסע בעניין זה לארצות הברית, יצחק בן- צבי היה באבל על מות בנו, עלי, שנהרג בהתקפה ערבית על קיבוצו, ופרופ' קאסוטו איבד את כלתו, שכמה שנים קודם לכן ניצלה מן השואה ועלתה ארצה. היא נהרגה באביב 1948 בהתקפה ערבית על שיירה בדרך להר הצופים.

 

פניית יצחק בן-צבי ליוצאי חאלב

 

יצחק שמוש היה היחיד הפנוי, אך הוא לבדו לא יכל לסייע לשרה חבר. ובינתיים פרצה מלחמת השחרור והגבול עם סוריה נסגר, ויחד אתו נסתם הגולל על האפשרות להוציא את הכתר בשלמותו מחאלב.

 

בתחילת שנות ה-50 פנה יצחק בן-צבי לשגריריה של מדינת ישראל בארצות שונות, בעיקר ארצות אמריקה שבהן חיו קהילות של יהודים יוצאי חאלב. במכתבו ביקש בן-צבי מן השגרירים לפנות ליוצאי העיר חאלב, ולבקש את עזרתם בהצלת הכתר ובהבאתו לישראל.

 

גם הראשון לציון, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל נחלץ לעזרה. הוא שלח מכתבים לחכמי ארם צובא ונכבדיה ברחבי העולם, וביקש מהם שיפעילו את השפעתם על בני הקהילה שנשארו בחאלב וישכנעו אותם להוציא את הכתר ולהביאו לירושלים.


וכך כתב במכתבו: "מאז נודעתי על דבר הריסת בית הכנסת העתיק והקדמון אשר באר"צ ועקירת הכתר ממקומו, נתמלאתי חרדה לגורלו של כתב יד יקר זה. שמעתי אומרים שבני קהילת אר"ץ יראים לשלוח ידם בספר הקדוש הזה, מפני האלה (הקללה) הכתובה בו על כל מי שיזיז את הספר ממקומו. אבל עתה אסור להשאירו בחאלב בידיים זרות. המקום הבטוח ביותר בשעה זו לשמירתו של הכתר הוא מדינת ישראל. הריני פונה בזה אל אנשי קהילת חאלב ונכבדיה: עשו כל מה שבכוחכם להציל כתר קדוש זה מאובדן".

 

שמש בית הכנסת הקדמון בחאלב

  

והיכן היה הכתר במשך עשר השנים שעברו מיום השריפה ועד שהגיע ארצה? נראה שבמשך כל התקופה הזאת הוסתר הכתר על ידי אדם זה או אחר לתקופה מסוימת, וייתכן שבמשך עשר השנים הללו הוסתר הכתר על ידי כמה אנשים, וכל אחד מהם החזיק בו בסודיות רבה במשך זמן מה. וקיימת עוד אפשרות: מאחר שהיו בבית הכנסת הקדמון ארבעה כתרים, שרק אחד מהם היה הכתר המפורסם והמבוקש, ומאחר שאנשי הקהילה לא הורשו לראות את כתר ארם צובא, כל מי שהסתיר את אחד מארבעת הכתרים חשב שהוא זה שמחזיק בכתר המפורסם. בכל מקרה, "כתר ארם צובא" נמצא היום ברשות מוזיאון ישראל בירושלים.

 

חלק מהמידע לעיל נלקח מתוך הספריה הווירטואלית של מטח- המרכז לטכנולוגיה חינוכית.

 

מתוך המידע שאספתי וקראתי על כתר ארם צובא לעיל, הסב את תשומת ליבי שם אחד שנתקלתי בו והוא "אשר בגדאדי" השמש של בית הכנסת הקדמון בזמן השריפה. (ישנה עדות שהוא החזיק בכתר זמן מה סמוך ליום הפרעות. ולמעשה, הוא היה זה שהציל את הכתר מהשריפות). השם הזה מוכר לי! עד כמה שזכור לי, אשר בגדאדי היה חבר המשפחה בנוסף להיותו קרוב משפחה- רחוק (אחיו של בעל דודתי), ותראו איזה עולם קטן: מפקד הבסיס ששירתתי בו היה ממשפחת בגדאדי, ואחרי בירור קטן עם אמי, כך במהלך מסע הזכרונות שלי, הסתבר שהוא היה אחד האחים בגדאדי המוכרים לנו כל כך, ואיך לא "לנצל" את הקירבה המבורכת הזו... כן- הישגתי פרוטקציה... למה לשקר? השגתי פטור משמירה בבסיס! בתו של אשר בגדאדי היתה החברה הטובה של אחותי, וכבר ביררתי את זאת טלפונית איתה וכאילו ביקשתי לסגור מעגלים... זאת היתה ההרגשה.

  

לחתום על היצירה

 

שני צדדים חוויה אחת: זה היה, הרישומים לעיל, צד אחד שנתקלתי בו אתמול במקרה; צד שבלעדיו החוויה אינה מושלמת.

 

ובכן, אם "היצירה" הזו שמצאתי וחקרתי אתמול אודות "כתר ארם צובא" אינה אלא יצירה ספרותית שנוצרה בידי חבורה של אינטלקטואלים, סופרים וכהנים- יצירה שמטרתה הייתה ליצור עבר משותף, דמיוני, וזהות משותפת לקבוצות שונות ומסוכסכות של עמים שחיו זה לצד זה, ואם כך הדבר, אין לי אלא להתפעם נוכח מסירות הקבוצה האינטלקטואלית הזאת, וכנות המטרה שאליה ביקשה להגיע. ההקרבה האמיתית למען השגת המטרה, מתגלמת בעיני, בנקודה אחת ויחידה: אין טבע האדם לעשות לשם שמיים... אדם כל אדם חותם על יצירתו. אין איש שאינו מבקש להשאיר את חותמו על יצירתו; כל אדם נוטה לעשות כן, אך לדידי הטוען כי "כתר ארם צובא" אינו אלא יצירה ספרותית שנוצרה בידי חבורה של אינטלקטואלים, קבוצת האינטלקטואלים הזאת, לדידו, פיצחה את הקוד האנושי הזה באופן על אנושי ועל טבעי: היא וויתרה על זכות החתימה על היצירה; יצירתם! הקבוצה הזאת התמזגה עם נשוא יצירתה: הבלוף הגדול שאומר כי יש אלוהים!

 

אכן, אם יש אלוהים, איך הם יכלו לחתום על יצירתם? אני מתפעם מהקרבתם ומהתמזגותם הטבעית הזאת.

הכותב הוא יהודי המתגורר כיום בפנמה. נולד בחלאב-סוריה, ממנה עלה לישראל בשנת 1980; בן 19 היה. חי בארץ כ-10 שנים במהלכן עשה שרות חובה ועבד כקופאי בבל"ל. לעיתים הוא נוטל עט, מתחבר אל עצמו ומעלה את חוויותי

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר