מס' צפיות - 1698
דירוג ממוצע -
פרופ׳ שמואל מורה על הספר: "נופי ילדות מבית אבא" מאת עזרא מורד
עזרא מורד –משורר ראליסט
מאת: עזרא מורד 28/03/17 (07:41)

עמים רבים תרבותיים ובעלי שיעור קוֹמה, חגגו וחוגגים עלייתו של משורר בקרבם, ביודעם שהמשורר המוכשר הוא בעצם ביטוי למצפוּנם וְתוֹדעתם הקולקטיביים. הוא הוא גם מַצְּבתם לַנֶּצָח שֶׁהרֵי אין כַּשִּׁירָה היפה, מְלֵאת החוכמה, השְֹקוּלה וְהַמְּחוּרֶזֶת נוֹחָה להִשְׁתַמֵּר בְּזיכרון העם, כְּאמְצעִי להנְצחתוֹ ולשימּוּר הווייתוֹ.

כשראיתי לראשונה את כתב היד של "נופי ילדות מבית אבא", חשבתי תחילה שלפני שירה רומנטית המתרַפֶּקֶת על העבר ומביעה נוֹסְטלגיה וגעגועים לַיּלְדוּת, שהרי הַיּלְדוּת לַמְּשׁוררים הרומנטיים, סמל לְגן העדן האבוּד, סמל לַתּמימות לַטּוהר, לאהבה ללא גבול, להורים, לאחים, לַקּרובים, לַמְּאוֹרעות, וכל אירוע בעבר קָשוּר בַּיּלדוּת הופך במשך הזמן לאידיאל ולסמל של אושר שעבר.

אולם ,עד מהרה ותוך כדי קריאה מעמיקה, הסְתַבֵּר לי שעזרא מורד, לא רק משורר רומנטי אלא גם משורר רֵאליסטי, מְבַקֵּר חברתי, פסיכולוג, איש הפולקלור, איש הבקיא בַּמּסוֹרֶת היהודית והמזרחית ובקיא בַּמִּנהגים וּבתרבות יהדוּת המזרח. ואני מודה, שאף כי הנני בן לאותה תרבוּת, סִפְרוֹ של עזרא מורד "נופי ילדות מבית אבא" הוסיף לי הרבה וממּנוּ לָמדתי עוד פרטים ונושאים מעניינים.

סֵפר זה, נותן למעשה תמונה מאוזנת של החיים. אין בַּספר אמוילנטיות כְּלַפי ההורים כלפי הַיַּלְדוּת וכלפי הֶעבר בכלל. כלומר, אין המשורר קרוע בין אהבה עזה ומשעבדת לעבר לבין שנאה אליו, אלא, הוא משַׁקֵּף רְאיָּה של אדם מבוגר, מַשְׂכּיל הרוֹאה האוֹרוֹת והצללים בכל נוֹשׂא ואפילו לגַבֵּי הוּרָיו. מצד אחד, האב הַסּבְלני, המסוּר, המתוּן והֶעָנָיו וכמוֹהוּ האֵם "עֲנָוָה וּבַיְשָׁנִית, יְשָׁרָה וְחִנָּנִית" ומאידך, האב יודע להעניש בְכל חומְרת הדּין בִּשׁעת הצורך, כאשר בְּנוֹ עובר על מצוות התורה:

"הַחֲגוּרָה טִיְּלָה טִיְּלָה עַל כָּל גּוּפוֹ 

וְהוּא בּוֹכֶה וּמִתְחַנֵּן:

סְלַח - נָא אָבִי!

(לָקח- עמוד 48)

ההורים הטובים, יודְעים גם לְהִתלוֹנֵן על המֶחְדָלים של הילדים וּמעשיהם אצל המּוֹרים, בְּיודְעם שֶׁלְמוֹרים אלה הַסַּמְכוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשִׁטּוֹת ענישָׁה לא קלות. שהמשורר מְמֵַן אותן לסוגיהן, החל מִמשִׁיכת אֳזְנַים (גַ'עִ'ת אִדִ'ן, כַּבְכָה, לַטְמָה) מַכּוֹת סַרְגֵּל על אצבעות הידיים בְּיוֹם חורף קר וְעַד לַ"פָלָקָה" שֶׁהמשורר מזכיר לנו כְּאֵבָהּ בִּשְתי מילים קולעות: "אוֹי לרַגְליים!" 

אם כן, יֵשׁ איזּוּן בַּתיאור שהמשורר מְתאֵר. זהוּ איזון בין הרומנְטיוּת לריאליזם. מצּד אחד געגועים, נוסטלגיָה אך בלי ניסיון לאידיאליזציה של הֶעָבר וּמאידך ביקורת נוקבֶת על הסֶּבל שֶׁגַּרְמו המִנְהגים ושיטות החינוך השּׁוֹנות.

ביקורת חברתית זו, בולטת בפרק ט' הדּן בְּמעמד האישה בַּמּזרח: (אישה עמוד 111):

בַּמִּזְרָח עוֹדָהּ שְׁפוּפָה 

כְּנוּעַת בֶּרֶךְ וּכְפוּפָה 

יִעוּדָהּ רַק לַבַּיִת 

וְעֶרְכָּהּ זָעִיר כַּזַּיִת    

....

אָמְרוּ נָתֹן תֻּתַּן לַגֶּבֶר 

וְאִם לֹא, אֲזַי לַקֶּבֶר!

בְמילים אחרות (ובערבית): " אִדָ'א מַחַד יָאכִדָ'ה אֵלָּלא יַאכִדָ'ה."

לעומת זאת, האישָּׁה היְּהודיָּה "אֶשֶׁת חָיִל"(עמוד 114)

וְאִשָּׁה

אֶשֶׁת חָיִל 

הִיא הַבָּיִת,

...

בֵּיתָהּ כִּדְמוּתָהּ 

שֶׁהָאֹשֶׁר בִּזְכוּתָהּ.

הוא הדִּין בְּתיאור היחסים בין יהודים לְמוסלמים, אין בשיריו של עזרא מורד רְאֵיָּה חד צדדית. אמנם לַמּוּסלמי הייתה "זְכות" לְהכּוֹת יהודי, אוֹלם זְכוּת זו לא עמדה לאחרון, כי יהודי שֶׁהגיב על מכּוֹת וּפָצַע מוּסלמי "זה דּבר אחר ומכּוֹתיו שֶׁבּאוּ בִּתְגובה על מכוֹת המוסלמי, הָפְכו לְמקור לא אכזב לסְחיטה כַּספית בְּאמתלה של "סוּלְחָה."

וכפי שהמשורר מְתָאר בְּשירו "נְקָמָה" (עמוד 79)

אוֹי לַצָּרָה אוֹי וְאָבוֹי 

אֵיךְ יְהוּדִי יַרְבִיץ לְגוֹי? 

אֵיךְ עוֹד יָעֵז יִשְׁפֹּךְ דַּמּוֹ?

אוֹי לַצָּרָה! אוֹי לְעַמּוֹ!

....

וְהַמְּהוּמָה רַבָּה מְאֹד

וְהִתְקַהֲלוּת וְעוֹד וְעוֹד ...

וּמִשְׁטָרָה וַחֲקִירוֹת 

וּמַאֲסַר בֵּין הַקִּירוֹת. 

....

יֵשׁ לְפַזֵּר גֶּשֶׁם מָמוֹן 

וְאֵין מָקוֹם לְחִסָּכוֹן 

וְלַעֲבֹר כָּל הַדְּרָגִים 

וּלְשַׁמֵּן אֶת הַבְּרָגִים ...

לכן היהודי בגולה:

נִזְהָר כְּמֵאֵשׁ 

מֵעִמּוּתִים 

לֹא הִתְיָאֵשׁ 

בְּצוּק עִתִּים. 

(יהודי עמוד 81)

אם כן, גם בַּיְחסים בין יהודים למוסלמים מאַזֵּן המשורר את התמונה. הוא הביא דוגמא של הַצּלת אביו מידֵי פורעים מוסלמים שִׁיעים, על ידי מוסלמי טוב וְיָשר, בפרעות חג השבועות 1941 ומוֹדה לַמּוסלמי, למרות שהמצּיל נָקַט בְּשיטה פסולה להצילו מידי האספסוף הזועם: 

וַיּכָּנֵס אָבִי זָב דָּם 

אַךְ חַי 

חַי בִּזְכוּת אוֹתוֹ גּוֹי  

אוֹתוֹ אָדָם.

(פְּרָעות סוף מאי 1941 עמוד 217)

גם הַהִתְרפְקוּת על העבר, חֲמִימוּת  האנשים של אז, העֶרְגה לָאושׁר, לַיְדידות, לַכֵּנוּת, לְיִרְאַת שׁמים, לְהסתפקוּת בְּמועט, לְגַאֲוָה בְּעמל כַּפּים, תְּכונות בהן התאפיין היהודי בַּגולה בעיקר, מְאַזֵּן המשורר על ידי ביקורת הומוריסְטית, פקְחית ושובבָה נגד האמוּנות התפֵלות של העבר, הרפואה העממית, האמנה בְּשׁדים וּבְכִשּׁוּף וְתאור סִבלוֹ של המשורר מִמּחלוֹת הילדוּת.

הפרק היחידי בו רַבָּה הביקורת על החיוב, הוא פרק ז' "אֱמוּנות והווי". זהו אחד הפרקים החשובים ביותר בַּסֵּפר לְצד "חגים וזְמַנּים" (פרק י'). בפרק "אמוּנוֹת וְהווי" מובּעת ביקורת בְהוּמוֹר דּק הַמַּעֲלה חיּוּךְ על השְׂפתיים למשל:

הוֹרוּנִי הוֹרַי 

בַּל אֶסְפֹר אֲנָשִׁים

בַּל אַפִּיל צַלָּחוֹת 

בִּפְרַט שֶׁל דָּגִים.

הִזּהֵר אָמְרוּ לִּי!

חָתוּל שָׁחוֹר עֲקֹף

וּמֶלַח אָרְצָה

אַל תִּשִׁפֹּךְ!   

אַל תִּשְׁפֹּךְ. 

אַל תּאמַר חָמֵשׁ!

אַל תֹּאמַר הַגִּיל

 (עֵצוֹת עמוד 86)

להִזּהר מֵעולם המזיקים והשּׁדים:

הִזָּהֵר! חָזְרוּ אָמְרוּ 

וְנִזְהָרְתִי בְּכֵנוּת  

בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם 

מִמְבַשְּׂרֵי הַפֻּרְעָנוּת.

 ובהמשך (הִזָּהר עמוד 87) הוא מפרט ומסיים: 

עוֹלָמִי בַּאֲזִיקִים 

כֹּה מַפְחִיד הוּא וְאַלִּים 

בּוֹ רַבִּים הַמַּזּ‏יקִים 

בּוֹ שֵׁדִים וְטַנְטָלִים.

המשורר מתאֵר גם את המֶּרשָׁמים העממיים לטפֵּל בַּמּזיקים (כַּבְסָה) עמוד 81 "פַזָּה וְטָרְקָה " עמוד 189" עֵין הָרע "(עמוד 92 ועוד) 

פֶּרֶק זה הנּוֹ אוצר בלום לחוקרי הפולקלור, לאינטרוֹפוֹלוֹגים וְלַמִּתעַנְיינים בְּהווי ובאמוּנוֹת העממיוֹת של המזרח.  

בקיאותו המרשִׁימה של המשורר בַּנֹושְׂאים שמטַפֵל בהם, ההוֹמור הדּק שלּו, וִיכוֹלתוֹ לְתאר בְּצוּרה קולעת ובמלּים מעטות, עִם מקְצב עליז וחריזָה יפָה וּמרשִׁימה מאד, כּל אלּה מְעִידים על כישרון בלתי רגיל. גם סִגְנוֹנו העברי הרהוט שֶׁמֹשובּץ במונחים עממיים בַּשָּׂפה הערבית של יהודי בגדאד, וְהטּוֹן הלּגְלְגָני הַדּק של מַשְׂכִּיל מוֹדרני המְדַבּר על האמונות האלּה בְּהבנָה וּבְסוֹבְלנוּת, לְלא זַעַם שׁל מְתַקּן חברתי קנָּאי – כל אלה, הופְכים את הפֶּרק הזּה, לְאחד הפּרָקים הסּטִיריים הַמְּהַנִּים ביותר ולמעשה לפנינה בַּסִּפרוּת העברית החדשה.

                                         

לעומּת הביקורת והסטירה שבפרק ז' "חגים וזמַנּים" מְשַׁקֵּף את החיוּב וְהנִצְחי בְּחיי היהודים ללא כל עוררין. בְּפרק זה מתגלּה המשורר והמשׂכּיל המודרני עזרא מורד כאדם היּודֵע את עֶרְכָּהּ של היהדוּת השּׁורשית, המעְניקה תוכן ומשמעות לחיים, שַׁלְוַת נֶפשׁ וְחוּט שִׁדְרָה. המשורר חש שׁכּאן נמצא המקור המיוחד והמאחֵד של עם ישראל בכל הזמַנּים ובכל הדורות. כאן מתגלֵּית אהבת המשורר לעַמּוֹ, לְדתוֹ לְשורשיו האמתיים וְלאמונָה היהודית. הביקורת היחידה המושמעת בְּפרק זֶה היא כּלַפֵּי עַצמו:

וְאִלְמַלֵּא לֹא זָכִיתִי אֶלָּא לְהַקְבִּיל פַּעַם בְּחֹדֵשׁ 

פְּנֵי לְבָנָה, וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ אֶת יוֹצְרָהּ – דּיֵּנִי 

כִּי לֵב טָהוֹר בָּרָא לִי אֵל וְרוּחַ נָכוֹן חִדֵּשׁ בְּקִרְבִּי 

הַיּוֹם אֲנִי אָחֵר! וּמָה מְצַעֵר שֶׁלֹּא כְּאָז הִנְּנִי.  (ההדגשה שלי)

(בִּרְכּת הַלְּבָנָה עמוד 161)

הפתעה נעימה נוסֶפת הייתה לי בְּפרק זה והיא – הצִּטוּט בְּשִׁיר ט"ו בִּשבט, את שֵׁם החוברת "פְרי עֵץ הדר" מִסִּפְרוֹ של הָרב יחזקאל מאיר חי רחמים אברהם מועלם "ליקוטי אמרֵי ט"ו בשבט" שהוּא סַבּי מִצּד אבי וכך המְחישׁ המשורר את הקֶּשר ההדוק שֶֹלּי לשׁורשַׁי.

אם כן, המשורר לא רק יָדַע לאַזֵּן בין הֶעבר להוֹוה בְּעָיִן ביקוֹרְתית של מַשְׂכִּיל הַמַּבִּט על הֶעבר בְּביקורת ובְערגה ועל ההווה בְּתקוָה, אלָּא הוא גם יודע את האמת על מחזור החיים ומקבֵּל אותו בְּהבנה, בְּאמונה ובצידוק הדין.

חַיֵּנוּ כְּמוֹ סֶרֶט 

שׁיִּש לוֹ סוֹף 

וּגְמָר, 

מְשַׂחֲקִים בּוֹ אָנוּ 

עַד הַסּוּף הַמַּר. 

(שְׁעוֹן החול עמוד 205)

בפרק י"א סוקר המשורר את חַיֵּי היהודים בְּגלוּת בבל מִלֵּידה עד מָות. מְתאר החיוב והשלילה בְּחיים אלה, בְּאהבה ובהבנה של אדם נבון, בריא בנפשו וברוחו. חיבָּתו לעבָר מובעת אפילו בַּקְּללוֹת העסיסיוֹת שהוא מביא, וסַלחנוּתוֹ שֶׁלּוֹ לְאַכזריּוֹתם וְלעלבון שיכולים לִגְרום. הוא מְסיים בְּבָיִת קולֵע מָלֵא הוֹמור וְחכמת חיים, שֶׁהַקְּלָלוֹת האלֶּה הן פּורְקן נפְשִׁי מּשּׁוּם שֶׁ:

קְלָלָה הִיא קְלָלָה 

כְּעֵין עוֹנֶשׁ עַל חֵטְא, 

מִמְאֵרָה מֵאָלָה 

הַאֱמֶת אִיש לֹא מֵת            

(עמוד 107) 

משמעוּת מיוחדת יש לסדר הפרָקים. הפרק י"א לפני הסוף הוא: נישּׂוּאין, לֵידה, מיתה ולאחריו בא הפֶּרק על חלוּציּות, ציּוֹנוּת וּתְקוּמָה. הִנּה אֶחד השּׁירים בְּפרק זה של מחזור החיים בעמוד 210 "בֵּית החיּים" – כך קָראוּ יהודי בבל לבית העלמין.

וּבִקְעָה מְלֵאָה עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת 

רְחוֹקָה נוּן אַמּוֹת מִגְבוּלֵנוּ 

חָיָה וְנוֹשֶׁמֶת

שׁוֹקֶקֶת חַיִּים  

הָיְתָה בְּעִירֵנוּ.

לכְאוֹרָה בִּקעה של בית עלמין המרוחקת 50 אמּוֹת מֶהָעיר בָּהּ טְמונים עצמות מתים.

חוֹמָתָהּ לֹא גְּבוֹהָה

לָנוּ הָיְתָה בֵּית חַיִּים 

קְבָרֶיהָ שְׁחוּחִים קְמוּרִים 

נָחוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת 

שְׁחוֹרִים שְׁחוֹרִים 

כַּזֶּפֶת עַל פְּנֵיהֶם.

תיאור ממשי של צוּרַת הקברים שנּהגוּ לבְנוּת בבבל:

מֵתֶיהָ נִקְבְרוּ בִּכְאֵב 

וּבְחִבָּה יְתֵרָה נִטְמָנוּ.

לכְאורה, תיאור פשוט וברוּר, אך המְשֵׁךְ קריאה בַּשִּיר, מְגַלּה לנו שֶׁאין כאן תיאור ממַשִׁי של סְתם בית קברות, אלא זוהי אותהּ בִּקְעה המּלֵאה עצָמוֹת יְבשׁות של הנּביא יחזקאל בפרק ל"ז והביטויים "בקעה", "עצָמוֹת יְבֵשׁוֹת", "נשְׁבה הרוּח" וְ"קָרַמְנוּ עוֹר וְגִידים" מְעִידים וּמְחַזְקִים גִרסה זו. 

ואת שאירע בבקעתו זו של יחזקאל הנביא הקבוּר בְ"אֶל צִ'פ‏ל"שֶׁבְּבָב, אירע בבקעת המשורר:

נָשְׁבָה הָרוּחַ 

קָרַמְנו בָּשָׂר 

עוֹר וְגִיד‏ים 

נָטַשנוּ עִירֵנוּ 

לְאֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ.

בדיוק כִּנְבואת יחזקאל בפרק ל"ז פסוק י"ב "הִנּה אני פוֹתֵח את קִבְרוֹתיכם וְהעליתי אתכם מִקִּבְרוֹתיכם עַמִּי, וְהֵבאתי אתכם אל אדמת ישראל."

ואותָהּ בקעה שבתחילּת השיר הייתה חיה ונושֶׁמת, שוקֶקת חיים עַתָּה:

מֵתָה הַבִּקְעָה 

שַׁבְקָה חַיִּים  

אֵינֶנָּה.

שֶׁהרי אין עוד מי שֶׁיִּפְקדנָּה. מין מחְזוֹר חַיּים של מָות והתחדּשוּת, דְעיכַת הַגּולה ותקומת ישראל. ולמרות השִּׂמחה של נְטִישת הבּקעה ועלייה לארץ הקודש, יש למשורר חיבָּה מיוחדת לאותהּ בקעה שֶׁהרי היא:

נָשְׂאָה מִכְמַנֵּי עֲבָרֵנוּ 

דּוֹר דּוֹר 

 אָבוֹת בָנִים 

עַם רַב.

פרק י"ב הוא פרק החלוציּוּת והציּוֹנוּת הַמְסַיֵּם את הֵסֵּפֶר ובוֹ שירים על "פְרעות סוף מאי 1941" והשיר "אייכם?" שנכתב לאחר ביקור המשורר במחנה דאכאו שבגרמניה באוגוסט 1984. וּסְמיכוּת הפּרָשִׁיּוֹת של שירים אלֶּה על השוֹאָה במזרח ובמערב, מסמְֹלים את הגורל האחד המשׁותף של עמנוּ ואכן בתיאור מאורעות "הפרהוד" הוא אומר:

יְחֶזְקֵאל אָז נִבָּא חֲיִי בְּדַמָּיִךְ 

כִּי שׁוֹאַת אֵירוֹפָּה לֹא פָּסְחָה עָלַיִךְ!. 

והלקחים "לִחְיות חזק!" אם כן, השואה, הציונות, והחלוציּוּת הם הם שׁהביאוּ לתקומת עמנו בארצו. בפרק זה מביא המשורר את שירו האוטנטי "מִזּוג הגלוּיות" שֶׁמְּסַיֵּים אותו בַּמּלים:

יִשְׂרָאֵל עַמִּי אֶחָד 

עַם עַתִּיק וּמְיֻחָד

צִדְקָתוֹ יְסוֹד כּוֹחוֹ 

וְאוֹצרוֹתָיו פֹּה בְּמוֹחוֹ 

וְאַחְדוּתוֹ וְאֵיכוּתוֹ 

 הֶם טַעַם שְׂלִיחוּתוֹ.

לְסכּום, הקורא בן דוֹרוֹ של עזרא מורד, הַסֵּפֶר הוא שׁרשֶׁרֶת חוויוֹת בִּלתי פוסקוֹת אודות האמונות, המנהגים והאירועים המתוארים, כּולל מוֹת הַמֶּלֶךְ עָ'אזִי וְ"הַפַרְהוּד" – אירועים שהשאירו בִּזְמנוֹ את רישׁוּמם העמוק על כל יהודי עיראק.

גם זִכְרונו המדויק של המשורר מפליא ומרשים, כִּשׁרוֹנו לְהַבּיע זיכרונותיו בְּקִצּוּר ובצורה קולעת, מביאים אותי למסקנה שעזרא מורד הוא אומן ומשורר מוכשר, במלים מועטות הוא יכול לתאר חוויה כמוּסָה וּמְרַגּשת.

שירתו כִּבְמַטּה קסם, גורמת לַקּוֹרא לְהיסחף בְּנחשׁוֹל של זיכרונות נעימים, גּעֲגועים ואמוֹצְיות המתפַּרצוֹת בְּזֶרם אדּיר לָעבר ולָעולם שכבר חָלַף ואיננו, שהקורא חושב שכבר שכח אותו. 

ולא רק הקורא יוצא עיראק יכול ליהנות מספר זה, אלא כל יהודי וכל חוקר יכול למצוא בו עניין רב וללמוד ממנּו רבות.

עמיתי פרופסור דב נוי – ראש הקתדרה לפולוקלור על שֵׁם מָקְס וּמַרְגריטה גרינואלד באוניברסיטה העברית, כותב לעזרא מורד: "נוסף על ההנאָה האסטטית, יכולתי ללמוד על אורחות החיים של העבר.. ועל העושׁר וְהרבגוֹניּוּת של התרבות היהודית שֶׁבָּהּ גָּדַלְתָּ ויצאתי נִשְׂכּר." 

פרופסור דב נוי עוד מוסיף שהוא " ימליץ בפני תלמידיו על ספר שיריו של עזרא מורד, לא רק כְּמָקור לְהנאה אסטטית, אלא כספר לימוד המשַׁקֵּף בְּאורח נאמן ובלתי אמצעי את אורחות החיים של עדתך..." ועוד מוסיף: אתָּה סוֹפְרם של עַם ישראל ושל מדינת ישראל (וכן כל יוצר רָאוי לשמו ביננו) ולא רק של עדה מסוימת,

גם אם נופי ילדות ובית אבא משקפים אזור אתנוגראפי מסוים." ובכל זאת יוצאי עיראק בפרט, חבים תודה גדולה למשוררנו, שהצלח לחרוז בכישרון רב ובחֵן את עולמם, ולהנציחו כְּשַׁי יקר לַדּוֹרות הבאים של עם ישראל. ואומר לעזרא: ישר כוח! על יצירתך היפה. וכדברי ח"כ הרב מנחם הכהן למשורר:" רק מי שנּוֹפים כאלה לו , יכול לדְלוֹת מְלֹא חֳ‎פְנַים הַשְׁרָאה שֶׁשׁוֹרְשִיּוּת וָחֵן נְסוכים עליהָ, מַאֲמרי חז"ל, אגָדות, מטבעוֹת לָשון ותמונות פולוקלור, עושִׂים את הסֵּפר לִכְּלִי חמְדָה. יְדַעְתִיךָ כְּאִישׁ אשר רוּח בו, עתה ידעתי שרוח של משורר עמךָ".

לעומתו שר העבודה והרווחה ח"כ משה קצב כותב: "יצירותיך הספרותיות הן ביטוי למגזר חברתי חשוב שנקלט בארץ והתבסס בתנאים קשים והן ראויות להיות מקור גאוה והעשרה."

ונסיים, בדברי המחנֵּך שמואל אוירבך שֶׁשִׁמֵּשׁ שָׁנים רבות מפקח בחינוך הממלכתי דתי במחוז הדרום הַכּותב: "ספר זה, אינו מיועד לְעֵדה מסוימת, אוצר בָּלוּם הוא לכולנו של אורח חיים יהודי, של מסורת יפהפייה, עתיקת יוֹמין, משותפת לכל העֵדוֹת על אף הַשּׁוני בַּצּוּרָה החיצונית, סֵפֶר מומְלץ מְאד לְכל מוֹרה  ומחנך ולכל תלמידנו ללא הבדל מוצא או עדה."

פרופסור שמואל מורה                           

          

הכותב הוא איש חינוך, משורר, סופר ועורך ספרות. למידע נוסף: "עזרא מורד" בוויקיפדיה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר