מס' צפיות - 177
דירוג ממוצע -
קוראים לי בוצ'ה
דרמה ירושלמית מאות יוסף בר-יוסף ב"חאן הירושלמי"
מאת: מובי דיק 25/05/17 (13:40)

    אחרי 25  שנים חוזר בוצ'ה לבית הוריו למשמע קריאתו הטלפונית של אביו,שהיתה או לא היתה. בוצ'ה שהתפקר ונשא

לאשה  את אלישבע למורת רוחם של   בני משפחתו, מגיע  ומוצא  את אביו בתהליכי גסיסה, אחות ,גיס ויקב פרטי.

    זה המצב הראשוני ה"למעלה" שנראה  כעוד משפחה חרדית המתנהלת במסלול הקבוע  מראש  כאילו הכל בסדר. אבל ה"למטה"  סוער,רוגש, מבעבע ועולה על גדותיו עם שובו של הבן המנודה.

   הסופר  בר-יוסף מביא למחזה תמונות מחייו הוא "גדלתי בין שני עולמות,העולם החרדי של אמי ועולמו המתפקר של אבי שהיה

לוקח אותי בן  ה-9 למערות הסהנדרין כדי לעשן ומכריז שאין אלוהים רק טבע. המודל שלי לבוצ'ה הוא בעלה של דודתי שיצא לחברה החילונית,לחם במלחמת השחרור וחזר לבית אביו".

   ואכן  ניכרים  אלמנטים אלה במחזה:ההתקרבות של בוצ'ה לאביו,אליהו-אריה צ'רנר, בסצינה בו הוא מפציר לעשן יחד 

איתו סיגריה "לא באתי בשביל יקב,לא בגלל הצוואה,פשוט באתי אליך  ככה סתם,כדי לשכב לידך,נוח לי".

   האחות נעמי-עירית פשטן הגיס ניסן-יהויכין פרידלנדר, יושבים בתחילת המחזה קפואים מחכים לתורם.ניסן מתרעם כרגיל

על אשתו "את לעולם לא מחייכת,נמצאת בעולם משלך, משוטטת בלילות,וחוזרת לחוברות הרומנים   שלך  מתחת למזרון".

נעמי, בסערת רגשות מסירה את כיסוי הראש שלה ומגלה תוך כדי כך "אני אוהבת  את העיוור שאני  מטפלת בו,למרות שהוא

שמן,מכוער עם פירורים סביב פיו,אתו אני  מרגישה שאני  חיה".

    בשיא המחזה,בוצ'ה אחרי כמה כוסיות מתוצרת היקב,מתעטף במעילו השחור של אביו  וכיפה לראשו מתפרע בחדר כפיל

בחנות חרסינה, מתגרה באביו,נטפל לבת השכנים לאה-נועם שנהב  שגם היא "נגועה" וה"למטה" שלה לא כמו ה"למעלה":

"בלילה כשכבר  לא לומדים בשום בית כנסת אני פותחת גלגל"צ, צריך  אחדות הגוף והנשמה ,בגלל   זה אני משתזפת.

על  הגג רעפים רעועים,מזיזה ומשתזפת.בחוץ גרבים שחורים ובפנים מיני ".

    כך אחד לאחד הם "מתערטלים". נעמי :"אתה  בוצ'ה הרגת  את האלוהים,הכתרת את  אלת האהבה.ברגע שכילית ,

כילית את כל האלים".

    אפשר להבין שבר-יוסף  המחובר  בטבורו לצ'כוב וגוגול,בחר במודע בבמאי המחזה ובמעצב התפאורה והתלבושות המגיעים  מתיאטרון האסכולה  הרוסית.    אולם  אנחנו   קבלנו  במה לא גדולה במיוחד גדושה בכל הדמויות המשחקות בו זמנית, ששתיים מהן לדעתי מיותרות:עובד היקב הירש עם מתקן קפיצי  מוזר וכן המשוגע המשתרך עם בובת חייטים. המסגרות הגדולות  בהם מונחים  כסאות מסוגים שונים,   אצטבעות ומדפים שגולשים משם במשיכת חוטים.טריק מענין שאולי כדאי לנצלו במחזה אחר.

ועל  הבחירה הזו מספר   ואדים קשרסקי "לקחתי חפצים יום יומיים   ופרטים   של תשמישי קדושה ,פאה או תפילין כשהם

מוצגים לראווה  אך ללא  תכלית, מוזיאון ודייריו".

   גם הבמאי איגור ברזין מתייחס  לפן בו הקהל החילוני הולך להצגה  זו"לראות מוזיאון": " נוכחתי ב"טיש"  של אחת

הקבוצות החרדיות המוקצנות ביותר.ראיתי את הצורה החיצונית ,שום תוכן, חיכיתי להתרוממות רוח,אולם חשתי  שעמום,כלום. 

אולי יכול להיות שיש לכל זה איזו שהיא הצדקה. אני לא הרגשתי את זה".

    וכך  אנחנו  הצופים מקבלים     למגרש שלנו את הכדור ועלינו  להחליט  מה יהיה גורלו של בוצ'ה.

  

   

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר