אמריך קלמן,פרנץ להאר,יוצרי אופרטות הונגריים שהעלו  על בימות כל העולם את  יצירותיהם במשך שנים עוד בטרם היות

מלחמת העולם השניה היו סמני מוסיקת החופש המיתרני , ראקציה לשמרנות  של אותה תקופה,כר פורה ליצירות קלילות עם תוכן  פשטני שנסב בעיקר על אהבה בין המינים.

   קלמן הושפע בתחילת דרכו מהאופרטות של  ז'ק אופנבך כמו "הלנה  היפה" ו"העטלף". האופרטה הראשונה שלו   "הפלישה הטטרית"   סללה  את  הדרך לאופרטות  הונגריות. קלמן  ופרנץ להאר הונגרי אף הוא,שני מלחינים  שהשתקעו בוינה תרמו   רבות לז'אנר הזה שראשיתו הכלאה בין אופרה לאופרטה שמכונה זינגשפיל, שילוב של טקסט ומוסיקה.

למרות שנים של פופולריות לסגנון האופרטות רק  השנה לראשונה מעלים את "הרוזנת מאריצה"אחת מתוך 22 האופרטות שכתב  קלמן, כאן  בישראל עם להקה הונגרית אורגינלית. באולם  האופרה שספג  במשך שנים ארומה של רצינות,התפשט מכל מוסכמות,  תוך שהקהל מתרווח בכסאו  מנסה  להתרגל  למבטא הה ו נ ג רי שפוצח במנגינות כל כך מוכרות.

    התפאורה הינה שמרנית התאימה לסגנון  התקופה: קשתות,בלקונים,דלתות מרובות וריהוט מינמליסטי הנותן   רווח לכל חלל

הבמה להתמלא בקהלרב,איכרים,חיילים,דמויות מהאצולה .

    הבמאי  מיקלוש גאבור קריני,הביא תוצאה מושלמת,כשלידו מעצבת התפאורה והתלבושות אגנש דירמאטי,כששמלות הנשף

עוצבו בהתאם  לתור הזהב "בל אפוק" או בתלבושות הרקדנים כשהם נותנים את השואו   והאוירה שרחשו הקברטים  כ"פולי ברז'אר"  הפריזאי,כשהם רוקדים לקול צלילי הג'אז,הפוקס-טרוט והצרלסטון.

   חבר להצלחה זו הכוריאוגרף יאנו  לוצ'יאי שתרגל עם  הזמרים  "סלטות" והיפוכים לאחור.

    הרוזנת  מוניקה פישל,סופרן,הצטיינה בקולה שגבר על שאר המשתתפים בעוד המשחק של כולם תאם את קולם.

    כשהכתוביות פסקו   מדי פעם לרצד ולהביא את התרגום לצופים,נשמעו לחישות של דוברי ההונגרית שמיהרו  לתרגם

ליושבים לידם את  המתרחש על הבמה. וכשהזמרים שיבצו בין הטקסט ההונגרי משפטים בעברית היתה זו  חגיגה שהתפשטה מקצה האולם לקצהו ובפינאלה כשרקדו  האורחים   את הוולס לשמח את  בני הזוג הרוזנת  ובחיר ליבה, הקהל צחק

ומחא כפיים בלי בושה. 

    כן..ככה אמורה להיות אופרטה.