מירי ישבה על הספה של ד"ר מיכאלי ומררה בבכי, הרופאה הביטה בה ושתקה דקות ארוכות ואזי שאלה "האם היית רוצה לשתף אותי במה שעובר עלייך?", מירי הרימה את ראשה באיטיות הביטה ברופאה שהכירה זה עתה " כן דוקטור, בגלל זה אני פה,באתי כי אני יודעת שאני מקוללת" ופרצה בבכי בשנית.... עצמה את עיניה ומבלי להביט ברופאה החלה לספר..

עבדתי במשרד כאשר הבוס ביקש מממני לגשת למשרד הסמוך ולהביא לו דוקומנט ששכח שם, הייתי חדשה בעבודה ולבטח לא העזתי לומר לו שגשם בחוץ ולא ככ בא לי הלרטב, יצאתי החוצה והתחלתי לרוץ למשרד שהיה בצידו השני של הכביש, בגדי  ושערי נרטבו ונראייתי לבטח כציפור שטבלה בבריכת מים, הגעתי מתנשפת למשרד נכנסתי כשרגלי מותירות סימנים של בוץ ולפני שהספקתי להתעשת שמעתי קול בס שאומר- צריכה מחסה ילדה? הרמתי את עיניי ומולי עמד גבר חלומותי, גבוה,שרירי וחסון לבוש במיטב האופנה, הרגשתי גמדה, הרגשתי שכל מה שאני רוצה ברגע הזה זה ללכת לאיבוד בין זרועותיו.

האמת היא שכן עניתי אחרי מספר שניות, הוא הושיט את ידו והצביע לעבר חדר סמוך ואמר שם יש מגבות ולכי לייבש את עצמך, ניסיתי ללכת זקוף מבלי להביט אחורנית אבל חשתי במבטו שמלווה אותי, התארגנתי ויצאתי החוצה, נעים מאוד אמר לי והושיט את ידו מחוייך משהו שמי בנימין במה אוכל לעזור? הצגתי את עצמי, לקחתי את המסמך הנדרש והודתי לו, אין בעיה מירי אנחנו עוד ניפגש.

לאחר שבועות של מבטים,מילים ספורות שהחלפנו החל רומן ביננו, הכל יכל להיות מושלם אלמלא העובדה שהיה נשוי, ובכל זאת המשכתי והמשכתי ובנימין היה חלק מחיי במשך שש שנים רצופות, שש שנים של חברות אמיצה, שש שנים של מכנים משותפים שחיברו שתי נפשות שכל אחת מהן לכשעצמה הייתה בודדה משהו. אחרי שנישאתי, המשיכה מירי בבכי פגשתיו לעיתים עם משפחתו, אמרנו שלום וכל אחד פנה לדרכו.

יום אחד שמעתי שחלה במחלה הנוראית וישר הרמתי טלפון לוודא האם צריך לתרום משהו,לעזור, הוא הודה לי ואמר-כנראה מירי אני ואת כבר לא ניפגש בבית אבות כפי שתכננו.עקבתי בדאגה על מה שקורה איתו ואזי נודע לי כי אושפז במצב קריטי.

באחד הלילות הגעתי לבית החולים וחיפשתי את המחלקה של "טיפול נמרץ נשימתי", הדלת משום מה הייתה פתוחה ולא היה אף אחד למעט שתי שורות של מיטות של אנשים מונשמים, ראיתי אותו מרחוק למרות המחלה  מבנה גופו לא השתנה, הלכתי לאט בפחד לכיוון המיטה כשלפתע זנקה אחות כשהיא צועקת-עצרי!!! מה מעשייך פה?, באתי לבקר עניתי בתמימות, יש כניסה רק לבני משפחה אמרה לי, והחלטתי לומר לה את האמת- האיש הזה היה מאהב שלי 6 שנים והייתי רוצה להפרד ממנו, מפני שאחרת אין לי סיכוי.

היא לא העריכה את הכנות שבדברי והורתה לי לצאת מייד. שלחתי מבט אחרון לעבר הגוף ששכב שם מונשם ובעולם אחר מכבר ויצאתי לאטי. אז על מה את מקוללת שאלה הרופאה? את לא אשמה. חכי אמרה מירי זה לא הסוף...

אחרי מספר שנים התגרשתי ויצאתי "לשוק" של הפנויות. באחת המסיבות שארגנה חברה הכירו לי את גיל, גיל גרוש, אמיד ונראה טוב התלהב מהשידוך והתחלנו לצאת ולבלות ביחד, לאחר תקופה נסע לחו"ל במסגרת עבודתו ונשאר שם כשנה, היחסים התקררו וכל אחד פנה לדרכו.

לאחר כשנה שמעתי כי נישא בשנית, איחלתי לו מזל טוב ונשארנו ידידים כשלא פעם היה מרים טלפון אלי ומספר לי על מה שקורה איתו ועל יחסיו עם אשתו השניה שלא היו טובים במיוחד , עד אשר לאחר כשנתיים הודיע לי שהתגרש ורצה להפגש איתי שוב.

נפגשנו והעלנו זכרונות והחלטנו  שבפעם הבאה לא מתחתנים שוב מבלי להתייעץ האחד עם השניה. כחודש וחצי לאחר המפגש האחרון, ניסתה מירי להסביר ושוב הבכי הלך וגבר... סיפר לי גיל שחלה במחלה הנוראית ולא יודע כמה זמן נותר לו.

במשך שלושה חודשים רצתי לבקרו בבית החולים בשעות שילדיו ושתי גרושותיו לא היו והייתי מנסה לעודד אותו "שיהיה" בסדר והתבדתי ואת כבר יודעת את הסוף  אמרה מירי לרופאה גם גיל נפטר. קינחה את אפה הישירה מבט לרופאה ואמרה-את מבינה דוקטור  אני מקוללת.

וזה לא הסוף.......