באולם אוירה רומנטת מעוטת תאורה, כיאה לימים  הסובבים את "יום האהבה". אורית וולף בשמלה סגולה ונעלי כסף מנצנצים, מארחת  את פרופ' צבי  פלסר בצ'לו ודר' חיים שפירא,פילוסוף, מתמתיקאי וגם פסנתרן לעת מצוא.

    ברפרטואר צ'קובסקי ורחמנינוב המוגדרים מלחינים רומנטיים שחיו בתפר בין המאה  ה-19 ל-20. מנטור ותלמיד,צ'קובסקי ורחמנינוב, שהמשותף ביניהם    שנים של דיכאון הן מסיבות אישיות שונות והן מאי קבלת יצירותיהם  ע"י מורי האקדמיה וע"י

הקהל, יצירות   שבדיעבד  הוכרו כאבני היסוד של המוסיקה הקלאסית  לדורותיהם.

   וולף ופלסר מנגנים בצוותא  קטעים  מסונטה לצ'לו ופסנתר של רחמנינוב ו"אוקטובר" מתוך "עונות השנה" של צ'יקובסקי מה שממחיש לקהל  המרותק את  הנושא  רומנטיקה רוסית.

 וכאן נכנס   הגורם השלישי,הפילוסוף  שפירא: "כולם שואלים מהו אושר ואני אומר  לכם כמי שנולד רוסי שהאופי של העם הזה

להיות אומלל והאושר לגביהם  לאמלל  אחרים. כן, אין אהבות שמחות".

  ובינתיים כששפירא  מחמם את אצבעותיו  על הקלידים כשהוא משמיע כמה  קטעים משלו הוא מציף במהירות ומעלה  וסופר את הסופרים הרוסיים"קחו למשל את טולסטוי, מי שהיה  עשיר כקורח, בריא כשור, עם -18 ילדים חשב להתאבד כי הוא 

הגיע  לתחתית תהום הדיכאון ורק כשנתקל בקוהלת ובאיוב  שקרא אותם בעברית, הבין שיש אומללים ממנו. צ'כוב החליט  לקחת את חייו לקיצוניות לפזר את עושרו  האגדתי למען העם,בנה בתי חולים לריפוי הגוף  וספריות למען בריאות הנפש".

    וולף מקשה על  שפירא :"אם כך מדוע ישנם כל כך הרבה סופרים רוסיים  ואין פילוסופים רוסיים? התשובה לא מתעכבת

"הרי כל סופר רוסי הוא פילוסוף בעצם, לדוגמא בספרו   של דוסטויבסקי "החטא ועונשו" אין  תיאורי נוף, בספר  עב הכרס

הזה יש הרבה חיטוטים נפשיים, מי,איך,מדוע  ולמה, שאלות   עקרוניות  בכל  תורה של  פילוסוף.

    לסיום ניגנו וולף  ופלסר  את הפרק הראשון של הסונטה לצ'לו ופסנתר של רחמנינוב,מה שהיה בהחלט מצע להרהורי

השומעים מהו  אושר.