מס' צפיות - 565
דירוג ממוצע -
מתוקים יסורי מעברה מהשפלה אחת בגולה - עזרא מורד
סיפורו של יעקב הכהן, מראשוני מעברת קסטינה כפי שסופר לעזרא מורד
מאת: עזרא מורד 19/03/18 (12:05)

יצחק הכוהן מראשוני המעברה היה איש שיחה ערני, חייכן, ירא שמים, נכבד וטוב לבב. מלבד היותו כהן יחיד במעברה בימיה הראשונים, נהג לעלות תמיד ראשון לתורה, היה פודה בכורות אדם ובכורות בהמה, ללא שכר ובשמחה רבה. 

יצחק הכהן שימש כאפסנאי המופקד על המחסן - ״אוהל האוהלים״ לשומרו מפני גנבים.

 

כאשר הייתה מגיעה משפחת עולים למעברה, היה יוצא מיד לקבל את פניה בחיוך ״ברוכים הבאים״, מוביל אותה אל אדמתה, להקים אוהל, למגורי קיץ של שמש קופחת ולמגורי חורף של גשם עז.

שמע יצחק שמתעניין אני בסיפורי-עם של עדות ישראל במעברה, פנה אלי ואמר:

  • למה לך לרשום סיפורים שלא היו? שב-נא ואספר לך מעשה שאירע לי בבגדאד, המוכיח שתשועת השם כהרף עין!
  • אדרבא! - אמרתי - ספר! יבוא יום ואספר ספורך גם לאחרים

ובכן, פתח ואמר: אתה יודע שמקצוע הצורפות, התכשיטנות, העיטורים ועיסקי הזהב, היה כמעט כולו בידי היהודים ו״הצבאים״ (כת יהודית נוצרית דוברת אחת מלהגי הארמית ומרבה בטבילות במים). ואני, שומר ״אוהל האוהלים״ צורף הייתי שם, ולא סתם צורף - אלא אומן שעבד בגדול המפעלים לתכשיטנות ולצורפות בבגדאד. וגם אם אין הנחתום יכול להעיד על עיסתו, דע לך! שמיומן הנני במלאכה זו, להפליא. מי ימנה את הקמיעות, העפצים, האבנטים והעגילים, הנזמים, הצמידים, העכסים ושאר תכשיטי הקדושה שעשיתי במו ידי אלה.

 

ולעניין, משום היותי גם נתין פרסי, בעל דרכון אירני, חשוד הייתי תמיד בעיני השלטונות ונמצאתי תחת עיניהם הפקוחה של שירותי הריגול. ומה עוד, אחי התגורר בפלסטין המנדטורית בטרם תקום מדינתנו ישראל, אחי התגורר בעיר רחובות והיינו בקשרי התכתבות תמידיים.

מה אספר לך… יום אחד, בהיותי יושב בביתי שבבגדאד, בשעת בין הערביים, לאחר תפילת מנחה, כשכולי נחת ורגיעה, מוקף בבני משפחה, ממתינים לכוס התה החמים והטעים והנה נקישות בדלת! הנקישות הלכו ותכפו, הלכו והתחזקו. עיני כולם הופנו לדלת, לדעת מי הבא. קמתי. ניגשתי לפתוח.

  • כֵ‘יר! מי הבא? שאלתי. 

עזרא! לא תאמין! איש לא מוכר ניצב לפני, גבה קומה, חמור סבר, לבוש בקפידה, תיקו תחת בית-שחיו ומאחוריו ניצבו שני שוטרים. סימן לי בראשו לאמור: בוא אחרי .. משלחת מכובדת מאוד, אמרתי בלבי וגם לגמרי לא רצויה.

  • יצחק הכהן? זה שמך נכון? שאל האיש.
  • נכון!
  • בוא עמנו!
  • לאן?
  • אל תשאל שאלות מיותרות!
  • לא חטאתי, לא עוויתי ולא פשעתי לאיש!
  • את זה עוד נברר…

הבנתי מיד, ממשיך יצחק הכהן לספר לי, שאין מנוס אלא להישמע לו. אשתי ובני משפחתי החלו בוכים ומקוננים: למה? מה עשינו? לאן לוקחים את אבינו?

  • אסכתו! (שיתקו! ) - היסה אותם שוטר-החרש, לוקחים אותו לחקירה!
  • איזו חקירה? למה חקירה? מה עשה? אנחנו אנשים טובים, אוהבים את עיראק ואת עמה.
  • יצחק! הזדרז! מוקצבות לך שתי דקות לפרידה!

 

בעיניים דומעות ובלב שבור, חיבקתי את בני משפחתי ונישקתי מגדול עד קטן, כשכולי רועד ומפרפר מפחד, כמי שעומד להיפרד מהם לעולמים. אחר-כך יצאתי עימו, עם שוטר-החרש, מותיר את בני משפחתי נדהמים, נבוכים וכואבים. אפילו כוס התה, נותרה מיותמת על שולחני, לא נלגמה ולא נטעמה. שוטר-החרש נצמד אליי כל הדרך ושושביני השוטרים, משגיחים בשבע עיניים. 

 

מהורהר הלכתי, מדוכדך, הלום ומהופנט, מקונן על מר גורלי. אבוד אתה...- מילמלתי לעצמי - זו הליכה ללא חזרה, ומי יודע, אימתי תראה שוב, את אשתך ואת בני משפחתך… 

 

עליתי לרכב המשטרתי, שהחל דוהר ברחובות בגדאד. התנועה סואנת, אך אני כקונכייה מהרהר: איך אוכל להינצל מן הבוץ, כשאיני יודע מה חטאי ומה אשמתי?

 

הדרך לבניין הבולשת, ארכה כנצח… ידעתי גם ידעתי, שאם אשקע במרתפיה, איש לא יצילני מחיות טרף המבקשות לבולעני חיים ועתיד אני להיות כטיפת שתן במי החידקל. 

 

חריקת פתע, עצירה, דחיפה, ואני בחוץ. כפגר הובילוני לבניין הבולשת, בצעקות ובבעיטות הושיבוני אל מול הקצין החוקר.

  • יצחק הכהן? - שאל ביובש.
  • אכן!
  • יהודי?
  • ברור! וכי יש כהן לא יהודי?
  • אל תתחצף! - גער בי והחל הופך את התיקים שעל שולחנו... יצחק הכהן... יצחק הכהן... יצחק... ה... זה ! מצאתי! קרא בשמחה. נשא את התיק בידו הטיחו בפני. וצעק:
  • קרא! קרא!
  • לשם מה, אדוני? מבקשני לקרוא? מה אני? פקיד הבולשת?
  • קרא! צרח כשרוק פיו ניתז על לחיי - זו פקודה!

 

בידים רועדות, פתחתי את תיק החקירה שלי ומה לפני?? מכתבים בכתב ידי ובכתב ידו של אחי, כאילו זה עתה נכתבו. נתכסיתי זיעה קרה, לשוני נעתקה מפי והחילותי מבין לאיזה סבך דוקרני ועמוק נפלתי.

  • כתב ידך? הה! וכתב יד אחיך?
  • כן! עניתי.
  • אז זהו זה! אתה מרגל! - פסק- מרגל נתעב, בזוי ומאוס, ואין צורך עוד בחקירות ועדויות.
  • אבל, אדוני!...
  • שתוק! אני מתבייש להיות אדונך! מרגל!
  • לא! אני לא מרגל! אני אזרח טוב, נאמן וממושמע. לא עשיתי דבר רע או מזיק!
  • ומה חשבת? ציפיתי שתודה כי הנך מרגל ?
  • אלוהים יאריך את ימיך! הסיפור פשוט. לי אח בפלסטין, בשר מבשרי "אָכ'וּיָה, וּרִיחְת אוּמִי בִּיהּ" (אחי המדיף את ניחוחות אמי) פשוט כתבתי לו מכתב והוא ענה לי. מה רע בכך?

למשמע דברי אלה, קם ממקומו. החל מכה, בועט ובמלוא קולו צרח:

  • יא אולאד מוחמד! שמעתם? מרגל יהודי, מעביר ידיעות לאחיו בפלסטין ולקרוביו בפרס ומקבל ידיעות ועוד טוען שהוא חף מפשע!
  • אבל יואיל אדוני לבדוק את תוכן המכתבים ויווכח שאין בהם, אלא הבעת אהבה הדדית וגעגועי אח לאחיו.
  • אתה אל תדבר! ואל תסביר! רק תודה, תחתום וזהו! ואם לא - אני אקרע את פניך ואשבור את שיניך!

 

עוד בטרם אספיק לפצות פי, מאפרה שעל השולחן, נחתה לפתע על פניי וזרזיף דם חם ניתז על התיק שבידי שנשא את שמי.

  • מודה או לא מודה??? צרח.
  • נשבע אני לך באלוהים, במוחמד, בעלי, בכל הנביאים ובכל ספרי התורה שאזרח נאמן אני, שאינו מסוגל להזיק אפילו לנמלה.
  • שוטר! בוא אליי! ציווה, - כבול את ידי הכהן המרגל הזה ואת רגליו וקבור אותו שם בבור שבמרתף, ירקב שם, עד שיודה בכתב שמרגל הוא!

 

יריקות השוטר ומרעו, נפלו על פניי, כגשם סיכות דוקרניות ומבישות. 

  • קום! יהודי מלוכלך, מרגל, בוגד ונאלח. הושט את טלפיך לאזיקים!

כשה כנועה, הושטתי את ידי לשוטר. בכיי לא שבר את ליבו ותחנוניי נפלו על אוזניים ערלות. השוטר עוד יורק ואוסר את ידי ולפתע! צלצול. צלצול ארוך של טלפון... החוקר הרים את השפופרת:

 

  • הלו?... מדבר... כן... בוודאי... איך אפשר לשכוח?... אני מכבד כוהנים... הוא כאן... לא... לא אעכב, יהיה בסדר... אמרתי יהיה בסדר! ... להתראות - הוא הניח את השפופרת במקומה ופנה לשוטר:

 

  • נו? מדוע עוד לא התרת את הכבלים מידיו ומרגליו של יצחק הכהן? הלא אמרתי לך?
  • אדוני אמר לכבול ולא להתיר, גמגם השוטר מבילבול ביראה.
  • מטומטם! אתה שומע הפוך? - נזף החוקר בשוטר הנדהם – התר את הכבלים ומיד! שמעתי ולא האמנתי למשמע אוזניי, סברתי שמהתלים בי.
  • אדון הכהן! אתה יודע שאירעה לגביך סוג של אי-הבנה. גש! נקה את עצמך ושוב אליי! ואל השוטר פנה:
  • הכן מיד, שתי כוסות קפה בהיל! אינך יודע כמה יצחק זה חשוב לנו ומועיל הוא!

 

קמתי, נשמתי עמוקות, הלכתי לחדר הנוחיות, שטפתי את פניי, מתחתי את בגדיי וחזרתי לחוקר כשפי ממלמל חרש: אלי אתה ואודך ותשועתך כהרף עין!

  • מה אתה אומר, אדון יצחק?
  • אני אומר תודה, תודה רבה על הטיפול.
  • אין צורך בתודה! אנו עושים את המוטל עלינו. סיגריה?
  • לא תודה! אני לא מעשן!
  • קח! תמיד סיגרייה טובה עם קפה בהיל מרעננת, אמר במתק שפתים חייכניות.

 

עשיתי כמצוותו וכשעודני לוגם את הקפה, שערב לחכי מכל דבש שאי פעם טעמתי, תחב החוקר ידו לכיסו והוציא עגיל כסף הניחו על התיק המוכתם בדמי. 

  • כאלה, זוג! היא רוצה חביבתי - אמר בלחש, אבל מזהב טהור.
  • לגברת של אדוני מגיע יותר! עבדך יודע לעשות פי כמה וכמה, טוב מאלה ומזהב 22 קראט, אל תשכח צאיג'- צורף אני!
  • אני יודע! וסומך עליך. רק אנא, לחש לי, שכח מכל אשר קרה עד לצלצול הטלפון.
  • למה? היה עד אז, משהו חריג? תיממתי את עצמי, כשידי עדיין מלטפת את תפיחת לחי הפצועה.

 

החוקר צחק, נטל את עגיל הכסף, הניחו בכפי האחת, פתח את תיק החקירה, תלש ממנו דף, קיפלו, הכניסו למעטפה ושם בכפי השנייה, - אל תפתח אותה פה!

 

הוא נטל עטו והחל רושם בתיק וקורא בקול להשמיעני: הנ"ל, יצחק הכהן, חף מכל פשע ואשמה. רשאי ללכת לביתו. חתם וסגר את התיק. עתה, חופשי אתה ללכת לביתך. נשמתי לרווחה, לחצתי את ידו, הצדעתי לשלום ופניתי לכיוון היציאה. ברוך שפטרני מעונשו של זה! - אמרתי בלבי. לפתע! שמעתי משפט שהרעיד את גופי מחדש

  • שוטר! קח... אותו... את... יצחק... הכהן... מפה ברכבי... מבניין הבולשת... ומיד! ...... והסיעו אל... ביתו. 

 

שמעתי "אל ביתו" וגם נשמתי שבה, כי תחילה סברתי שזהו עוד תרגיל של התעללות בי לקינוח. 

  • תודה, תודה! אל תטריחו את עצמכם למעני! הניחוני ללכת רגלית. ביתי לא רחוק מכאן! 
  • יצחק הכהן! אל תשכח! כל עוד אתה פה, עליך למלא הוראות.
  • חאד'ר!" (מוכן) - עניתי.

 

מה עוד אספר? לך…הקיצור, הגעתי ברכב משטרתי לביתי, כאוב, פצוע אך טוב לבב. לא פסקתי מלהודות, להלל ולשבח את השם על הנס שעשה לי בלילה הזה.

  • איך נתקבלתי בביתי? אל תשאל! צהלולים, קריאות שמחה וברוך הבא כאילו זה שנים לא ראוני.
  • ספר! מה קרה? ואיך קרה? 
  • אחר כך, אחר כך! אספר הכל. כעת זה לא חשוב - אמרתי -העיקר זכאי אני וחופשי.

 

כשפגה ההמולה סביבי, נכנסתי לחדרי, פתחתי את המעטפה והנה אורו עיניי: העתק נוסח מברקו של אחי מרחובות שבפלסטינה, המבשר על בואו לבקרני. אכן, בשורה טובה שהמתיקה את סבלי בימים טרופים אלה.

 

למחרת, כשהדוור הביא לי מברק. הוא עוד בפתח ביתי, מחזיק במברק, אמרתי לו: ״איש בשורות״ אתה, זה מברק מאחי המודיע לי על בואו לבקרני.

  • ווללא נביא! אתה! איך ידעת? - תמה הדוור - גם כהן וגם נביא.

 

חלפו ימים ואט-אט חזרתי אל שיגרת חיי, אל חאן ג'ר'אן בשוק דניאל, אל הנַקְשׁ (החריטה) והיצירה, אל סדן גזע העץ ואל סינר העור בו אספתי את פסולת הזהב, אל נער השולייה אשר על מפוח הכור, אל המשקולת, אל האבנים הטובות, הפנינים והיהלומים.

 

יום אחד, נקראתי למנהל המפעל, יבואן, עשיר ונכבד. 

  • תגיד, יצחק! - שאלני בחיוך מלבב - אילו ידיעות כבר הספקת להעביר לבולשת?
  • מה??? מנין לך שהייתי שם?
  • מנין? למה מה חשבת? מי צלצל אל הקצין החוקר? אגב, הכנת כבר את עגילי הזהב לאשתו?

 

קמתי, נפלתי על צווארו, חיבקתיו בהתרגשות רבה ונשקתי ראשו ״ישראל ערבים זה לזה״ - אמרתי - מלאך! שליח אל, נשלחת להצילני ואני, בעווני, לא ידעתי!

כך המשיך יצחק לספר והוסיף, מה אומר, מה אגיד ומה אצטדק? - מתוקים ייסורי מעברה מהשפלה אחת בגולה!

  • תתבדל!" (הכל ישתנה) ניחמתיו. עוד נזכה בימינו ובמדינתנו, לימים טובים מאלה!
  • אמן ואמן! סיים.

 

 

 

 

 

 

הכותב הוא איש חינוך, משורר, סופר ועורך ספרות. למידע נוסף: "עזרא מורד" בוויקיפדיה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר