מס' צפיות - 324
דירוג ממוצע -
אודות יעקב קרקוקלי - "אני עיראקי עד לֶשֶׁד עצְמוֹתי אך גם ציוני…"
מאמר מאת אחמד ג'אלב בתרגום לעברית של עזרא מורד
מאת: עזרא מורד 23/07/18 (09:40)

ביום רביעי 20 יוני , 2018 שיגר לי פרופסור ג'מיל דעבול, את מאמרו של אחמד ג'אלב בערבית, שהחלטתי, מפאת חשיבותו לתרגמו לקורא העברי.  שם המאמר: "אני עיראקי עד לשד עצמותיי, אך גם ציוני, כי אני עיראקי יהודי, כל ימי ואני גאה על כך! " זהו ציטוט שהביאה הגברת ניראן בסון, אזרחית לונדון, מפי יעקב קרקוקלי , יו"ר מועדון הפרלמנט של מועדון "צוותה" באור יהודה.

המאמר הוא - מדף של אחמד ג'אלב שנושאו "ישראל בלהג בעיראקי".

וכך כותב אחמד ג'אלב במאמרו זה:  

יהודי יוצא פקולטת אל-שָׁרִיעָה (ההלכה) האסלאמית בבגדאד שבעיראק, שהמנהיג עַבְד אֶל כָּרִים קָאסִם, העריך את יעקב קרקוקלי מאד.

"אני עיראקי עד לֶשֶׁד עצמוֹתיי אך גם ציוני בהצטיינות. אני יהודי עיראקי כל חיי ואני גאה בכך“ - כך אמר יעקב קרקוקלי היהודי העיראקי בן השמונים ושמונה שעמד איתן לגופו בלבד, בחקירות מרתפי המודיעין העיראקי. 

יעקב קרקוקלי למד בפקולטה אל שריעה האסלאמית, כדי להיות אחד הישראלים האהובים על ידי יו"ר הרשות הפלסטינאית מר אבו מאזן .

הסיפור מתחיל, בשנת 1928, עת נולד יעקב בבגדאד, לאביו עבד אללה אוסי, שהיה יבואן למוצרי טבק, ולאמו סָמִיחָה קוֹצְ‘מָאן, ולו שלושה אחים ואחות. 

האח החשוב ביותר ליעקב, היה  אחיו שלמה, אשר סמל באישיותו את דמות האב, כי הוא גִּדֵּל אותו לאהבת הדת והציונות. כבר בהיות יעקב בן חמש, היה בקיא בהלכות התפילה, תוך ערגה חזקה לירושלים. 

אחיו שלמה היגר לארץ ישראל ושם נספָּה באירוע טרור שאירע ברחוב בן יהודה בירושלים בשנת 1948.

מאז בחרותו, נחשב יעקב כגיבור. עוד בשנת 1941 כשהיה בן שלוש עשרה, כאשר נסע ברכב (בו נסעו יהודים), עצרו אותו מתפרעים מוסלמים באחד המחסומים, בתחילת פוגרום ה"פרהוד" ושאלו אם יש ברכב נוסעים יהודים; יעקב ענה לחָמוּשׁ המוסלמי ללא היסוס, בתקיפות ובטון החלטי: לא ולא! אין יהודים ברכב! ובכך הציל את חייו ואת חיי אחד עשרה נוסעים היהודים שנסעו עמו.

כך, נמשכו ההצקות על היהודים שהחלו חוששים לחייהם, דבר אשר גרם להם להסתלק ולברוח מארץ מולדתם ולהגר אל ארץ ישראל. גם אמו של יעקב ואחותו היגרו לארץ ישראל ולאחר מספר שנים גם אביו. 

באותן השנים בהן התרוקנה עיראק אט אט מן היהודים שלה, הצמיד יעקב לשמו את הכינוי קרקוקלי, על שם העיר קרקוק, בה פעלה החברה לטבק שהייתה בבעלות המשפחה.

בשנת 1958, לאחר המהפכה הצבאית בהנהגת עבד אל-כרים קאסם, החלו הקשרים בין יעקב לבין המנהיג להתחזק; יעקב הצליח בסיועו של המנהיג עבד אל-כרים קאסם,  להתקבל כסטודנט למכללת ההלכה האסלאמית בבגדאד, בה למד ארבע וחצי שנים, ואף זכה בתעודת הבקלורייה בהצטיינות. נגיד המכללה העניק לו ספר הוקרה מפואר, בצרוף אגרת של מהמנהיג עבד אל-כרים קאסם ובה כתב: "זאת הפעם הראשונה בה זוכה תלמיד מבני המיעוטים ובפרט מן העדה היהודית בכזאת הוקרה“ ועוד הוסיף בגאווה וכבוד, לקרוא לבני המיעוטים האחרים ללכת בדרכו של יעקב!

ואז קרה דבר נורא, בשנת 1968, אירע המהפך הצבאי וההשתלטות על מנגנוני השלטון; אַחְמַד חָסַן אֶל-בַֹכֱּר וסגנו, צַדַּאם חוּסֵיין, השתלטו על המדינה. השלטון החדש החמיר את שליטתו על האזרחים בכלל, ועוד יותר כלפי המיעוטים, כדי לבסס את שלטונם המרכזי.

באותה עת, נשלחו עשרות יהודים למעצרים; הוטלו עליהם מגבלות כמו: איסור יציאה מעיראק, איסור משיכת כמות גדולה של פיקדונות וחסכונות מן הבנקים והגבלת כניסה למכללות החשובות. באותה העת נחשב יעקב לאחד מהיבואנים העשירים וְשָׁכַן בשכונת אֶל-מַסְבַח היוקרתית.

יעקב נעצר על פי הוראות מנגנוני הבולשת החשאית באשמה, כמי שסייע כביכול  לסוכנות הידיעות האמריקאית בהברחת סוכן יהודי לסוכנות הידיעות המרכזית האמריקאית ה-CIA לישראל ולטהראן. יעקב נתפס והוכנס אל מרתפי החקירות העיראקיים ולאחר שרשרת עינויים קשים נשפט לתלייה. 

על סדרת העינויים שעבר, סיפר יעקב במאמר לעיתון ״מעריב״ וכך תיאר את ייסוריו:

"התחיל החוקר לענותי עינויי תופת! כי לאכזרים האלה היו שיטות עינויים שונות ומגוונות שקשה לתאר את תוצאותיהם; הם היו תולים אותך על מאַוְרֵר גדול התלוי מהגג, ואז מפעילים אותו תוך כדי מכות בכבל חשמלי; שָׂמים על ראשך כֶּתֶר ממתכת וקושרים את ידיך, ואחרי כן מחשמלים את הכתר. ואם לאחר דקות לא היית מאבֵּד את ההכרה - היית משתגע."  

תשעה חודשים נמשכה תקופת מעצרו של יעקב, ורק אחר כך שוחרר. ושוב, לאחר ארבעה ימים נעצר שנית על ידי סוכנות המודיעין העיראקית ונשלח אל בית הסוהר "קַצר אל נהאיה“ - "ארמון הסוף“, שאז נחשב לבית הסוהר הגרוע ביותר בעיראק; ממנו איש חי לא שב, והעונש היחידי שקיבלו אסיריו היה גזר דין מוות.

שנתיים תמימות החזיק יעקב מעמד במרתפי בית הסוהר "ארמון הסוף“ כשהוא סובל מעינויי תופת תכופים וכואבים מאד, עד כדי כך שהתחנן וביקש מאחד הסוהרים שירה בו כדור למוות ויגאל אותו מייסוריו, אך לשוא.

בשנת 1973 שוחרר יעקב סופית מבית הסוהר "ארמון הקץ“ כדי להצטרף אל משפחתו בישראל, אך עדיין - חוויותיו מעיראק, מטרידות אותו בלילות, גם לאחר שחרורו.

בשנת 2016, הגיע יעקב אל המוִקָטָעָה ברמאללה שם סיפר לאבּוּ מאזין, ראש הרשות הפלסטינאית, את שאירע לו בעיראק; שם במוקאטעה, האזינו לו גם ישראלים נוספים שנכחו במפגש חשוב זה.

יעקב קרקוקלי מספר: "אמרתי לאבו מאזן שהעם הפלסטינאי בחר במועדף מבין מנהיגיו. רק למה שלא תעשה צעד אחד, ותכריז בפומבי על רצונך לבקר בכנסת ישראל, ולשאת דברי שלום -  צעד אשר יחסוך לך הליכה של אלפי קילומטרים.״

יעקב מתאר את זהותו כמשולבת: ישראלית ועיראקית, אך מצהיר שלמרות החיבה והגעגועים, לא ישוב עוד אל עיראק; “אני עיראקי עד לֶשֶׁד עַצְמותי, אף כי אני ציוני גאה ומצטיין, אני יהודי עיראקי כל חיי ואני גאה 

הכותב הוא איש חינוך, משורר, סופר ועורך ספרות. למידע נוסף: "עזרא מורד" בוויקיפדיה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר