מס' צפיות - 122
דירוג ממוצע -
"החור" שלא התמלא - ה"סמאפור" של יגאל תומרקין
רישומים של יגאל תומרקין בהשראת ברכט,בנימין וגתה בגלריה "דנה" ביד מרדכי
מאת: מובי דיק 24/09/18 (09:28)

   לפני כחמישים שנה בעת תכנונו של המוזיאון "משואה לתקומה" ע"י האדריכלים   אריה ואלדר שרון בקיבוץ יד מרדכי, חבר יגאל תומרקין לתכנן יצירה לחזית המבנה חשוף הבטון  כשקיר נמתח לאורך שביל  הכניסה ומסתיים  בחור עגול  שנועד לחבוק פסל ברזל  של האמן  לגובה של עשרה מטרים.

   היום  חמישים שנה אחרי, החור לא התמלא והפסל שהיה צריך  לחבוק אותו, ניצב  הרחק משם נמוך, מבויש וכמעט  סמוי מהעין.

מתוך  שלל הפסלים של האמן  שמוצבים  בבורגתה,  בחר מי שבחר לפני שנתיים  פסל  בשם "סמאפור". פירוש המילה שהיא בשפה הצרפתית :סמן-לשאת   שמציינת שיטה של איתות דגלים  והכוונת דרכן של רכבות  או  אוניות.  לפני שנתיים הובא ה"סמאפור" לרחבת המוזיאון, והחוקר  גדעון עפרת מייפה בעצם  במילים את פסל התחליף  למה  שהיה  צריך להיות הפסל המקורי:

"יהא הפשר  אשר  יהא, כאן  מבנה הבטון הברוטליסטי שעוצב ב-1968,הולם  את  עמוד הפלדה המופשט אשר בהקשר 

לשואה קבל משמעות של איתות זעקה  אילמת לאלוה שותק".

    כך קבלה התערוכה הצנועה בקיבוץ יד מדרכי,בגלריה "דנה"  את השם "סמאפור" למרות שאין  קשר בין הפסל לרישומים העזים החזקים של תומרקין. האמן במיטבו הרושם  ביד בטוחה את השראתו משלושת גדולי התרבות הגרמנית : ברטולד ברכט,וולטר בנימין וגתה.  תומרקין  שגדל  על  ברכי אותה תרבות  מביא  את  הפירוש  שלו לכמה  מיצירותיהם: מברכט שהיה  מוכר לו אישית את "אופרה בגרוש" מגתה  את "פאוסט" וכמה נגיעות לגבי הפילוסוף היהודי הגדול וולטר  בנימין.

    הרישומים מתאריכים  87- 1991 פרוסים על ניר רובם בדיו,קולאז' וניתזי צבע פנדה, השפה הגרמנית   שהיא שפת האמן,כתובה בנון  שלאנטיות  ויוצרת חטיבה אחת עם העבודות.  חלל התצוגה אינו גדול אבל  מלא אור , האוצרת  רווית הררי,  בחרה היטב  את  עבודות  הרישומים החזקות  והשכילה  למסגר את כולם  במסגרת  עץ, כך שהן נותנות את ההדגשים לציורים עצמם.

   בדפי ההסבר  קראתי את דבריו של חבר הקיבוץ לשעבר  אוהד כהן, שהיה כנראה   עם עוד   כמה מאנשי הקיבוץ שיצאו  לבחור פסל  כדי   למלא את  "החור"  בקיר המוזיאון  "כפי  שהפער  שקיים בין היש  של הבטון ובין   האין של החור,יוצר ריבוי של יחסים,יוצר יופי,יוצר אנושיות".   על כן הלכתי לראות הכצעקתה, לעבר  המוזיאון עצמו.

הבנין כולו חיצוניתו אפורה מהבטון  הגלוי, היה  נטוש, המעקות היו חלודות, ה"סמאפור"  לא נראה, החור כן.  עליתי עוד כמה מדרגות, ומצד שמאל בפינה נראה משהו אדום, שוב עוד כמה מדרגות, ואכן  זה היה  פסל, נמוך מעשרה מטרים שהובטחו בזמנו, דל מראה ורק שני כתמי צבע  בלתי ברורים היו מחוברים לאיזה מוט  ארוך, לא ברור.. 

        אכן  יש בטון  ויש האין של החור.

   

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר