3 שחקנים: 2 גברים  ואשה,זה הסיפור שמתגלגל  משנת  1889 ומוצג מאז  בכל השפות ובכל הארצות. מה יש במחזה   זה בעל מערכה אחת,של  יוהאן אוגוסט סטרינדברג  השוודי  שכח קוסם  לבמאים.

    סטרינדברג שהיה גם צייר,  עסק בביקורת תיאטרון,בכימיה,ברפואה,למד  סינית,נחשב לאחד מאבות התיאטרון המודרני.כל חייו נשא  "כתם מוסרי" תסביך  ממוצאה השפל של אמו בהיותה משרתת בבית אביו נישאה  לו   כשההבדל ביניהם היה 12 שנים.  וכך יחד  עם חסך באם, הטביעו בו יחס מורכב לנשים, עירבוב של  אשה ערפד ,אם ומאהבת, דבר שמתבטא היטב ב-60

מחזות,נובלות וסיפורים  קצרים משלו.

    יוסי  יזרעאלי, הבמאי שתרגם יחד עם תרצה אתר  ב-1966 וב1069 חוזר    למחזה "נושים" ב-2018 .הוא  ביים 5 מחזות של איבסן  ו-3 של  סטרינדברג,שניהם יוצרים צפוניים. אומר  יזרעאלי  "הם הצליחו  להעביר  ריאליזם  במובן הכי  עמוק ומסוכן.המחבר  עושה  כאן שילוב של נטורליסטי עם ריאליסטי שבו האדם  הוא  תוצר של הסביבה. למעשה הוא היה צריך להיות

המחזאי של סוף המאה  ה-21. על המחזות הישראליים לקבל  מהמחזה הזה עירוי דם".

    זה מחזה פסיכולוגי שיורד לעצבים הכי מגורים,ולמעשה מתמקד ביחסים בין בני זוג:  גוסטב הבעל לשעבר, אדולף,הבעל הצעיר הנוכחי וטקלה, האישה  שביניהם. כאן נוצר משולש של רצונות של  רגשות קיפוח המביאים אותם להתחשבן  כל אחד

כלפי כל אחד.

   בסצנה הראשונה אדולף וגוסטב משתפים  פעולה נגד טקלה בסצנה השניה,אדולף וטקלה משתפים פעולה נגד הבעל הקודם.

בסצנה השלישית גוסטב וטקלה משתפים פעולה  עד לחיסולו של אדולף החלש מביניהם. שני הגברים קובלים  איך   טקלה

נוגסת באישיות שלהם, מרוקנת אותם ,ומשייכת  את העירוי מהם לעורקיה. הם מאשימים  אותה כל אחד  מהצד הכואב  שלו אבל יחד עם זה,הם אינם מסוגלים  להרפות ממנה.

אדולף צייר צעיר ונכה,    נפתח  לגוסטב (ואינו יודע שהוא בעצם הבעל  של  טקלה לשעבר) "ברגע שהיא עוזבת אותי והולכת למאהבים צעירים,אני  משתוקק אליה כמו אל יד ורגל קטועים. כל איבר נקרע מגופי ולוקח את כוח הרצון שלי לחיות. אני לא

יכול לומר  אם היא אני או אני  היא זו".

    וכאן למצב הזה  מחכה  גוסטב והוא בצורה פסיכולוגית מוריד את ערכו כצייר וכגבר, וכטקלה   נכנסת  לבית  ורואה את בעלה לשעבר, מגיעה גם שעתה  "באתי לקחת את מה שגנבת ממני ,לא מה שקבלת כמתנה. את גנבת את כבודי ויכולתי להחזיר אותו רק כשאפשוט ממך את  כבודך שלך. יום הפרעון  הוא יום שהנושה דופק בדלת לגבות את החוב..צודק לא?". והיא  מחזירה מלחמה "לא היתה לי שום ברירה,התורשה והסביבה הן שכפו עלי לפעול כפי שפעלתי . אז באיזו זכות באת לנקום".

  הסצנות החזקות האלה,העימותים, חילופי האשמות,יסורי קנאה לא זרים לאף זוג. ומי כמו  סטרינדברג מודע  להם.

   3  פעמים היה נשוי ובכל הפעמים הללו   היתה קיימת תהום  פעורה, חוסר התאמה,פשרה ללא סייג מולידה שנאה חסרת מעצורים. כותבת הרייט בוסה אשתו השלישית:"חזרתי אליו,עזבתי אותו,חזרתי ושוב עזבתי. איני יכולה  לחיות  איתו אך גם לא

יכולה  בלעדיו".. לא פלא  שסטינדברג היה חברו הקרוב של  הפילוסוף ניטשה, במחזותיו שלו אמנם  הוא מעלה  על נס את קדושת המשפחה  ובו זמנית יוצא נגד התנועה לשחרור  האישה.

   המאה  ה-19 רוויה בנשים חזקות פורצות דרך כמו אלמה מאהלר,מארי קירי בעלת שני פרסי נובל לפיזיקה וכימייה, ברטה  

צוקרקנדל עיתונאית ובעלת סלון תרבות בוינה. קרולין הרשל  ומריה מיטשל  אסטרונומיות ופלורנס נייטינגייל - אחות.

כולן אנטי תזה לשנאת נשים-מיזוגניזם שבאה לידי  מיצוי ב"נושים".

   השחקנים יהויכין פרידלנדר כגוסטב שהתפקיד תפור לפי מידותיו, אריאל וולף אדולף הצייר ואודליה מורה-מטלון ,הפאן פאטל

עושים  עבודה מצוינת.הבמה של סשה ליסיאנסקי היתה עמוסה יתר על המידה, והתלבושות שיצרה  פולינה  אדמוב תאמו את התקופה.

    למותחן  הקלאסי על אהבה ,תשוקה  ונקמה, אין גיל והחאן הירושלמי בהחלט מוכיח זאת.

   
"באת

במאים לעסוק