הנובלה "יסורי ורתר הצעיר" שנכתבה ע"י  יוהן וולפגנג פון גתה כסדרת מכתבים מורתר המאוהב נואשות  בשרלוט המאורסת לאלבר, עוררה סערות נפש בגרמניה עם פרסומה. ב-1775 הותקפה היצירה הנותנת לגיטימציה להתאבדות אוהבים שנידחים ע"י בני או בנות זוגם.

    בשלהי המאה ה-19 עת הליברית של  "ורתר" נכתב ע"י אדוארד בלאו, פול מילייה וזור'ז הרטמן,כבר אז הרגשות הציבוריים כלפי היצירה  שככו והתמוססו ולמרות זאת הם  לקחו בעצם סיפור מיושן והפכו  אותו לאופרה שתדבר  על לב הקהל  בתקופתם.

כמובן שביצירה  החדשה  הם  הרשו לעצמם חירות בעלילה,מהלך הזמנים   וכן שינו את סיום האופרה  שלא לפי הטקסט של גתה.

בנובלה  הדגש הוא על יסורי ורתר ואילו באופרה יסוריה של שרלוט מוקצנים יותר. הסיום תואם את "חוקי" האופרה בו ורתר לא יכול לירות בעצמו ולמות בשקט בלי ששרלוט תאסוף אותו בזרועותיה.

   גתה שאהב מוסיקה חיבר אין סוף שירים וכן  נובלות ורומנים מתוך כוונה שאולי הם  יולחנו  מה שאכן  קרה  גם בחייו וגם

לאחר מכן.

   ז'ול מסנה  מספר מדוע הלחין את  "יסורי ורתר הצעיר" :"כשנסעתי עם הרטמן (אחד ממחברי הליברית) לשמוע את "פרסיפל" בתיאטרונו של ריכרד ווגנר בביירויית,  הוא לקח אותי  ליקור בביתו של גתה. התרשמתי והתרגשתי להיות שם,כי

הכרתי את מכתביו של ורתר. הרטמן הפתיע אותי כשהוציא מכיסו ספר ישן,זה היה הספר של   גתה בתרגום צרפתי. לא יכולתי לנתק עצמי  מקריאת המכתבים הלוהטים האלה".

   כ-30 אופרות כתב מסנה בפריס בשליש האחרון של  המאה ה-19,כמעט רובן  לא ידועות ולא מושמעות. יצירותיו כמו "ורתר" ו"מנון" נחשבו  לשמרניות  מדי ולא מענינות והן נעלמו מהבמות, רק במאה ה=-20 התחילו להתיחס אליהן.

האופרה הועלתה לראשונה בוינה ב-1892 ואלינו היא הגיעה לראשונה ב-1996 והיום היא מועלת בהפקה משותפת עם בתי

האופרה של  מץ,ריימס ומאסי.

    פול אמיל פורני במאי ההפקה :"ל"ורתר"  יש אינספור  הפקות חלקן קלאסיות ואחרות מודרניות. מה שאותי עניין  לנסות

ולהבין  מה קורה לשתי הדמויות הראשיות לותר ושרלוט. הוא  גבר עם בעיה ברורה, הוא משוגע,פרנאויד ולא מבין מה בעיתו. 

הוא מדוכא כיוון שאיבד את האשה שהתאהב בה ולכן הוא חייב להתאבד".

     פורני ביחד עם מעצב התפאורה בנואה דוגרדין,מציבים על הבמה 2 מסגרות ענקיות   ,האחת ברקע והשניה קרובה יותר. כמו במוזיאון  אנו רואים  דמויות קפואות  בעת התרוממות המסך. לותר עובר הלוך ושוב מקצה האחד לשני  על הבמה, צופה מבחוץ  על  החיים הנמצאים במסגרת  הפנימית עד אשר הוא נשאב לתוכם. שרלוט אף היא נמצאת בתוך  קבעון של משפחה ובעל  אולם

אחרי שטעמה את החיים מחוץ לתמונה , היא מזדקנת ונשארת לבדה, ולבסוף יושבת  על ספסל במוזיאון  כשהיא ממוקדת

ונזכרת  בעולם אותו השאירה   מאחור יחד עם ורתר.

    המעצב  בנואה חרג משום מה  מהעלילה והכניס  למערכה השניה סצנה  שעומדת בפני עצמה עם יופי משלה: גברים כחליפות

שחורות לראשם כובע של התקופה,עם מטריות פתוחות, תואם את ציורו המפורסם של מגריט "גשם של אנשים".

    בעולם של ווטסאפ,פייסבוק ואיימלים למי כבר  מזיזות מילות אהבת שדופות הממלאות את מכתבי ורתר ומתורגמות במשפטי אריות של הטנור  אלסנדרו ליברטדורה " הירח והכוכבים יכולים להופיע כל רגע, כל כולי   צמרמורת. נשמתי  מספיקה  להכיר  מי את. היצור הנפלא הזה בעולם יכלה לאהוב אותי אבל היא נשואה  לאחר. כאשר מבטי נפגש במבטך לראשונה,נשארו יחד

שותקים  כה קרובים בלי לדבר מילה".

   וכשהאופרה  אינה מספקת קונפליקט היכול לתמוך  במלל, האם פלא   הוא  שרבים עזבו בתום  2 מערכות?!.

גילוי נאות:גם אני  עזבתי.