מס' צפיות - 82
דירוג ממוצע -
האשה הבוגדת, הצחוק מהחוק, והתקשורת.
למרות ש"חוק יחסי ממון בין בני זוג" קובע במפורש ש"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג", מצאו שופטי ישראל את הדרך להפוך את ה"אין" ל"יש", והתקשורת מצאה את הדרך לזרות חול בעיני הציבור.
מאת: אהוד פרלסמן 11/12/18 (05:34)

במדינת ישראל יש חוק ברור, בהיר, וחד-משמעי, שנקרא "חוק יחסי ממון בין בני זוג". ובחוק הזה נכתב במפורש:

 

4. אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.

 

5. א' עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

 (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.

 

אז מה? ממתי במדינת ישראל פוסקים בתי המשפט על פי החוק?

 

כבר גרושו מרקס אמר "אני יש לי עקרונות, ואם העקרונות שלי לא מוצאים חן בעיניך, אל תדאג! יש לי גם עקרונות אחרים".

 

וגם השופטים שלנו החליטו שאמנם יש חוק, אבל יש גם חוקים אחרים, ולכן הם יכולים לעשות צחוק מהחוק, ולהחליט שלמרות שנכתב בו במפורש שבשעת גירושין לא זכאי אף אחד מבני הזוג לחלק כלשהו מהנכסים שהיו לבן הזוג השני לפני הנישואין, בסמכותם (של השופטים) לקבוע שכשבן אדם מתחתן הוא מעביר לבן זוגו חלק מרכושו לפני הנישואין.

 

כך כתב פרופסור שחר ליפשיץ על פסק דין שניתן על ידי מבקר המדינה, יוסף שפירא, בעת שהיה שופט:

 

"בית המשפט הפך את נטלי ההוכחה הקבועים בחוק יחסי ממון: בעוד שעל פי החוק, דווקא הסוטה מן ההסדר בחוק - הסדר הקובע כי נכסים מלפני הנישואים אינם ברי-איזון - חייב להתקשר בהסכם ממון שישקף את כוונתו, על פי פסק הדין הנטל לשלול את השיתוף בדירת המגורים מוטל דווקא על בן הזוג המבקש לממש את הוראות החוק."

 

ובמילים פשוטות, אם אינך רוצה לתת חצי מדירתך, שהיא שלך, לבחור שאת מתחתנת איתו, חתמי איתו על הסכם ממון לפני הנישואין.

 

וזאת אחת הבעיות של שלטון השופטים שהחליף את שלטון החוק. כי החוק הוא ברור, אבל לכל שופט יכולה להיות דעה משלו. וכשהשופטים שולטים ולא החוק, אין איש יכול לדעת את מצבו לפני שניתן פסק הדין בענינו.

 

ולכן באה עורכת דין אחת לעורכת דין שניה ואמרה לה "הכלב שלך נשך את הבת שלי, ואם לא תתני לי עשרת אלפים שקל, אני אתבע אותך".

 

ואחרי שעורכת הדין השניה נתנה לראשונה את עשרת אלפי השקלים, שאלה הראשונה את השניה: "לך אין כלב, לי אין בת, אז למה שילמת לי?"

 

וענתה השניה: "אבל מי יודע על איזה שופט ניפול."

 

יש לשער שרוב הזוגות הנשואים מאמינים שכל רכוש שבעליו הרשום הוא אחד מהם שייך לבעליו, ורכוש ששניהם רשומים כבעליו שייך לשניהם. אבל מי מהם שיתגרש יווכח לדעת שטעות נפלה בידו, ושהשאלה העיקרית היא על איזה שופט הם יפלו.

 

ועתה לסיפור האישה הבוגדת, שלבעלה היה מגרש לפני שהתחתנו, ומספר שנים לאחר החתונה הוא התקשר באיזו עסקה עם קבלן, כשבמסגרתה נבנה על המגרש בית שנרשם על שמו של הבעל, ובבית הזה הם גרו.

 

והבעל החליט להתגרש, והסתבר לו שאשתו בוגדת בו, ואשתו סרבה לתת לו גט, ובמהלך הדיונים ביניהם נשלחה האישה למעצר על ידי בית הדין הרבני, ובהחלטת בג"ץ שניתנה בעקבות פניית האישה נכתב בין השאר: "הבעל מבקש מיוזמתו לבטל את צו ההגנה וצו ההרחקה שהוצא כנגד האשה."

 

מה בדיוק קרה שם איננו יודעים, אבל דַּי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא.

 

בהחלטת בג"ץ זו נכתב גם שהאישה מוכנה להתגרש, ואכן היא נתנה לו גט והסכימה שהדיון בנושא חלוקת הרכוש ביניהם יתנהל בפני בית הדין הרבני. כמו כן מסתבר שלכל אחד מהם יש רכוש משלו, כשרכושה גדול יותר מרכושו, שגם הוא איננו מבוטל.

 

המחלוקת העיקרית בקשר לחלוקת הרכוש נסובה סביב הבית, כשבית הדין הרבני האזורי פסק שלאישה מגיע חצי ממנו, ובית הדין הרבני העליון קיבל את ערעורו של הבעל ופסק שהבית הרשום על שמו של הבעל הוא כולו שלו.

 

ועל פסק דינו זה של בית הדין הרבני העליון הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שבו נתגלעה מחלוקת בין השופט עמית שרצה לקבל את הערעור, לשופט מינץ שרצה לדחותו. וביניהם הכריע השופט שטיין לטובת מינץ.

 

הסיבה העיקרית, ובעצם היחידה(!) שבגללה פסק השופט עמית שיש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני היא כדבריו: "אקדים ואומר כי מצאתי שיש מקום להתערבות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, באשר הן תוכנו של פסק הדין והן הרטוריקה של פסק הדין, מסיגים אותנו לימים של טרום הלכת בבלי."


סעיף 5 בעמוד 8 של פסק הדין, שלהלן הקישור אליו:

 

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\13\020\046\e13&fileName=13046020.E13&type=4

 

והלכת בבלי כלל אינה  קשורה לבגידה של אחד מבני הזוג, אלא לכך שבתי הדין הרבניים חייבים לפסוק בעניני רכוש על פי הדין האזרחי, ולא על פי הדין הדתי.

 

והוסיף עמית וכתב: "איני בא לומר כי לנושא הבגידה לא יכולה להיות אף פעם השלכה בסכסוך הרכושי בין בני זוג, אולם בחינת הדברים צריכה להיעשות באספקלריה של הדין האזרחי."


סעיף 14 בעמוד 15 של פסק הדין,

 

לא העובדה שהדיינים התחשבו בבגידה העלתה את חמתו של עמית, אלא העובדה שהם הזכירו את הדין הדתי, בשעה שכאמור לדעתו הם היו חייבים לדון אך ורק(!) "באספקלריה של הדין האזרחי."

 

ואילו השופט מינץ הצביע על העובדה ששניים מתוך שלושת השופטים אכן דנו בנושא "באספקלריה של הדין האזרחי.", ושלכן " אין מקום כדי לומר כי מסקנת דעת הרוב בבית הדין הייתה נגועה בשקלול נסיבות שאינן רלוונטיות לעניין, או כי בית הדין החיל את הדין הדתי על יחסי הממון הקיימים בין בני הזוג. אשר על כן, בית הדין לא חרג מסמכותו בפסק דינו."

 

סוף סעיף 8 שבעמוד 23 לפסק הדין.

 

והשופט שטיין הסכים עם השופט מינץ.

 

ואחרי כל זאת, הציגה התקשורת את הסיפור בצורה מעוותת, והצליחה לשכנע חלק ניכר מהציבור בכך  ששופטים חשוכים ושונאי נשים הסיגו אותנו לימי הביניים. דוגמה אופינית להטעיית הציבור ניתנה בדבריה של פרופסור רות קדרי-הלפרין בראיון לעיתון הארץ, כדלקמן:

 

"אשה שבגדה בבעלה לקראת סוף חייהם המשותפים מפסידה את חלקה בדירת מגוריהם, שאותה בנו יחדיו, במאמץ משותף ובכספים משותפים, ובה גרו במשך למעלה משלושים שנה."

כמעט נח בשבע שגיאות.

1.       לא מדובר בדירה אלא בבית.

 

2.       לא הם בנו את הבית "במאמץ משותף", אלא הקבלן בנה אותו.

 

3.       לא רק שהם לא השקיעו בבניית הבית "כספים משותפים", אלא שהקבלן שילם לבעל עוד 30,000 דולר.

 

4.       הם לא גרו בבית "במשך למעלה משלושים שנה", כי רק בשנת 1988 נקשרה העסקה עם הקבלן, והם נפרדו בשנת 2013.

וכשכך מדברת פרופסורית למשפטים, מה הפלא שלרוב רובו של הציבור פשוט אין שמץ של מושג לגבי האמת?

 

 

הכותב הוא יליד תל אביב, בוגר הגימנסיה הרצליה, הגר ברמת השרון.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר