מס' צפיות - 1400
דירוג ממוצע -
ה-NEUE GALERIE היא הקצפת בשורת המוזיאונים בניו יורק
על המוזיאונים הנחשבים ביותר בניו יורק
מאת: מובי דיק 30/05/19 (07:37)

    אין תייר המגיע לניו יורק ולא עושה דרכו ל-5 AV,השורה הכי מפורסמת שמתגאה במיטב המוזיאונים  שלה. 

    הותיקה בהם היא המטרופולין  הגובל  עם הסנטרל פארק, שוכנת במבנה  קלאסי הלניסטי, מתהדר ובצדק בממצאים  הארכיאולוגיים ואמנות קדומה, ועוד. 

    הגוגנהיים ע"ש סולומון שתוכנן וביצע האדריכל האגדי, פרנק לויד רייט בשנת 1943,חיצוניותו היא אבן שואבת למבקריו, קורץ בלבנבניותו, פרוס למעגלים ההולכים  ומתרחבים כלפי מעלה. התור  העצום המשתרע לרגליו מקהה את  ההודעה  שכמה  קומות  סגורות לציבור מפאת הכנות לתערוכות חדשות.

    קומה 2 מכילה עבודות פיסול של ברנקוזי מאוסף המוזיאון.

    קומה 4, צילומי שחור לבן של  אייקון מפורסם ואנטי מימסדי   robere  mapplerthorde   בעיקר מתמקדים בפרוטרטים האישיים שלו וצילומי סאדו-מאזו העצמאיים תוספת נכבדת  הם  הגברים השחורים  המככבים במלוא אונם  וכלי

זיינם.

   בקומה 5  פסלים גדולים שחורים של סימונה לייט.

    קומה 7 מכילה עבודות ילדים  "שנה  עם ילדי 2019" תלמידי ביה"ס ציבורי של  N.Y  התוצאות נפלאות,דמיון וביצוע המעיד על הוראת אמנות מושלמת.

הבא בתור,הוא המוזיאון הלאומי לעיצוב  cooper hewitt  שרוע בתוך גינות גדולות והבנין מעין קופלקס  טירתי. רוב המוצגים הם המילה האחרונה בעיצוב  דיגיטלי, נוח למשתמש בעשיה עצמית פעילה: על שולחנות זכוכית אתה יכול לנשוף או 

לשרטט באצבעך קווים צבעוניים כאוות  נפשך ולפתע כל הקירות מסביבך נזרעים בקוביות קוביות   בהם  תוצאות השרטוט.

     צעד הלאה והתחנה הבאה הוא המוזיאון היהודי על  4 קומותיו ובאופן טבעי  הוא מתמקד בנושאים ואישים יהודיים.

בקומה 4 תערוכה מעבודות ילדים.  על  הקירות  החיצוניים  לאורכם  של המוזיאון משתרעת  דמותו הצעירה של   ליאונרד

כהן, הוא  הנושא של התערוכה המרכזית. בחדר האוכל של המוזיאון פריסה של מאכלים יהודיים  אופיניים שמזמן יצאו מתחום

האוכל  המיגדרי והפכו להיות חלק ממאכלי עמים. כאן  מנסים לנכס שוב את הבייגל,הפלאצל,הלאקס והדג המעושן לחיק הקולינריה היהודית.

   בהיותי בניו יורק לפני  כ-10 שנים זכיתי לראות במוזיאון היהודי את אחת התערוכות הנפלאות החד-פעמיות "הסלונים

של הנשים היהודיות במאה ה-20" הן פתחו בביתן סלון בו נאספו  אמנים,סופרים ומוסיקאיים של התקופה  שהשאירו חותמם

על  דור שלם. בוינה, היתה זו ברטה צוקרקנדל, בברלין, פאני מנדלסון אחותו של פליקס מנדלסון וברומא  מרגריטה צרפתי, אהובתו של מוסיליני.

    כאן המקום להצביע על  ה- neue galerie  גלריה הצעירה מכל אחיותיה בשורת ה-5 AV,  שלדעתי אפשר בהחלט לתת 

לה את התואר פנינת  המוזיאונים.

      הגלריה שוכנת    המבנה   האופיני לבתים פרטיים של עשירי התקופה, בעליו היה  serge sabarsKy  שחבר לחברו   האספן   ronald s  lauder .  שניהם חלקו  תשוקה משותפת  לאמנות הגרמנית והאוסטרית בעיקר של שנות ה-20.

ב-1996 נפטר סרג'  ואילו שותפו לאודר המשיך להגשים את חלומם, לפתוח גלריה בה ימלכו  אמנים    שעבודותיהם  נכללו במושג "אמנות מנוונת" שהמציא היטלר. כאן תוכלו לראות  כמעט את רוב היוצרים שחיו בערך   באותם שנים  של הארט דקו,

הארט נובו או היונגסטייל, האבנגרד של  ביה"ס  הבאוהאס שתחילתו בוויאמר.

     כאן מולכת ה"מונה ליזה" המודרנית, "האשה בזהב" דיוקנה של אדל  בלוך-באואר שצייר  נסיך הציירים,גוסטב קלימט,

ציור שהציל לאודר מצפרני ממשלת גרמניה אחרי המלחמה, ציור זה ועוד רבים כמוהו הושבו  לבעליהם  היהודים אחרי שהנאצים

החרימו. כך זהרורי זהבה של אדל, מפזז על פני עושר הרישומים וציורי השמן של כל המי  שיצר באותה תקופה, החל מאמני "הפרש הכחול" והאזסציון,דרך מורי ביה"ס  באהואס:קנדינסקי,פול קליי, ארנסט קירשנר, קרל רודולף,ליאונל פנינגר

אוסקר שלימר, ברויר ומיז ואן דה  רואה.

    בין כל המפורסמים שאת יצירותיה הכרת רק  מספרי האמנות, מתגלה אמן  יהודי,כמעט אנונימי, פליקס נוסבאום.

הוא האחרון  לציירי התקופה שתיעד את עצמו במחנה מעצר ב-1940. 3 ציורים  מייצגים אותו בתוך הגלריה.

האחד  בו הרקע לילה ושלדי אדם  מסתובבים במקום ,האחד עושה צרכיו בתוך חבית, בציור קטן מימדים  הוא פליקס  בדיוקן עצמי,כשעל   חזהו הטלאי  הצהוב ובידו תעודת  זהות עם  החותמת  juie =jood .

    קומה מיוחדת מוקדשת לעיצוב רהיטים,תכשיטים,שעונים ,מנורות וכלי כסף  מעשי ידיהם של   אמנים  שעסקו  ב-

decorative arts : יוסף הופמן ואדולף לוס.

    נקודת משיכה נוספת הוא בית הקפה  ע"ש השותף  והידיד  cafe  sabarsky ,פנינה משל עצמה. המקום מעוצב כמו מועתק מבתי הקפה הוינאיים. האוירה השקטה,מוסיקת רקע בווליום  שקט, המלצרים בשחור לבן, הקולב,מעמדי הבמבוק,המיועדים להחזקת העיתונים, הריצוף שחור לבן,הרהיטים מחקים את   עבודת  אדולף לוס,והתאורה  לפי יוסף הופמן.

    ההקפדה  על הסגנון עד לכדי ירידה לפרטים, אפילו הלוגו של הגלריה מעוצב באותיותיו  המרובעים בשחור על רקע הלבן

מזכיר את העבודות של  תנועת הזסציון  הוינאית.

     

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר