מס' צפיות - 273
דירוג ממוצע -
בלה.. בלה..בלה..משמע :מילים..מילים..מילים
"חופש מוחלט" ספרו של פבלו קצאזיאן ,הופך להיות הצגה בתיאטרון "תמונע". עיבוד ובימוי :אלמה וייך חושן ונוגה אלקין אפרת
מאת: מובי דיק 12/06/19 (07:48)

    יקום מי מצופי ההצגה ויגלה לנו האם  הוא זוכר  משהו מהמילים שכיסו אותנו במשך שעה.

    מדוע בחרו נוגה ואלמה דוקא בספר זה של סופר אנונימי שפרט להיותו ארגנטינאי לא הצלחתי לדעת אפילו אם הוא חי או מת.

מה היה בין דפיו שהניע את השתיים להעלותו של קרשי תיאטרון "תמונע".

   ההצגה נשמעת ומריחה כמו תיאטרון אבסורד או  פרינג', אתה מרגיש  את החוטים הקושרים אותו לסמואל  בקט ב"מחכים לגודו",לז'ן זאנה,   ליונסקו ב"כסאות"  או ל"בדלתיים סגורות"  של ז'אן פול סארטר, אבל "חופש מוחלט" כפי שהוא נראה מדדה  אחריהם

     השחקנים: אחד גבוה, השני נמוך, שניהם  בטרנינגים לבנים מדוושים על מכשירי כושר. מי הם,מה הם, מה שמותיהם,מדוע הם  הופכים להיות מכונות דיבור, מי מכריח אותם להיות "אסירים" של שאלות ותשובות  שאין קשר ביניהם.הצפיפות והדחיסות של הטקסט לא נותן להם אפילו  זמן לבלוע את הרוק, ולנו לעכל את הדברים.

    "אתה לא יכול להיות שלילי  כל הזמן,צריך משהו חיובי לאיזון"

     "מהו אושר לדעתך? מהו חופש? "חופש  הוא תחושה,אין טעם  לתאר תחושה"

      "אתה לועג לי?" "לא,אולי הייתי קצת רשע, אל תבכה"

      "קח אותי על הגב, תוכל לפקוח עיניים עכשיו,נראה  שאנחנו  כבר בחוץ"

     "אף אחד לא מאלץ אותנו  לשוחח,אנחנו יכולים לדבר  מה שאנחנו רוצים".

     "יש כאן משהו שמוציא אותנו לא נורמלים. אנחנו לא מציאותיים, הרגנו כבר  שני אנשים  שאיננו  מכירים"  וכן הלאה וכן הלאה..

     אולי בכל זאת  פיספסנו כאן רעיונות פסיכולוגיים או פילוסופיים, אבל אפילו תרגולת עיוורת לא תצליח למצוא כאן גרעין  שיש בו מין הרעיונות הללו.

     הוידאו ארט של ארז מילר עושה עבודה מצוינת וגם מרעננת : על   2 מסכים  מוקרנים צורות אבסטרקטיות צבעוניות

מתחלפות ומדי פעם מצטרפים  גברים  מצולמים  שמשפטי הפתיחה שלהם זהים בנוסח "צריכים  עזרה?" וכל אחת מהדמות הזו

מנסה  להיות מחוברת לעלילה: "תגידו אף פעם לא משעמם לכם?" ואחר: "עדיף שתסתובבו ותחזרו לשם..רוצו רוצו .."

או :"אני  אוהב להתעלק על אנשים, כי אני  אוהב את  זה (זורק לעברם חבל    דימיוני  וחונק אותם)

"תלכו לבד, כל  אחד בדרך אחרת, משמע.. אם תלכו ביחד תפסידו".. וכך המילה "משמע" מקבלת משמעות ומדביקה   את

שני השחקנים שבאופן   אוטומטי חוזרים עליה  בכל משפט.

    אייל שכטר ודורון צפריר,הם השחקנים  הבלתי נילאים, מי הגבוה ומי הנמוך :"לך תדע מה זה חשוב, משמע, זה לא משנה"

"אז אנחנו  בכלל קיימים?"  והם מתרחקים לאט לאט האחד מהשני עד אשר  קולותיהם  נעלמים.   אולם  כל אחד מהם  חוזר לבמה כשהם מצולמים על המסכים, פיותיהם נפתחים ונסגרים ללא קול,כמו היו דגים באקווריום.

   ולסיום  זה המקום להביא את דקרט לכאן ולשנותו מעט :אנחנו מכונת דיבור,משמע אנחנו  קיימים ?

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר