מס' צפיות - 324
דירוג ממוצע -
חפשו את המטמון...בכפר אוריה
ציור הקיר הנשכח של אברהם אופק בכפר אוריה
מאת: מובי דיק 26/06/19 (17:16)

    בכביש צדדי שהיה פעם נתיב האוטובוסים בואכה לצומת שמשון ומשם לירושלים, היו הנוסעים חולפים  על פניו של...כפר אוריה.

   היום התנועה דלילה וכך הכפר עצמו ממשיך  בנימנומו.

     במקום מצודה יפיפיה שקוראים לה "החאן" למרות שלא היתה  כזו מעולם,מושכת אחריה היסטוריה  טרם מדינה . פועלים

עבריים יצאו  מכאן לעבודה,ביניהם  הפועל,א.ד.גורדון שכתב סידרת מכתבים ידועה ומרגשת למשוררת רחל.

       חיצוניותו של בית העם הכפרי לא  מסגיר איזה אוצר מצוי  בתוכו המשתרע  לאורך  3 קירותיו,מניב 36 מטרים של ציור קיר מפעים.

   אתה   עובר אט אט  ומפנים שכאן  מתגלה לך בדרך הציורית  של האמן תולדות עמנו, מגלות לעצמאות. דמויות   גלותיות, גושניות פוסעות ללא פניקה אחרי סוס כושל  ופרה מצומקת,מוקפים  גברים ונשים חלקם בכיפות,כובעים או כיסוי ראש, הם יחפים מצוירים ללא פרטים מזהים כמעט אנונימיים  עם ראש פחוס. דמויות כאלה  חוזרות  לכל אורך הקירות  באופן ביטוי ציורי המאכלס את כל  הדמויות בשאר הפנלים. 

   בקיר המרכזי הדמויות הגבריות משנות  מראה, פלג גופם  העליון חשוף והקוים החומים המצוירים  על זרועותיהם ובטנם מצביע על שרירים. מכנסים ארוכים,רגלים יחפות ראש מגולח, כך ניראים החלוצים של אופק, עוסקים במדידות קרקע, או בונים ספינה 

שעוד קט תושק בתכלת הים.  לידם כבר בנויים בתים קטנים בעלי גגות רעפים עדיין לא מאוכלסים כשמסביב הכל ראשוני ,חולי.

כך גם צוירו הבתים של  גוטמן וראובן.

   אופק שמספר בדרכיו הוא את סיפור החברה הישראלית,המשפחה והמסורת היהודית, מקדיש את הקיר השלישי לחתונת  בני זוג,שהרב המקדש  אותם מחזיק במוט החופה. מסביב קהל   קרואים. הבגדים פשוטים, לא מצועצעים, בניגוד לשמלת התחרה של  הכלה. הסצנה הבאה  : פנים בית כנסת שבמרכז המעוגל  דורש רב למול  קהל  המתפללים  העוטף וסוגר את החלל.

דמות נשית חוצה ועוברת דרך פתח היישר לעולם  ההתאיסטי  ,אסיפת חברים בה  3 גברים ואשה סביב שולחן  עץ גדול,יחפים

שזופי שמש.מתדיינים בתנועות רחבות.

     מיהו הצייר,איך הגיע  אוצר אמנותי זה לכפר כל כך אלמוני. מסתבר שאברהם אופק,  יליד  1935  בולגריה, מגיע לארץ ומתחיל  בעבודה  החלוצית שלו,האמנות .מוכר ומוערך,פעיל   חברה,  זוכה פרסים רבים, לפני  ואחרי עבודתו זו.אלא  שהוא 

לא נח על זרים, יוצא למשך שנה לפירנצה ללמוד באקדמיה לאמנויות היפות. מתמחה בטכניקה  עתיקה ומסורתית,פרסקו,

וכן  בשיטות הדפס שונות. כמובן שהוא נחשף למאסטרים הגדולים האיטלקיים כגו'טו וביאטו  אנג'לו.  הוא מעמיס  את   הידע

החדש לתרמילו  הגדוש ומגיע לארץ בוער בתשוקתו  ליישם את פרי לימודיו. הפרנסה,המקום,התנאים לא חשובים  לו כרגע,

"רק תנו לי קירות". מכר שלו מנהל הקניות  של תנועת המושבים מציע לו את בית העם  בכפר אוריה וכך במשך  8 חודשים מגיע אופק  להשתקע  במקום. עם פיגום פרימיטיבי,צבעים ,נירות  ומיטה מתקפלת. למזלנו הוא מבין שטכניקת הפרסקו הקלאסית לא

מתאימה לתנאי הארץ    והוא  מחליט   לעבוד עם צבעי אקריליק. על ניירות גדולים  הוא מצייר אחד לאחד  את כל מה שהוא

תיכנן, מצידם השני של  הגליונות הוא מכסה בפחם וכך הוא מעביר לקיר את הנדרש ללא שום אמצעים  טכנולוגיים. 

    ואז  עם  סיום העבודה קמים לתחיה 36 המטרים, על המראות והתנועה, ביניהם  גם אנשים  שהיו קרובים לאופק: הסופר

בנימין תפוז עם שפמו נמצא בין בוני הסירה, יו"ר  הכפר  הראשון דוידוביץ' מסתכל  אלינו ישירות כשהוא  עומד ליד  החופה.

החתן הלא צעיר במיוחד  הוא אחיו של  אופק, יוסף.

    בית העם   בכפר שוקק חיים  במשך כל ימות השבוע  וכך גם הצפרים שמוצאות עצמן לא פעם בתוך  המבנה, מה שגרם אפילו

לכלה מתחת לחופתה  להזיל דמעות, הלא הן הלשלשת הציפורית שהמיסה את הצבע מלחייה.

   במשך השנים   נגרמו נזקים לציור הקיר, וכך מדי פעם  מגיע  מישהו  מטעם מחלקת השימור הממשלתית, לתקן,להחליק,

לצמצם נזקים.

     6 ציורי קיר יצר אופק בכמה מקומות בארץ, לא כולם זוכים  לכבד ולשמר. אומרת אשתו של אופק, תלמה :"למשל  בדואר

המרכזי בירושלים פשוט אין התיחסות.    את הקיר  ועליו   הציורים  "מקשטים "מסכי טלויזיה המורים על סדר התורים של 

הקהל. פעם   היה שם שלט עם שמו של  אופק,תאריך הולדתו ומותו, היום  גם זה כבר איננו שם"

    אברהם אופק שנפטר  צעיר בשנת 1990 ,שבע פרסום ומוניטין,עם  רקורד של עשרות תערוכות יחיד, כתבים,קטלוגים  ומאמרים אודות עבודותיו השונות, הוא אמן הנחשב  כראליסיט  חברתי ,שהבסיס  שלו  הוא הרישום , הוא אבא של  טיפוסים

אייקונים, אינו  מתיפייף, לא קורץ לאף אסכולה. דמויותיו פחוסות הראש,הרציניות,הגולמיות,גושיות, הם  ה-dna    שלו

מיישרות מבט  מעבר לזמן שחלף למתבוננים ואוהבים את עבודותיו.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר