מס' צפיות - 264
דירוג ממוצע -
יורם דנציגר, מרים נאור, והנחות חסרות אחיזה בראיות.
הפרשן המשפטי משה גורלי כתב שניתן לשער שאילו נמנה השופט יורם דנציגר על השופטים שדנו בערעורו של הנשיא קצב בבית המשפט העליון, הוא היה מזכה אותו. האמת היא שניתן להיות בטוח שאילו שובץ דנציגר בהרכב שדן בערעור, היה קצב מזוכה פה אחד.
מאת: אהוד פרלסמן 30/06/19 (03:36)

במאמר סיכום לכהונתו של יורם דנציגר כשופט בבית המשפט העליון, כתב הפרשן המשפטי משה גורלי: "ניתן לשער שאילו שובץ להרכב שדן בערעור של קצב, הוא היה כותב חוות דעת מזכה."

 

גורלי כותב זאת על סמך הדברים שכתב דנציגר בהחלטתו לדחות את כניסתו של קצב לכלא, עד שינתן פסק הדין בערעורו. גורלי אינו מפרט, אבל ברור שהבעיה העיקרית שהעלה דנציגר בהחלטתו היא קביעתו של בית המשפט המחוזי שקצב יצא אחרי השעה שש מארוע שהתקיים בפארק הלאומי ברמת גן.

 

דנציגר כתב: "קשה להלום מצב בו על יסוד הנחות של בית המשפט שלא נמצאה להן אחיזה ... בעדויות ובראיות שהובאו בפניו, ייקבע כי המבקש לא עזב את מקום האירוע בשעה 17:00."

 

כדי להבין את חשיבותה של שעת עזיבתו של קצב את הפארק יש לדעת שהנאנסת לכאורה, א' ממשרד התירות, העידה כי אחרי הארוע היא נסעה עם קצב במכוניתו למשרדם שבבית הטכסטיל בתל אביב, ושם הוא אנס אותה.

 

אלא שההגנה הציגה  שני מסמכים: האחד, מסמך של מאבטחיו של קצב מהשב"כ, שבו נכתב שהוא עזב את הארוע בשעה חמש, והשני, פלט שיחות טלפון שהוכיח שהוא התקשר פעמיים  מהטלפון הקבוע במכוניתו לפלאפון של א', בשעות 5:58 ו-6:09.

 

כל אחד מבין, וגם השופטים הבינו, שלא יתכן שקצב אכן יצא מהפארק בשעה חמש, שהיא נסעה איתו במכוניתו לבית הטכסטיל, ושהוא התקשר אליה מהמכונית לפלאפון בשעות אלה. ברור שהוא לא יכול היה להגיע מהפארק לבית הטכסטיל, לאנוס אותה, להיפרד ממנה לשלום אחרי האונס, לחזור למכוניתו, ולהתקשר אליה מהמכונית לפלאפון בשעה 5:58. מצד שני ברור גם שהיא לא היתה איתו במכונית ולא בבית הטכסטיל בשעה זו.

 

ולכן, כדי להצדיק את הרשעתו, נכתב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי: "לא הוצגה כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי הנאשם אסף את א' לרכבו כבר בשעה 17:00."

 

אלא שהאמת היא שהראיות הוכיחו שהנאשם כלל לא אסף את א' לרכבו, לא בשעה 17:00 ולא בשום שעה אחרת, ושמשפט זה שנכתב בפסק הדין מוכיח שהשופטים כלל לא הותירו מקום לספק באמיתות עדותה של א'.

והמשיכו השופטים וכתבו: "בשעה זו רק נסתיימה אבטחתו של הנאשם על ידי השב"כ, אך סביר להניח, לאור העובדה שמדובר באירוע המוני, שמן הסתם גרם לצפיפות רבה גם בקרב ההמון וגם בקרב כלי הרכב ששהו במקום, כי יחלוף פרק זמן ממשי עד אשר תיכנס א' לרכבו של הנאשם. ...

 

השיחה המופיעה בשעה 17:58 וזו שלאחריה, שנעשתה בשעה 18:09, דהיינו לאחר עשר דקות, יכולות בהחלט להסביר את התקשרות הנאשם ל-א'  מנת לאתרה ולוודא כניסתה לרכבו."

 

ואילו השופט דנציגר הבין היטב שפשוט לא יכול להיות  שקצב נשאר תקוע במגרש חניה צפוף במשך למעלה משעה, ולא היה מוכן לקבל מצב שבו באמצעות הסתמכות על הנחות חסרות שחר, יבוטל ערכה של ראיה כה חד-משמעית כמו מסמך של השב"כ.  דנציגר גם הבין, את המובן מאליו, שהעובדה שקצב יצא בשעה חמש מוכיחה שא' בדתה מדמיונה את כל סיפור הנסיעה לבית הטכסטיל, והאונס שאחריה.  

 

למרות שהוא לא כתב זאת במפורש, ברור שלדעתו של דנציגר "קשה להלום מצב" שבו מורשע אדם שהראיות המוצגות במשפטו מוכיחות שהוא חף מפשע.

 

לאחר החלטתו זו של דנציגר נכתב פסק הדין בערעורו של קצב על ידי נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, מרים נאור. ומבלי שהיא הזכירה במילה אחת את החלטתו זו של דנציגר, היא הוכיחה לו שאין מצב בעולם שקשה לה להלום אותו.

 

נאור הגדירה את חלון הזמן שבו גם קצב וגם א' לא שוחחו בטלפון, בין השעה 6:20 לשעה 7:25, וכתבה: "חלון הזמן מספיק למתואר על ידי א' אף  בהנחה(!) שהיציאה מהפארק היתה בסמוך ל-18:09".

 

בכל פסק הדין לא הציגה נאור שום בסיס להנחה(!) הזאת, שאותה היא הדגישה  באותיות בהירות (ולא בסימן קריאה). ובאותיות בהירות אלה היא הבהירה לדנציגר שהיא יכולה להרשיע כל אדם בכל פשע, בהסתמך על הנחות שהן לא רק חסרות אחיזה בראיות, אלא אף מצויות בסתירה מוחלטת לראיות האלה.

 

כי מעליה אין איש.

 

דנציגר הדגיש שהחלטתו מתבססת אך ורק על הדברים שנכתבו בפסק הדין.  אבל דברים שכתב בהמשך למשפט שצוטט למעלה, מרמזים על האפשרות שהוא לא  קרא רק את פסק הדין, אלא  גם חלק מהפרוטוקולים של העדויות שנשמעו במשפט. כי הוא כתב:

 

"יתכן וירידה לעומקם של דברים, כפי שיעשה המותב שידון בערעור, תעלה  כי בעדותו של איש השב"כ או בראיות אחרות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי יש רגליים ואחיזה להנחות אלה של בית המשפט המחוזי".

 

איש השב"כ אינו אלא ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, שהעיד במשפט, ומכונה בפרוטוקול שפורסם בשם א.ב.ד. בעדותו סיפר א.ב.ד. שקצב חנה יחד עם הנשיא ויצמן וראש הממשלה נתניהו בשטח מגודר בתוך הפארק שסביבו ניצבו מאבטחים של השב"כ, ושבמגרש החניה הזה חנו רק הם, ואולי עוד מכוניות שהשב"כ התיר את כניסתן לפארק.

 

ברור אפוא מעדותו זו של א.ב.ד. שבמגרש החניה הזה לא יכלה להיות שום צפיפות שמנעה מקצב לצאת ממנו במשך למעלה משעה.

 

א.ב.ד. סיפר עוד שהמאבטחים שראו את האישים המאובטחים יוצאים ממגרש החניה דיווחו על כך לחפ"ק שהיה בשטח, ושעל סמך הרישום בחפ"ק כתב מפקד המבצע, שגם הוא יודע בדיוק מתי האישים מגיעים ומתי הם עוזבים, את הדוח שהוגש לבית המשפט, ובו נכתב שנתניהו עזב את הארוע ברבע לחמש, וויצמן וקצב עזבו בחמש. א.ב.ד. הבהיר בעדותו שנשיא המדינה "עוזב את הארוע, ושר התיירות עוזב יחד איתו."

העובדה שדנציגר הפנה את בית המשפט שידון בערעור לעדותו זו של א.ב.ד., מרמזת על כך שהוא ידע היטב שהשופט קרא התעלם כמעט לחלוטין מעדות זו, כשבפסק הדין שכתב קרא אפילו לא מוזכרת השתתפותם של ויצמן ונתניהו בארוע, ולא מוזכרת העובדה שבמסמך השב"כ נכתב שויצמן וקצב עזבו בחמש.

 

מי שקורא את פסק הדין  יודע רק את הדברים שכתב השופט קרא:

 

"ת/130 הינו אישור שב"כ הנושא תאריך 20.7.2007  המאשר את נוכחות הנאשם באירוע יהודי איראן שהתקיים בפארק הלאומי ביום 19.4.1998, במהלכו  אובטח הנאשם בין השעה 15:30 עד לעזיבתו בשעה .17:00"

וזה הכל.

 

בסיום עדותו של א.ב.ד. שאלה אותו התובעת, רונית עמיאל: "בשעה חמש, לאחר שעזב, בשעה חמש הארוע הזה מסתיים?". יש לשער שעמיאל, בדיוק כמו קצב וסנגוריו, פשוט לא האמינה למראה עיניה כשראתה שהשופט קרא כותב שקצב יצא ממגרש החניה רק אחרי השעה 6:09.

 

ולמרות דבריו אלה של דנציגר, גם  הנשיאה לשעבר נאור, שכתבה את פסק הדין בערעור, התעלמה כמעט לחלוטין  מעדותו של א.ב.ד.  בדיוק כמו בפסק הדין שכתב קרא, גם בפסק דין זה  אין זכר לשטח המגודר שבו חנו ויצמן, נתניהו וקצב, אין זכר למאבטחים שדיווחו לחפ"ק, אין זכר למפקד המבצע שיודע בדיוק מתי האישים מגיעים ומתי הם עוזבים, אין זכר להודאתה של התובעת, רונית עמיאל, בעובדה שקצב יצא בחמש, וכמובן שגם אין זכר לעובדה שבמסמך השב"כ נכתב שויצמן וקצב יצאו  בשעה חמש.

 

יש רק "הנחה(!) שהיציאה מהפארק היתה בסמוך ל-18:09".

 

גורלי כתב על דנציגר: "ניתן לשער שאילו שובץ  להרכב שדן בערעור של קצב, הוא היה כותב חוות דעת מזכה."  ואילו האמת היא שניתן להיות בטוח לחלוטין שאילו שובץ דנציגר בהרכב שדן בערעור, היה קצב מזוכה פה אחד.

 

כי שאר השופטים פשוט לא היו יכולים להתכחש לעובדות שהיה דנציגר מציג בפסק הדין שלו,  ולא היו יכולים להרשיע את נשיא המדינה  באונס שלא היה ולא נברא.

הכותב הוא יליד תל אביב, בוגר הגימנסיה הרצליה, הגר ברמת השרון.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
קישורים למקורות
אהוד פרלסמן 30.06.19 (14:55)