מס' צפיות - 226
דירוג ממוצע -
איזה תירוץ הניע את וירג'יניה וולף לחצות רגלי את לונדון העיר
אסופת סיפורים של 6 סופרים הופיעה בהוצאת "תשע נשמות" "לאהוב,לשוטט, להפליג".
מאת: מובי דיק 02/09/19 (14:10)

    במאות הקודמות   שלא  ידעו את הפרסומות לקרוזים, קפיצות לסופי שבוע , העולם היה מצומצם, מרבית האוכלוסיה על  כדור

הארץ  עסוקה היתה בהישרדות של  היום יום. השכבה האינטלקטואלית יצאה למרחבים  אם בעזרת ממון שהיה ברשותה, או  בעזרת הדמיון  שהפליג למסעותיהם הפנימיים.

  כך  נוצרו הסיפורים הקצרים שאוגדו  בספר זה,חלקם ע"י סופרים ידועים וחלקם   פחות.

    וירג'יניה וולף, גי דה מופסאן, ולטר בנימין, רוברט לואיס סטיבנסון,גארנט קדוגן,הנרי  דייוויד תורו, מביאים  את התרשמותם מהשיטוטים והטיולים  האישיים שלהם.

   ולטר  בנימין, פילוסוף  יהודי כותב  את "לשוטט" בגוף שלישי  כאילו מרוחק שאינו שש להסגיר את  המתחולל בו " בין התנאים הדרושים להליכה  בטלה, נודעת לבדידות חשיבות מיוחדת,כי רק היא משחררת את החויה מכל אירוע זניח או עלום. רוב הגאונים היו משוטטים גדולים,חרוצים ופוריים,דוקא כשהאמן והמשורר  רחוקים מעבודתם הם שקועים בה  יותר מכל".

    גארנט קדוגן סופר ועורך  נולד בג'מייקה ב-1970. למזלו הרע  צבע עורו אילץ אותו לפתח מנגנונים  שימנעו ממנו צרות  מהסביבה בו הוא משוטט.  בסיפורו האישי כל כך "הולך בעור שחור" הוא מגלה"האהבה שלי להליכה התחילה  עוד בילדותי מתוך  הכרח. לאבי החורג היו ידיים כבדות. מצאתי תירוצים להתרחק ולהשאר מחוץ  לבית. רחובות קינגסטון  בשנות ה-80 היו מעוררי אימה :אם התלבשת  בצבע  הלא נכון יכולת להיהרג אם איזה קנאי פוליטי חשב שהגעת משכונה הלא  נכונה. קראו לי  משוגע בגלל מסלולי  הלילה שלי באזורים של  קרבות פוליטיים. זרים נהיו  חברים שלי: הקבצן, המוכר ברחוב, הפועל העני, כל  אלה היו מדריכי הלילה שלי, לימדו אותי איך לנווט ברחובות ואיך להינות מהם" צבע עורו של   קדוגן הכתיב   איך הוא משפיע על 

ההולך  מולו, על אנשים לבנים,נשים וגם  על שוטרים, כיצד להתקדם  ,באיזה צעדים ללכת, באיזו מדרכה לצעוד. "חייתי בניו יורק 10  שנים ולא הפסקתי ללכת ברחובותיה המרתקים ולא הפסקתי לכמוה  אל הנחמה שמצאתי בילדותי ברחובות

קינגסטון, ניו יורק קירבה אותי יותר  להרגשת בית ע"י אותם רחובות בדיוק. אני  הולך בהם לפעמים בלתי ניראה ולפעמים בולט מדי וכך אני  הולך  לכוד בין זכרון לשכחה, בין זכרון לסליחה".

   וירג'יניה וולף ילידת לונדון,סופרת ידועה ופמניסטית פורצת דרך   באסכולת "זרם התודעה". בסיפורה "רדיפת רחובות

הרפתקה לונדונית" היא כותבת  :"ייתכן ששום אדם לא חש מימיו תשוקה  לעפרון עופרת. ברגע שאני  נחושה להשיגו,  תירוץ

 טוב לחצות את לונדון בהליכה בין  שעת התה לארוחת הערב. העפרון  משמש לי סיפור כיסוי  ואני קמה ואומרת : באמת שאני

מוכרחה לקנות עפרון "  וכך וולף יכולה להתמכר בלי חשש  לגדול שבתענוגות חיי העיר בחורף, שיטוט ברחובות לונדון.

"כשאנחנו  יוצאות מהבית בערב נאה  בין ארבע  לשש, אנחנו משילות את הזהות שחברינו מכירים ונעשות חלק מצבא-העם

העצום של נוודים חסרי שם  שחברתם  נעימה כל כך לאחר בדידות החדר  שלך".

   

  "ליאות" סיפורו של גי דה מופסאן   שנולד בנורמדי   ב-1850  נחשב ל"גאון הסיפור הקצר" מתחיל במשפט שכיום הוא בלתי נתפס  בעליל "עזבתי  את פריז  ואפילו את צרפת משום שמגדל אייפל כבר ממש מרגיז אותי. לא רק שהוא נראה מכל מקום.

אלא שהוא נמצא בכל מקום מיוצר  מחומרים  שונים,מוצג לראווה בכל החלונות. בעצם, לא רק הוא עורר בי חשק  שאין

לעמוד בפניו  לחיות זמן מה לבד, אלא כל המתרחש סביבו,בתוכו,מעליו  ובקרבתו....הרגשתי שינעם לי לראות שוב את  פירנצה

ויצאתי לדרך".

    מופסאן יוצא בספינה  מנמל  קאן לפנות בוקר. "משב קליל מלב הים דחף את הספינה שיריעת קנבס מסוככת על סיפונה בכיון

החוף האיטלקי. דבר אינו מדרבן את הרוח לצאת למסע ואת הדמיון לשוטט כמו הבדידות על המים. ותחת השמים בלילה חם,

הייתי מרוגש עד בלי די. רוטט כאילו שתיתי יינות משכרים או נשמתי  אתר או אהבת  אישה".

    אלה רק פנינים שדליתי מחיק הסיפורים, לקורא הבא השארתי את  שאר הסופרים, כל אחד מהם מגלה טפח אישי משיטוטיו  הוא.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר