מס' צפיות - 181
דירוג ממוצע -
הנשים של פרדריקו גרסיה לורקה
בעקבות ההצגה "הלוואי שהיית אישה" בתיאטרון תמונע
מאת: מובי דיק 26/09/19 (17:05)

    EXACTAMENTE  A  LAS CINO DE LA TARDE A LAS CINCO DE LA TAARDE  "בדיוק בחמש אחר הצהרים, בחמש אחר הצהרים..." "בכי על  איגנסיו  סאנצ'ז מחיאס" שחיבר לורקה פתח את  ההצגה, שורות שנאמרות בעברית,ממלמלות  חמש נשים  באפור. זו הקינה על לוחם השוורים,שהקליט,שר וניגן על  פסנתר פרדריקו גרסיה לורקה, משורר,סופר,איש תיאטרון ו....הומו,איש גרנדה  באנדלוסיה  בשנים הקשות של מלחמת האזרחים בספרד.

   בהצגותיו הנודעות: ירמה, בית ברנרדה אלבה,  חתונת הדמים,דון  פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו, מדגיש לורקה את

תפקיד  הנשים הדומיננטיות  כשגברים כמעט ולא נוכחים פיזית, בולטות בלבושן השחור המיצג את הסטטוס -אלמנות. לורקה בנפש כל כך רגישה היה  חשוף לעידן הנשים  המופלות לרעה שנדרשו להקריב את המאווים והתשוקות  האישיות  שלהן על מזבח 

הציות  ותכתיבי החברה והדת. לתפיסתו, מי שבגופן נוצרים  חיים חדשים,קיימת  העוצמה כדי להשפיע על סדרי עולם.

   הבמאי עירא אבנרי מבסס את  יצירתו הבימתית  בעיקר על "חתונת הדמים",מנחס בהפקה  זו חופש בימתי,מודרני מכל מה

שהכרנו בהפקות רבות השנים בישראל.

   חמש נשים ששתיים  מהן משחקות את תפקיד הגברים: החתן ואבי הכלה, חילופי תפקידים הידועים  לנו  מתיאטרון היפני

קבוקי וכן  מתיאטרון השקספירי.  אם החתן הינה דמות מפתח במחזה, היא הנושאת את צלב סיבלן הפרטי של  הנשים לקלות

הרצח המיותרת של גברים בעולם הפטרכיאכלי. "בעלי ובני נרצחו בסכין קטנה עולה על כף היד" היא שטובעת את המשפט הנזרק לעבר בנה היחיד העומד להנשא לבת משפחת הרוצחים. "הלוואי והיית  אשה" המתים  שלי נרקבים באדמה ואתה הולך

לכרם, מה יש  בכרם שאתה הולך אליו ". והיא חוזרת  על המנטרה "גם אם  אחיה  100 שנה לא אדבר על משהו אחר".

    אם הבמאי רצה להדגיש את מצוקת הנשים, הרי זו לא באה לידי ביטוי. לא הרגשנו  בכך בתפקיד  השכנה  או המשרתת. נהפוכו,הכלה בהחלט אינה פסיבית, היא מתקוממת כנגד  חתונה שהחברה  כופה עליה "גבר אחד,ילדים וקיר עבה מול השאר".

היא אף משתמשת בפסוק "הלוואי והייתי  גבר". הלהט של אהבתה לגבר  שהיה ארוסה בעבר,  שוברת את  כללי הברזל

של  דורות העבר,בורחת בליל כלולותיה על  סוס עם לאונרדו, שהוא  הדמות היחידה  שאנו יודעים את שמה.  "אני אוהבת

אותך,ראשי בוער בלהבה, לא רוצה כלום ממך, אבל ארחף אחריך באויר,אני אישן לרגלך ואשמור חלומך ". וכאשר היא

חוזרת  מהיער אחרי ששני הגברים של חייה, חתנה  ולאונרדו,רצחו איש את  רעהו, היא מטיחה במצח נחושה כלפי אם החתן.

"הבן שלך היה מים אבל האחר היה נהר. אני טהורה".

   באשר  לבצוע  המחזה,קבלנו בימוי  לכאורה מודרני, אבל מסורבל: 3 קוליסות (פאנלים) ניידות שהוצבו  והוזזו,כשכל אחד 

מייצג סימון תיאטרלי: בית האם והחתן, בית אבי הכלה,בית ליאונרדו ואשתו. כל פאנל מסומן בצבע  אחר,כמו"כ  גם

השחקנים המשתתפים  באותה סצנה מקבלים  פרטים באותו גוון כגון ג'קט או צעיף. תרמילי הגב  או התיקים שאין  להם 

שימוש לכאורה, נזרקים כל פעם למקום אחר  במרחב. גם ההכרזה מי נכנס לתמונה   לא מתאימה לסגנון ומפצלת  את קו  הבימוי

שלא לצורך.   בנוסף גם אורך ההצגה כשעתיים   לא אוסיף  נקודות  לבהירות ההצגה.

    הלוואי והיינו שומעים  במקום שירים  שיצאו מאחד מהפלפונים של  השחקנית, את  "בנהר של סביליה" ששר פאקו איבנייז,

או את אנחת ה-הייי  המתמשכת מפיה של  מטי ענב ב"נערי" שהלחין גארי ברתיני.    ה ל ו ו א י.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר