אין כמעט אישיות תרבותית בעבר או בהווה שאם תגרד את המעטפת תמצא  פרטים גלויים או  סודיים מעברו הילדותי שהשאירו בו צלקות ויחד עם זאת הם למעשה  התשתית  ממנה הוא צמח   והגיע למעמדו. דוגמאות רבות מעידות על כך : פרנץ קפקא בספרו : יונה על גג"  כותב לאביו הרמן מכתב שמעולם לא נשלח :"אני היום בן 36 ולא יכול לשכוח מקרה אחד מבין רבים. לילה אחד בהיותי ילד יבבתי בלי סוף ובקשתי מים. אחרי איומים שלא הועילו  הוצאת אותי מהמיטה ונשאת אותי אל הפבלצה (מרפסת  לאורך החצר הפנימית) עומד לבד בכתונת מאחורי דלת סגורה. בתוכי נגרם לי נזק עם מחשבה שאתה  בלי סיבה   נושא אותי בלילה אל המרפסת, עד כדי כך הייתי אפס בעינייך".

     חיי   האמנית הציירת לואיז  בורז'ואה מלאים בסבל של ילדה הנמצאת  בין אביה לאמה,   עם יחסים אדיפליים שהם בעצם  המנוע ליצירתה  הכל כך חשובה.  גילה אלמגור  שבילדותה חיה עם אמא חולת נפש והזכרונות הכואבים האלה הבשילו  לכתיבת שני ספרים. אלן גינסבורג חווה כל  חייו  אמא אומללה חולת  נפש. חיים סוטין הצייר  הפך למי שיהיה  אחד מגדולי  הציירים עקב יחסו של אביו לאהבת הציור שלו.  גם מחסור דלות ועוני משאירים   כתמים  בלתי נימחקים   בלבבות  רכים. לדוגמא שירו של  ח.נ. ביאליק "שירתי" בו הצרצר שולט בבית.

    גם  הסופר עמוס עוז שורשיו נטועים  ויונקים מילדותו האומללה שהוטבעו בספרו  פורץ הדרך "על אהבה וחושך".

     עוז יפה תואר, נחשב לאחר מטובי הסופרים שצמחו כאן ברבות השנים     מעמדו  והפרסום הפכוהו  למין אליל והוא בהחלט    היה מודע לכך .   האיש שכל עולמו היו המילים  אהב אותם וידע לשחק  איתם. ברשימות שנמצאו  אחרי מותו בהערות וההארות   בשולי  הספר  "הורים מרעילים"  של דר' סוזן  פורווארד, אפשר למצוא בהם  מעין תשובות  להאשמות  של בתו גליה  בספרה "דבר שמתחפש לאהבה" :"בבית בו גדלתי צפים בחלל    רגשות ומטענים הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים ומחוץ לטווח  ההשפעה של מהפכת מי טו." והיא בלי להכנס לפרטים מאשימה את אביה בהתעללות נפשית  כמעט על בסיס יום  יומי.

    האם הדברים הוכחו, האם עמוס עוז הודה במשהו מעבר לכמה  מקרים, לא, לא הוכח  מאום, כי לסופר הכי נוח להיאחז   מאחורי חומת המילים שתמיד הגנה עליו.

    וכך אפשר להניח שגם בתו גליה, סופרת  אף היא תשאב ותינק מאותם  רגשות מייסרים  של ילדה שגדלה   בצל אבא-אל.