המשכן לאמנות עין חרוד אינו דומה ל"מטרופולין" בניו יורק , גם לא ל"ד'אורסה " בפריז ולשום מוזיאון אחר. המשכן הוא תמונת ראי המשקף את חיייהם החברתיים של תושבי המקום מראשית ההתישבות ולנוף הפרוש  למרגלות הרי הגלבוע.

    מוזיאון שהוקם ואיחד שני יוצרים :חיים אתר צייר מקומי שחלם על מוזיאון והאדריכל שמואל  ביקלס שתיכנן את המשכן ומינף את  השקפותיו  ומחקריו   עם חזונו של אתר. ב-1948 הוקם המשכן  ונחשב כפנינה ארכיטקטונית ואבן דרך לבנית מוזיאונים  רבים ברחבי העולם. 

    ביקלס שלמד מעבודותיהם של גדולי האדריכלים באירופה מצא עצמו חוקר את תופעת האור המזרחי החזק ורתם אותו להארת החללים בהם מוצגים  יצירות אמנות.

    האדריכלים היהודים שהגיעו לארץ בראשית המאה ה-20,רובם  למד ב"באוהאוס", ניסו "לדכא" את האור ע"י הצללת הפתחים ואילו ביקלס  נעזר בחלונות  עילאים נסתרים וקמרונות המחזירים את האור ומזרימים אותו כמפל זוהר על גבי הקירות.  פתרונות  אלה שנעשו בבנין המשכן   ובעוד מבנים שהקים  נחשבים כציוני דרך בתולדות האדריכלות.

   קשה למצוא בהיסטוריה האדריכלית הישראלית מקום כמשכן עין חרוד בו נותנים כבוד לאמן, במקרה זה    הוא ביקלס ,אם דרך קריאת בית הקפה על שמו או שימור חדר עבודתו בו  תכנן וחלם.

   התוצאה  היא   שהגעת  למקום בו אתה נושם  היסטוריה  ובה בעת מחלחלת  בך 

    האימרה הדרמטית  של המתיישבים הציונים הקיבוצניקים שטבעו וחרטו על דגלם "חיינו מחייבים אמנות".

   אל דלת הכניסה הראשית מובילות מדרגות הבנויות כעין פירמידה קטומה,סורגיה  מעשה ברזל של דוד פלומבו. חצר בית הקפה "ביקלס" האפופה בגפנית המטפסת  ומכסה את הכתלים  בעוד  כמה פסלי ברונזה  ירקרקים נחים ומשרים רוגע ביניהם "נשרים" של חנה אורלוף, קוסו אלול בעבודה משנות ה-50, "אשה קוראת בישיבה" של ליאון אינדנבאום. בסמוך לבית הקפה ציור  קיר בטכניקת סקרפיטו של מרדכי גומפל. יצירה  שהינה כ"אוד מוצל מאש" שבזכות מחאת  תושבי חיפה  לא נהרס יחד עם

הריסת  בית המלון "שולמית". סופו שהגיע למנוחה  אחרונה כאן  בעין חרוד. זו עבודה  מסוף שנות ה-50 עשויה בטכניקה  נדירה  מזכירה בהינף עין את עבודותיו של  אהרון כהנא . גומפל  עצמו השתייך לחוג  יוצאי גרמניה כשלום סבא,רודי להמן  ובנימין  תמוז.

    בחצר הפנימית בבריכה שקועה מונח  קטע פסיפס  ביזנטי מהמאה ה-6  לספירה שמוצאו מכפר עוצם. על הגדה משתרעת דמות נשית "צמיחה" עבודתו של  דב פייגין משנת 1959, מה שמיד מקפיץ  מהזכרון את  האישה העירומה על גדת בריכת המים בחצר הפנימית במוזיאון   "מומה" הניו יורקית.

   מאחר והאוצרים ושומרי המשכן מחזיקים מעמד  למול פיתויי הנדל"ן ולא מאפשרים להרחיבו ולהצמיח קומה נוספת מעליו, נפרשים   מחוץ  לו פריטים פיסוליים  שנבחרו בפינצטה  מתוך  האוסף  בהם   עבודות מחומרים שונים ועמידים :ברזל ואבן

עבודות שהן מבחינת נכסי צאן ברזל, אמנים ותיקים  ולא רק :נעם רבינוביץ,מנשה קדישמן,יחיאל שמי, דליה  מאיר, אברהם רפאל, שאול באומן, יעקב לבל, מרים שיוביץ, הנריק גליצנשטין ,דב הלר וקן גולדמן.

    בדרך לפנים  המבנה לתצוגת  הקבע ,נעבור דרך הספריה. כאן לא נגעו  בדבר. ויטרינות ארוכות מעץ בהיר מכילות ספרים ביניהם  ספריו של חיים אתר, קטלוגים וקטעי עתונות. הספריה  משמשת  מקום  לעיון חוקרים, סטודנטים ואורחים. בגומחות בין ארון לארון משקיפים  כמה מפרוטומותיהם של נבחרו האומה מעשי ידיהם של בתיה לישנסקי ויעקב לוצינסקי.

 בתצוגת  הקבע מימין מקדם אותנו פרוטרט של חיים אתר מעשי ידיו של משה מוקדי מינואר 1938 . לידו כמה סימלי  ראש ברונזה  קוביסטי "חלוץ" של זאב בן  צבי. אורי  רייזמן בציור ענק "פרה אדומה" ,ליאו רוט מביא משפחה משנות החמישים  בסגנון המשותף לכמה אמני התקופה, יוחנן סימון, שלום סבא.   בחלל , כאתנחתא, פסלי אבן  מנוקדת , אהרון פריבר עם "רחל אהובת הגדוד" דב פייגין "הפורטת על נבל".  

    ואם רציתם לדעת  אין היו תושבי האזור מבלים את השבת תמצאו תשובה בציורו הנאיבי של  האמן,החקלאי,מנהל  "הבימה" שהחל   לצייר  בגיל 72, הוא יהושע ברנדשטטר "שבת לרגלי הגלבוע" : בשטח מפוזרים חלקי מכונות חקלאיות ביניהם  אנשים

על טפס ומקנם,סוסים וכבשים כשבאופק מציצים בתים לבנים ובני  דודנו משחקים מטקות משני עברי שיחי הצבר. למעלה כנראה הוא " עין יזרעאל"המספק את הצבע הכחול של    מקווה  מים בו רוחצים  המטיילים.

   מכאן ואילך ישנה  חלוקה בין שני נושאים: החלום הציוני והאמנות העכשוית המודרנית. אוסף האמנות הגדול של המשכן  שהחל  משנות ה-30 של המאה העשרים מונה  היום מעל  20 אלף פריטים מכל סוגי  האמנות ביניהם יצירות של  אמני  הקיבוצים המתייחסות לסיפור ההתישבות החקלאית. יש באוסף קולקציה מיוחדת  של אמנים יהודים מאירופה וארה"ב  בהם  אמני אסכולת פריז כלוסיאן פיסארו "נוף" ומואיז קיסלינג "טבע דומם". המיוחד בכל האוסף  הוא  מכלול הגדול בעולם של  אמנים יהודים פולנים ביניהם כאלה שיצרו בגיטאות : יענקל אדלר  טרבלינקה  1948, מקס פביאן "פליטים" משנת 1902, רומן קרמשטיק מגטו וורשה  בציור המתאר  עיירה  עם בתיה הכהים  קוביסטיים, כשעיזה  משתרעת לה בדשא. וכן  יוסף בודקו, לזר קרסטין ואיזידור קאופמן.

    האמנות הישראלית מיוצגת  ע"י אמן  אחד עם עבודה אחת  שמייצגת  את רוח  תקופתו: :אליהו גת, ליאון אנגלסברג,יוסף זריצקי, לאה ניקל, קופפרמן, מיכאל גרוס,  אברהם  אופק,   יוחנן סימון .

    בנוסף  ישנן תערוכות מתחלפות של אמנים צעירים,בועטים וחדשניים על שלל הטכניקות הויזואליות. העתיד  יהיה השופט איזו עבודה של איזה  אמן עכשוי יתקבל לאוסף  החשוב והנכבד של המשכן לאמנות עין חרוד.

    "ובכל זאת יש בו משהו...." מרגיע ,קבוע, כמעט לא משתנה, מוסד המייצג  אנטי תזה  לחיים הרועשים,התזזיתיים, מלאי 

הניגודים הוא המשכן  לאמנות עין חרוד.