צפריר אימץ  ללבו את הפסוק הנבואי  של ישעיהו "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". כי צפריר מי שהיה בעברו מפקד ימ"מ,מפקד מרחב  לכיש ומפקד מג"ב בירושלים, חוזר אחרי השחרור לחלומו של ילד בן  10 שהחזיק בפעם הראשונה מצלמה ולומד  בביה"ס  לצילום "גברא".

   צפריר חבר  קיבוץ "יד מדרכי" בעל משפחה,הופך את הצילום לדרך חיים, מלמד מזה שנים בביה"ס "ניצן" ובמרכז למחוננים

באשקלון.

    עבודותיו גדולות המימדים  פורצים וגולשים מחדר התצוגה  הקטן אשר במסגד החאן  ועוטפים את קירות החצר הגדולה. באחת מהן גולשים בימה של  אשקלון  ובשניה לוחמי האש מתעמתים כנגד להבות האש בעוטף  עזה. צפריר מגדיר  את נושא התערוכה :

"היא עוסקת בעוטף עזה ובחיכוך עם העזתיים ".

   ואם נראה  כי צפריר  יצלם נופים, דמויות או דומם הרי חויותיו  משנות שרותו רוחשים וגועשים בתוכו גם כיום, מעבר  לגדר הקיבוץ  ריח שריפות השדות בבתרונות ובנחלי העוטף, לא נותן  לו לשכוח, ולכן  הפסוק  to shoot   בשני מובניו לירות וגם לצלם תקפים בכל עבודותיו :  הוא "נגוע" בכל מה   שנקרא מלחמה וצבא ואפילו רכש צעצועי חיילים,צילם אותם בסיטואציות שונות     ויש בהם  שמניפים  דגל  בנוסח "איוו ג'ימה" , עם אזהרתו  "מלחמה  זה לא משחק".  יש והוא משלב בין העבודות כאלה המשדרים אופטימיות  של שדות בזריחה בבתרונות רוחמה או הופעה לילית של הזמר אברהם טל ב"יד מרדכי" כשהקהל מניף  ידים. אפילו טרקטור עם מזרעה העושה  דרכו כשברקע שורות טנקים  דוממים, מביאים מרגוע לעין המסתכלת.

    יש ונדמה כי בנשמת הלוחם קיימת רגישות ופיוט: צב שרוף בין הקוצים, חלזונות ענקיים ניתלים על  ענפי עץ שרוף. וצילום אחד, אבסטרקטי ללא  צורך בהסבר : התקפה של טילים בלילה לעבר אשקלון, הרפת של הקיבוץ מוארת,הפרות ערות וברקע אורותיה של אשקלון עדים למתרחש.

   כשצפריר  מנסה להתרחק ולקחת פסק זמן, הוא מגיע לבורמה או  הבהאמס, גם שם  לא נשאר  אדיש למראות ההרס של  הוריקנים, רעשי אדמה וחיים  בזבל, והוא מיטב להביע זאת בעבודותיו.

   צפריר אדם מוצק גו, רגליו נטועות בקרקע,מקיף בחיוכו   ובהסבריו את  הקהל המגיע,  מסביבו קירות   אבני הכורכר עם קשתותיהם , בניה מוסלמית עתיקת יומין   מחבקים את הפאנלים המצולמים והוא נראה מפויס עם   העולם, אבל ליתר בטחון

נרתיקו   המכיל את אקדוחו נמצאים  על מותניו.