13 ציירות במקומות שונים באירופה  למדו  ונשמו את הציור,התחריט ופיסול עוד בהיותן ילדות בבית הוריהם.  בדרך כלל אבא  שהתפרנס  מציור דיוקנאות וסצנות מהברית החדשה. הוא העסיק את  בתו הבכורה כשוליה, לערבב  את הצבעים למתוח את  בד הקנווס, וברבות הימים אפילו איפשר להן לצייר ולסיים את  עבודתו. הן היו ילדות שאף נוצלו במשך שנים הן ע"י האב או  קרובי משפחתו.

    בהתבגרותן אזרו אומץ ויצאו  לערים אחרות כדי לא להיות מתחרה באותו מקצוע, והפכו לציירות בזכות עצמן. מאחר ובאותה תקופה נאסר על  נשים להיות חברות בגילדת  הציירים, אסרו עליהן  לחתום  בשמן  על העבודות כך שמרבית העבודות  לא שויכו

להן אלא לאותו המסטר אצלו למדו  וציירו. לעיתים הערימו על האיסור הזה והוסיפו את שמן בספר אותו החזיקו  ליד העבודה  שלהן. .

    שמחתי להתקל  בספר יחודי זה בעל פורמט  מרובע, פונטים  ברורים, כשעל הכריכה  הנוקשה  מצולמת הציירת סופוניסרה אנגוויסולה עם מכחולים בידיה העדינות כשמהבד נשפקת מריה ותינוקה ישו.

    אולם.....ברגע שרציתי להכיר אותן, שאף קשה היה לנקוב בשמן  המסובך והבלתי ידוע, נתקלתי בשפע אינפורמציה  שנראה היה  מכתחילה כאילו אינו שייך, הפרטים היו כל כך מפוזרים בין מקומות, מורים ותת מורים והקשרים מסובכים עד  שלעיתים

עזבתי  את אותה ציירת ועברתי לשכנתה. כאשר רציתי להצליב את השם הנקוב עם צילומים   מעבודותיה, במקרה הטוב היה רק צילום אחד  בתוך המקבץ  המצורף. כמו כן  היו שם  צילומים  עקיפים של עבודות  ציירים גברים שהוזכרו אגב  ולא הוסיפו  בסופו של דבר להעשרת התוכן. יש גם   שירים שאין עליהם פירוט למי הם שייכים , התיאורים הספרותיים היה פעם  בגוף  ראשון או   בגוף שלישי, גם פירושים כ"דבר המחבר"  יצרו בלבול ומה עוד שעל הכריכה  נאמר כי  התוכן ארוג מפרטים אמיתיים וגם 

בדויים.

    לדוגמא אביא  אחת מתוך ה-13 שאלמוג מכנה "אבישג" היא  זו'זפה דה אובידוס משנת 1684-1630. עד שהספר מביא לך פרטים  אודות הדמות עצמה אתה  צריך לעבור עמודים רבים בהם מתוארים טיפוסים שונים  שהיו קשורים או   לא לאותה דמות. מסופר על צעיר  בשם בלתאסאר גומס פיגירה שנסע ללמוד בליסבון אצל פרנסיסקו פצ'קו מורהו של דייגו ולסקז. עוד ועוד פרטים  מובילים אותני  לטולדו ולשר הכספים היהודי שבנה את   בית הכנסת המפואר שמוכר לנו  כיום.

    מעמוד  115 עד 122 מסופרים עלילות של קשרים מלכותיים הנעים בין ספרד לאנגליה. אחרי כל הסיבובים ההיסטוריים  שעליהם   אנחנו למדים על  חיי היהודים  באותה ארץ (דבר שהוא בהחלט חיובי לעקוב אחרי תלאותיהם, אלא  למה שלא נשאיר זאת לספרי ההיסטוריה). נפגש שוב ב-זו'זפה שהשאירה אחריה  150 עבודות אלא שכאן   בספרה של אלמוג אין דוגמא אחת 

לעושר היצירה שלה. אלמוג  מצד שני מספרת במילותיה את  פניה הארוכים והלבנים של המדונה  סנטה  תרזה,כשצעיר בעל כנפים מתקרב אליה כשבידו האחת כידון שבקודקדו  גחלת בוערת וידו השניה מונחת על  ירכו. אלמוג מנסה   לחדור ליצירה בניתוח פסיכולוגי, מה הביא את זו'זפה   שכך תארה את הדמויות  בציורה אבל אנחנו  עומדים מול שוקת שבורה כי כשאין צילום  אחד לרפואה  אי אפשר  לקבל תמונה כל שהיא על   אותה יצירה. 

    ומדוע מכנה אלמוג את ציורה של  זו'זפה "אבישג" המוצג במוזיאון   גויה בעיר  קסטר שבדרום צרפת. האם הזדהתה  הציירת עם אבישג שהיתה נחמתחו של דוד בזקנתו או  את אביה הצייר  המזדקן וידיו  רועדות  בעוד המכחול נשמט מאצבעותיו.

    אלמוג מנתחת את בנות התקופה המאוד ראשונית בהן לא יצאו  נשים וציירות בכלל מגבולות ארצן  כך שלא היו יכולות

להיות מושפעות מעבודות ציוריהן של  גדולי הציור ובכל זאת פיתחו סגנון מקורי ורענן משל עצמן.

     ואלה  13 הציירות  שאלמוג נוגעות בהן  מי פחות ומי יותר :

סבינה  פון שטיינבך  : פרופרציה דה רוסי  : לואיז מויון :  לוויניה  פונטאנה :  יודית לייסטר  : סופוניסבה אנגוויסולה :  אנה זגרס :  זו'זפה דה אובידוס :  קיארה לומאצו  :  אליזבתה סיראני  : מריה סיבילה מריאן  :  וירג'יניה דה  וצי  : לואיזה  איגנסיה   רולדן.

    13  ציירות  כמעט אנונימיות תשארנה כנראה  בצל  תקופה בה נשים  רק החלו לבצבץ מבין דפי ההיסטוריה התרבותית ,

אבל  כולן   נשים חזקות שמרדו בחיים  הקשים שעברו  מילדותן והמריאו עד לפסגה.