ספר בעל 201 עמוד,כתוב בגוף ראשון,בלי חלוקה לפרקים שלא נותן לך  מרחב נשימה, גדוש בתיאורים,מחשבות,זכרונות עם חזרה אין סופית במשפט:,כשישבתי  על הכורסה הגבוהה".

   תומס  ברנהרד 1931-1989  סופר מחזאי שחזר לווינה אחרי שנים רבות בלונדון. ספריו והמחזה   האחרון שלו "הלדנפלאץ" הביאו לידי כך שהקנצלר קורט ולדהיים הכתירו כעלבון לעם האוסטרי. 200  שוטרים גוננו על הסדר בעת הפרמיירה .

תומס כתב את הספר "לחטוב עצים" בעקבות  ביקורו  בערב מיוחד  לכבודו של שחקן הבורגתיאטר.  מתבונן  בהיותו כמעט מוחבא מכל עין ,

ישוב בכורסא הגבוהה בעלת משענות בולטות כאוזניים, הוא מתבונן , וקולט את הנעשה  סביבו. הארוחה  המכילה שמפניה,מאפים,מרק תפוחי אדמה,דג כידון  אמיתי מאגם  בלטון  שבהונגריה,לפניו עוברים כמו  בתיאטרון ניצבים מהעבר,דחלילי  האמנות הוינאית ופסאודו-אמנים.

   אז מי נמצא יחד עם  תומס באותו בית באותו אירוע. יש  רק  כמה  דמויות בודדות  מרכזיות  בספר הזה. 

     הזוג אוורסברגר המתגוררים  בגנצגאסה,עשירים כתוצאה ממכירת מגרשים שירשה הגברת מאביה.

     שחקן הבוגתיאטר  שלכבודו  נערכה  ארוחת ערב חגיגית  לרגל הצגת הבכורה של  "ברווז הפרא" מאת איבסן, בו הוא

משחק את אקדל הדמות הראשית במחזה.

      ג'ני בילרות - סופרת מקומית וינאית עם פוזה של  כאילו וירג'ינה וולף

      ענה שרקר - סופרת מקומית שנאמר עליה שהיא כאילו  גרטוד שטיין.

     30  שנה ניסה תומס להתחמק מפני הזוג  ולא להתקל בהם. בצעירותו ובטרם היותו לסופר מצליח היה  בקרבתם   ונזקק לתערובת  האנושית שפגש  בביתם."זה היה חיוני לסופר בהתהוותו,חשוב להתפתחותי הרוחנית. כך פיתחתי את השיטה להתבונן בבני אדם,להתפעל מהם אולם בד בבד לבוז להם. במשך 30 שנה גילמתי את  תפקיד השוטה, שנים הם פיתו אותי להכנס למלכודת שלהם. השפילו מדי יום ואני נכנעתי כניעה מבישה. אולם כשהפניתי להם עורף כדי שלא יטרפו אותי, הם השחירו את פני,הם טוענים שאני ניצלתי אותם,הם פרנסו  והחזיקו אותי בחיים, לא בכסף אלא בכל כישורי".

    הוא מגיע לבית הקברות, שם ליד הקבר של  ידידתו משכבר הימים  יואנה שהתאבדה  כשתלתה את עצמה, הוא יפגוש

את כל המכרים ובני הזוג  אוורסברגר שהיו אף הם   חבריה, וכך  לא יכול היה לסרב להזמנתם  להגיע  לארוחת הערב האמנותית.

    וכך הוא יעבור ערב עם כל מסכת השעמום שהוא מכיר, יתפוס את מקומו בצד בתוך הכורסה הגדולה ,אותה כורסה מהעבר הרחוק. "פעם האנשים שכאן היו אמנים  של ממש או לפחות  בעלי כשרון אמנותי. היום אינם אלא אספסוף אמנותי. מה קרה להם  במשך  30 השנה, מה הם עשו  מעצמם,קודם  היו אנשים מאושרים,כעת אם שקועים בדכאון כמו שאני מדוכא  ולא  מאושר".

   בצעירותו כשהכיר את יואנה היא הזמינה אנשים לסבסטיאנפלאץ כדי לספק את הצורך החולני שלה  לחברה וגם להאדיר את  עבודותיו של בעלה,אורג השטיחים.  תומס  יודע בדיוק כיצד יתנהלו הדברים בערב הזה: " אצלם תמיד היו סעודות ערב מגעילות, תמיד חסרי טעם  ונחלו כשלון חרוץ. המנות לא טובות במיוחד והמשקאות תמיד היו  מתוקים או חמוצים מדי"..כאן  תומס  גם מביע את  דעתוח ורגשותיו לכל דבר  המתחבר לזוג המארח:" היא  סרת הטעם בשמלת דירנהל שטירמארקית כחולה והוא בז'קט פשתן שטירמארקית".   הוא גם מכיר  בעל פה   את הרהיטים שלהם שאת רובם היא קבלה בירושת מאביה שקנה אותם מסוחר

עתיקות שכינה עצמו "סוחר גרוטאות". רהיטים אימפריאליים או בסגנון בידרמאייר.  האוורסברגרים נחשבו כבעלי טעם טוב שהושג בהשראתם של  אחרים, להם לא היה כלום משלהם  רק חיקוי של אחרים ".

    עכשיו  המוקד עובר  לעבר שחקן הבורג שהגיע באיחור  של  יותר משעתיים.   שחקן הבורג  שלא מפסיק  לשתות ולאכול בעוד  הרוטב נוזל מפיו הוא לא מפסיק לספר על עצמו ועל תפקידים  ששיחק. וכשנשאלת שאלה מצד הקהל, היתה זו  ג'ני בילרות  שיורה לעברו  "מי יהיה המנהל  הבא בבורג" הוא מתחיל  בסידרה חדשה של אינפורמציה, איך התיאטרון טוחן כל מנהל שמגיע. "פעם היה תענוג לשחק,אבל  העיתונות מלאה בשפה ניבזית, יש לך עסק עם  ניבזות. אנחנו  השחקנים  אומרים לא מענין אותנו לקרוא  את  הביקורות , אבל  בכל זאת  אנו  נפגעים  אם כותבים עלינו בשלילה".

   הסופר היושב בכורסה הגדולה מוצא ענין רב במה שעושות שתי הנשים   שהכיר מזה שנים. ג'ני בילרות  ואנה שרקר שעברו  לספרות האוסטרית המפלצתית ומתפקעות מזחיחות הדעת. היום   הינן  אלא חולבות  מדינה   קטנות  רודפות כבוד  ובעצם  בגדו בספרות ואמנות בעבור פרסים מגוחכים. 

    השאלה הראשונה   שנזרקה כלפי השחקן מפי ג'ני היתה כשהיא ניסתה  למשוך את תשומת לבו, אולם הוא המשיך להתעלם, אבל כשהיא התעקשה ושאלה יותר מפעם "אתה חושב שהגשמת את ייעודך באמנות".  אז הוא מתפוצץ באחת ופולט את כל הרעל שצבר "זה מה שהיה חסר לי, הגברת שהיתה שנואה עלי מהרגע הראשון היא טפשה מטופשת. אני שונא אנשים כמוהה שמטרתה היחידה היא להשפיל. אנשים  שמדברים  על אמנות  ואין להם מושג בזה".

   תומס שואב נחת מהסיטואציה " אף  ששחקן הבורג היה מאוס עלי, באותו  רגע   רחשתי לו כבוד. כי מעולם לא נאמר לג'ני שבסופו של דבר היא אדם   קטן ובינוני ורק כדי לשמוע את האמת הזו היה כדאי ליהענות להזמנת הערב האמנותית" ושחקן הבורג בפנותו  אל  האוורסברג  השיכור, אחרי שאשתו לא הצליחה לדחוף אותו לעבר חדר השינה כששיניו  התותבות יצאו מפיו,אמר "להיוולד אדם כמוהו  זה האסון הגדול ביותר". ועדיין לא הגענו למעמד  בו הצביעות חוגגת. כי  השחקן בהפרדו  מעם

המארחת על סף   הדלת נשק  לכף ידה, וכשג'ני  הגיעה  , הוא מנשק גם את כף ידה ובשיא החוצפה אף הוסיף שההעזה  

האינטלקטואלית שלה, מצאה חן בעיניו.  

    ואיך נפרד תומס מכל  הערב הזה הוא מתחיל לרוץ ברחובותיה של העיר אותה וינה  השנואה עליו אבל תמיד היתה טובה אליו 

ומבטיח לעצמו שברגע שיגיע לביתו הוא  יכתוב על האירוע "הסעודה  האמנותית  הגדולה".

    ואם אתם הקוראים  רוצים לדעת מה חשב,הרגיש וכתב הסופר שישב בכורסה הגדולה  בעלת משענות הבולטות כאוזניים,

קראו בספרו "לחטוב עצים".