אין כמונו  אומה רווית הפגנות ומחאות ונזכר ברובם החל מכיכר ציון בירושלים נגד הסכם השילומים בינואר 1952.

הפגנת "שלום עכשיו" נגד מלחמת לבנון הראשונה.

הפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון בשנות ה-90 של המאה ה-20 (כונתה הפגנת חצי המליון)

הפגנת הימין בככר ציון  נגד הסכם אוסלו באוקטובר 1995

הפגנת  השמאל בעד ההסכם בנובמר 1995

מחאת  הנגד לתוכנית ההתנתקות  "שרשרת אנושית מגוש קטיף לכותל המערבי"

מחאת האוהלים ביולי 2011

הפגנת  החרדים נגד  גיוס בני הישיבות 2014

הפגנות יוצאי אתיופיה ב-2015 וב-2019

מחאת  בלפור,מחאת הדגלים השחורים החלה ב-2020

    וכאן החל המהפך של האזרח   איל,אדם מהשורה,יוצא למחאת בלפור בעקבות מדיניות הסגרים הנוקשים של ימי הקורונה וביטול פסטיבל מוזיקה שהיה  שותף להקמתו בגלל הסגר השני. הוא היה מהמפגינים הבולטים  בשטח ומאוד רצה להיות שותף בתיעוד. בהתחלה  היה בקבוצה שעסקה בכך  אבל   בהדרגה הגיע לתובנה שייטב לתעד בעצמו.

   איל מחליט לגייס את הכשרונות שלו שהיו כנראה חבויים עד אז.  איל "אבא מתי זיתי אלבוים עיתונאי שכתב תוכניות מוזיקליות לקול המוזיקה". עכשיו הוא יוצא לדרך,רושם את המאורעות של אותה מחאה, אוסף את הצילומים  שצילמו החברים המוחים ומוציא לאור  2 ספרים באותו נושא "בלפור סיפורה של  מ.ה.פ.כ.ה."

  לא עובר זמן רב  הוא וחברים שכיכבו במהלך מחאת בלפור פוגשים בשנת 2020 את הקורונה. עכשיו איל בעל נסיון  יוצא 

להתמודד עם המחאה הנושאת את  השם "המחאה לחירות והחופש".

   איל "רציתי להוציא ספר שונה  מאשר על מחאת בלפור. משהו שידבר פחות על הציבור הרחב,פחות "ספר לאומי" שידבר את הסיפור שלנו, האזרחים ,מחאה למען החופש, מחאה אותנטית לא ממסדית לא ממומנת. בקורונה סבלנו מהדיקטטורה הרפואית. היינו בסגרים,פוטרנו, עסקים נסגרו, מאות אלפים סרבו להשתתף בניסויים, סבלו קשות מאפליה,חרמות,חיי משפחות רבות נהרסו".

הוא מתחיל לתעד יום ביומו את שהתרחש  החל מהיום הראשון ה-27 לפברואר שנת 2020 בו מאומת תושב חוזר מחו"ל.

ב-14.3  מוכרז הסגר הראשון. וכאן  מגיעה רשימה אין סופית  של מגבלות,איסור על  קיום אירועים,טיולים, איסור על מרחק מעל  100 מטר וב-2021 החל מבצע חיסונים  נרחב ובפברואר הפעלת דרכון ירוק.  ראיונות  אישיים של איל עם 16 מוחים נעשו  תוך כדי המאורעות עצמם.

   איל מחלק את הספר בין   140 העמודים לשערים : שער ראשון-ראיונות אישיים.  שער  2 - מאמרים

שער 3 -פוסטים שער  4 - צילומים נפלאים שנעשו ולוקטו  מאנשים  פרטיים וכן  מצלמים מקצועיים, כולם תוך ההתרחשויות הספונטניות ממקום ההפגנות:רחבת הבימה, רעננה,ירושלים וחיפה.

    איל מתגלה בראיונות האישיים כמראיין  קשוב הנותן את הבמה למרואיין, בקי בחומר ויודע לשאול את השאלות הנכונות. אנשים נפתחים אליו ושופכים את סיפורם  האישי והמשפחתי ללא מעצור. בסוף כל ראיון  מסכם איל בתמצית את עיקר דבריהם ונעזר לשלב את הפוסט שהמרואיינים פרסמו  בעבר הלא רחוק,   זמן הקורונה, שהשאירה שבר   כל כך חשוף ומכמיר  לב.

  אנה פרנקו ותום אביב  "שרפנו מסכות בהפגנה  הראשונה, בהפגנה השניה 20 שוטרים לקחו אותי הצידה ואמרו  את התנאים לקיום ההפגנה :"אין צעידה, לא שורפים מסכות, אם  תצעקו אין מגפה ותורידו את המסכום נעצור אתכם".

    רוני  גאמר יוצר סרטים,שחקן ומורה לקולנוע בתיכון בצפון תל אביב  "בבית הספר התקשו לקבל את ההופעות הטלויזיוניות שלי. זה בית ספר שיש בו הרבה  הורים חזקים ומקושרים. להנהלה  היה קשה להסתיר את היותי מתנגד בכפיה. הסבירו לי שאיני יכול להכנס לבית הספר וגם לא יכול ללמד את הילדים מרחוק".

  אלונה אלמן "כשהגיעה הקורונה ידעתי ממש כמעט מהרגע הראשון שמדובר בהונאה. הגעתי על מנת להלחם. להעיר את הציבור ולמוטט את אמונו במשרד הבריאות. פתחתי עשרות קבוצות וואטסאפ שבהן הפצתי מידע על כל מה שקורה ומוסתר מהציבור ".

   יעל קוסקוס מבית שאן,אקטיביסטית :" בתקופה הזו הכרתי את החברים האמיתיים, אלה שממשיכים להיות לצידי במלחמה על הצדק. בהפגנה שארגנתי בירושלים החברים לא רצו  להשאיר אותי לבד ונעצרו יחד אתי, אם  את נעצרת נהיה  אתך לא תהיי  לבד".

   נורית בן דוד :"מאישה  אנונימית,קונדטורית בעבר הפכתי להיות לראש מתנגדי החיסונים. אני אמא לשני בנים על  הרצף האוטיסטי. החלטתי להלחם על האמת שלהם  ועל מה שחויתי במהלך ההתדרדרות שלהם  אחרי כל חיסון. מעבר לפרסום ולחשיפה הגיעו הרבה אויבים לפתח ביתי ".

   תוך כדי התארגנויות שונות פרחו גם   תעשיות נילוות כמו הכנת שלטים ופלקטים  בעבודת יד, ענף  הקופיריטריים השתכלל משבוע לשבוע, חפצים ואוביקטים שמשו לעיצוב ויזואלי.  איל שהיה חשוף לציבור,נעשה פופלרי וריכז מסביבו עשרות של חברים מגילאים  שונים ותעסוקות שונות. תוך כדי  נוצרו חברויות ,פגישות,מסיבות וארוחות בכל מיני מרחבים  מיוחדים כמו "הלוחשת לסירים" או "ליל כל הפושעים" בפרדס חנה. 

    איל  התמחה בארגון פגישות מצומצמות כל  25 איש כל פעם על מנת שכל אחד יוכל לשפוך את ליבו ולא להיות דחוק בזמן.

:החברים   דברו וסיפרו על החויות שעברו ואני הרציתי על "סיפורו של סופר". כי כן אפשר לומר עתה,איל זך הוא סופר דקומנטרי. ואם שאר המחאות שהיו אולי נשכחו, ספריו של איל יתפסו מקום של כבוד בספריות הציבוריות והפנים   המאושרות שמילאו את הדפים המצולמים בספר יעידו על גאווה  והשתייכות תחת דגל  מחאה, כולם חיילים של צדק,שיוון וכבוד האדם. ו....ד.מ.ו.ק.ר.ט.י.ה.