1) הבוקר שמעתי ברדיו את בן כספית מדבר עם ניצן שירזי, פרשן היורו, ושואל אותו: מה גורם לכדורגל להיות התקפי יותר? האם בשביל שיהיה יותר רייטינג? שירזי ענה לו: "מול עיניהם של המאמנים לא עומד הרייטינג, אלא התוצאות", אמירה נכונה לדעתי, אך הוסיף "המאמנים הבינו את החשיבות של היכולות האישיות של שחקנים" (או משהו כזה, זה לא ציטוט מדויק).

עם החלק הראשון אני מסכים. מעל רוב המאמנים מרחף לחץ גדול להביא קודם כל תוצאות, לתת תכל'ס, במיוחד אצלנו בארץ - כי לאנשים אין סבלנות. אבל עם החלק השני אני לגמרי לא מסכים - האם היכולת האישית חשובה מהיכולת הקבוצתית? האם אפשר להגיד דבר כזה בעידן בו קבוצות מסתדרות בלי כוכב גדול ובלי דריבליסטים, אלא עם חבורה מלוכדת ומחוברת? לא חושב.

לפני שאתייחס למשקל של ההתקפיות, קודם כל נבדוק את מה שאנחנו רואים בפועל. בפועל, עיתונאים רבים, שצריכים כותרת לעיתון, לא מפסיקים להלל את היורו ההתקפי, ואיך הכדורגל מעניין יותר והתקפי יותר וכו' וכו' - תוך כדי ויכוח חריף עם העובדות שאומרות ששתי הנבחרות האחרונות שזכו בטורניר חשוב היו הגנתיות מאוד.

אני מסכים עם האמירה שהיורו הזה התקפי בסה"כ. ב-28 משחקים נכבשה כמות יפה של שערים, ובאמת, מתוך 4 העולות לחצי הגמר אף אחת היא לא נבחרת בונקריסטית. אבל, מצד שני, מה היינו אומרים אם איטליה הייתה עוברת את ספרד, דבר שלהזכירכם היה קרוב מאוד, ורק בפנדלים ספרד עלתה? לדעתי כולם היו בוכים על היורו ועל איך נבחרת של משמעת ויעילות ולא אטרקטיביות עלתה. ואיזה יורו גרוע וכו'.

אני לא אומר שהיורו חלש, שוב, אבל האם אפשר להסיק ממנו לגבי המגמה המתפתחת בכדורגל? הרי רק לפני שנתיים זכתה נבחרת הגנתית אדירה, איטליה, וקשה להגיד שבשנתיים האלה הכיוון מאוד השתנה, נכון? ובסופו של דבר, גם היורו הזה, אפילו אם יש בו יותר שערים, הוא ממש לא מה שעושים ממנו - איפה הולנד, פורטוגל וקרואטיה? כולן עפו לנבחרות שאולי לא הגנתיות מדי - אבל פחות התקפיות (במיוחד פורטוגל, שעפה לגרמניה, שעדיין מבוססת על שחקנים חזקים, גבוהים ויעילים בתוך נבחרת קבוצתית וממושמעת, ולא אוסף של שחקנים טכניים ויצירתיים).

נוסף לכך, גם מבחינת גולים התמונה לא ברורה לחלוטין - גם טורקיה נגד קרואטיה, וגם ספרד נגד איטליה סיימו 90 דקות ב-0-0, לגבי ספרד ואיטליה גם אחרי 120 דקות - ולגבי טורקיה וקרואטיה כמעט גם ככה. ומה עם רוסיה נגד הולנד, שללא ספק היה המשחק השני הכי טוב, חוץ מפורטוגל נגד גרמניה - כמה גולים היו אז ב-90 דקות? רק שניים. יוצא מזה שב-4 משחקים היו 7 גולים בלבד ב-90 דקות, ומתוכם חמישה במשחק אחד.

אפשר כמובן להציג טיעון נגדי - להסתכל על שלב הבתים, שם נכבשו יותר שערים - אבל גם זה לא משכנע - הרי הטורניר האמיתי מתחיל מהנוק אאוט. ברור שבשלב הבתים נכבשים יותר שערים, כי זה לא שכל משחק מכריע, והמאמנים מאפשרים לשחקנים יותר להשתחרר. גם אם ישנם יותר שערים מלפני שנתיים - הפערים לא מספיק גדולים כדי שנדבר על מגמה בכדורגל.

הזכרון של אוהדי פרשני הספורט קצר ביותר. חבל שכולם שוכחים שבטורנירים הקודמים המשחקים הוכרעו בקושי והכדורגל ההגנתי ניצח. וגם אם נשים את היורו בצד - התמונה לא מראה על מעבר לכדורגל התקפי יותר. מי לקחה את אליפות איטליה, אם לא אינטר ההגנתית? מוריניו, ליפי וקאפלו, שועלי כדורגל וותיקים - האם הם מאמנים התקפיים? האם מוריניו הביא לצ'לסי שליטה באנגליה בעזרת כדורגל התקפי? מי זכה לפני שנתיים בתואר שחקן השנה? נכון, הבלם קנאברו.

נכון שהכדורגל שלנו לא ברמה של הקבוצות והנבחרות האלה - אבל גם לא צריך להגזים, וחוץ מזה אנחנו כל הזמן מנסים ללמוד מהמודל של אירופה - אז למה שלא נבדוק מה המצב אצלנו, זה הכי טבעי, לא? אז הנה: היורדת השנייה השנה, כפ"ס היא קבוצה בלי הגנה, וגם אשדוד שהייתה בדרך לירידה. לעומת זאת, המשמעת וההגנה הסבירה ליד כפ"ס ואשדוד של בני יהודה - שרדה. אלי ואלי, טביב ואוחנה, ראו מה קורה כשהולכים עם הלב ולא חושבים על תוצאות.

ומה עם המאמנים הבכירים שלנו - קשטן, שללא ויכוח מאמן גדול, הוא מאמן התקפי? וכמה שלא ידחפו את הסיפור שהוא היה התקפי והפך להגנתי (ובמקרה הזה אני לא יכול לשפוט, בגלל גילי הצעיר אני לא זוכר ומכיר את קשטן של פעם), קשטן נשאר מאמן גדול, מאמן שיוצר משמעת בעזרת הקשיחות שלו, אולי לפעמים עקשן, אבל וותיק ומנוסה שלקח המון תארים, יודע כדורגל והולך בדרכו שלו. וגרנט, שכזכור הביא את ישראל כמעט עד ההצלבה - הוא עשה את זה במשחק התקפי או ב-4-5-1, כשיניב קטן חלוץ יחיד?

בסופו של דבר, בניגוד למה שאמר שירזי, הקבוצתיות לוקחת את הכל. ראינו שהנבחרות היצירתיות, הולנד ופורטוגל, עפו, וגם ספרד הייתה קרובה מאוד לכך אחרי משחק נרפה בחלק הקדמי. מה זה מראה? התקפה זה חשוב, ובשלב הבתים זה קלף מנצח (ספרד, פורטוגל והולנד צברו 24 נק' ביחד בשלב הבתים, ממוצע של 8 נק' מתוך 9), אבל ברבע הגמר והלאה מה שקובע זה התכליתיות והטקטיקה - ולא היופי. סביר להניח שגם אם נראה את ספרד ההתקפית בגמר - כבר בחצי הגמר נראה שני משחקים זהירים, הרבה הנעות כדור ומשחק מסודר וקבוע, ע"מ להיזהר מטעויות - כי כל טעות יכולה להרוס הכל לנבחרת למשך שנתיים, עד הטורניר הגדול הבא.

גם רוסיה וגרמניה, שתי נבחרות שבאמת הראו לנו התקפה מצוינת ברבע הגמר, הן לא מה שעשו מהן. הכוח של שתיהן היה שילוב בין הגנה להתקפה - ולא רק התקפה, בטח לגבי הנבחרת הגרמנית, הידועה ביעילותה. כמו שהדגשתי רבות בטור הקודם שלי - שתיהן הציגו משחק אגרסיבי מאוד בהגנה (ואפשר גם להוסיף את איטליה, שבדומה לרוסיה התמקדה בחלוץ המטרה המאיים, הכובש והחזק של היריב, אצל רוסיה זה ואן ניסטלרוי, אצל איטליה - וייה, וניטרלה אותו עם הכוח, ואיפשרה לחלוץ השני לעשות כמעט את כל העבודה ההתקפית סילבה ו-ואן פרסי), צופפו ופשוט ניצלו את הכלים ההתקפיים (אצל גרמניה שחקנים גבוהים ומסוכנים, קלוסה וכד', אצל רוסיה ארשאבין המסוכן ופלבצ'נקו), כדי לצאת למתפרצות ולנצל את המצבים. גרמניה ניצלה כמעט את כל המצבים שלה בעזרת מתפרצות מאורגנות ויציאה קדימה שראו שיש מאחוריה מאמן ותכנון, כשאפילו עם 2-3 שחקנים בלבד במתפרצת אפשר לשמור על הכדור ולשלב בין משחק חכם למהיר.

גרמניה שיחקה כל הזמן בצורה טקטית ומאורגנת וניצלה את הגובה ומשחק הראש של שחקניה, לצד הגבהות מצוינות מהאגף השמאלי, כדי לכבוש, כל פעם בנגיעה אחת של מי שהיה בתוך הרחבה, בד"כ עם הראש. זה שהיא כבשה 3 גולים זה לא כי היא "נבחרת התקפית", בטח יחסית לפורטוגל, ספרד והולנד, אלא כי היא יודעת לתקוף ולהגן, לשלב ביניהם, לצאת למתפרצות - וכל זה בעבודה קבוצתית מאוד.

רוסיה התקפית יותר ובהחלט נבחרת טכנית ומעניינת - אבל גם פה מדובר במאמן גדול שידע איך לנטרל את חלוץ המטרה היריב, לשלב מהירות וטכניקה עם כוח ופיזיות, לצאת מהר קדימה ולהשתמש בארשאבין. גם רוסיה וגם גרמניה הראו קודם כל קבוצתיות - ורק אחרי זה יכולת אישית.

בקיצור, שלא ידברו שטויות - שם המשחק זה לא התקפה, אלא שילוב נכון - ובסופו של דבר, בחצי הגמר והגמר, הניסיון, האחריות, מי שעושה פחות טעויות, השליטה במרכז השדה, המשחק הממושמע, המחשבה הטקטית - אלה הם אלה שלוקחים, וממש לא הדריבל והיופי, ובסופו של דבר מכל טורניר זוכרים את הגמר, אולי גם חצי הגמר - אבל לא את השלבים שלפני וכמה הם היו התקפיים.

החוכמה היא לשלב. נבחרת/קבוצה שמאמינה בהתקפה כמעט אך ורק לא תגיע לשום מקום - תשאלו את כפ"ס. מצד שני, נבחרת או קבוצה בלי יצירתיות לא מגיעה לשום מקום - תשאלו את יוון, וקצת גם את ליברפול (שחייבת להוסיף ברק ויצירתיות למשחק שלה כדי להחזיר עטרה ליושנה ולאיים בצמרת - יש לה את באבל ובניון, אבל היא צריכה כוכב כזה).

איך מנצ'סטר לקחה אליפות? כולנו זוכרים את רוני, טבס ובעיקר רונאלדו - אבל מה עם ההגנה? מה עם פרדיננד, ואן דר סאר, אברה ו-ווידיץ'? למה תמיד זוכרים רק את הכוכבים הנוצצים ולא את השחקנים היעילים? מנצ'סטר שילבה בין ההגנה הטובה באנגליה להתקפה הטובה ביותר. לכאורה, זה מובן מאליו - אבל אני דווקא מגן פה על הצד ההגנתי.

תפיסת המחשבה של האוהדים והעיתונאים שאם יש יופי והתקפה - אז הרמה טובה יותר, אבל זה לא נכון. צריך גם להסתכל מצידו של המאמן, ולא רק של האוהד שרוצה גולים - בסופו של דבר המבחן האמיתי הוא מבחן התוצאה, ואם צריך להגיע לזה דרך הגנה - אז זה מה שצריך לעשות. הקבוצתיות, הכוח, החיבור - הם אלה שקובעים. גם אם תמיד זוכרים את קאקה, רונאלדו וכל השחקנים היצירתיים - אף אחד מהם לא היה יכול להשתחרר קדימה ולהציג את מה שהוא יודע בלי יציבות הגנתית? אתם חושבים שרונאלדו היה נותן עונה כזאת גדולה לולא הגנה יציבה שיכולה לאפשר לו להיות חופשי בחלק הקדמי? הגיע הזמן שנעריך גם את שחקני ההגנה.

וגם אם אנשים ממשיכים להתעקש על התקפה - אין בעיה, אבל שלא ייצאו בהצהרות טיפשיות. יורו אחד מעט טוב מהרגיל (וגם פה אי אפשר להסיק מסקנות לפני השלבים החשובים באמת) לא בהכרח משנה את הכיוון.

מותר לכל מאמן לשים דגש על הגנה או התקפה כדי שהשחקנים יהיו טובים יותר בחלק הזה - אבל חייבים לשמור על פרופורציות. גם הבעלים שרוצים התקפה (אברמוביץ', לדוגמא) מחפשים קודם כל תוצאות, וגם האוהדים שאומרים שהכי חשוב זאת התקפה לא מאמינים לעצמם (אולי הם חושבים ככה, אבל לא לפני תוצאות). כשמאמן מקבל קבוצה הוא צריך לנצח משחקים ופחות להראות אטרקטיביות,וכל שהכסף נכנס לסיפור ויש פחות נאמנות זה עוד יותר כך. קודם כל תכליתיות, יציבות, יעילות - אחרי זה יופי, ואם אפשר כמה שיותר לשלב אותם - אבל בצורה קבוצתית, כשכמעט כל השחקנים עושים גם הגנה וגם התקפה, אחרת הפערים בין הגנה להתקפה יהיו גדולים מאוד וכל הקבוצתיות תיעלם.

כל מאמן חייב לעבוד עם השחקנים שיהיו חברים אחד של השני, שהכל יהיה בסדר ביניהם ולעבוד בעיקר על משחק קבוצתי - זה שם המשחק. זה האמצעי כדי להגיע אל המטרה. בסופו של דבר, אולי כשמסתכלים על כולם ביחד השחקנים חשובים מהמאמן, אבל כבודדים - המאמן הוא האיש החשוב בקבוצה, וכדי שהוא ישלוט בהב  - אף פעם אי אפשר להיענות לדרישות האוהדים, כי אם המשחק יהיה משוחרר לחלוטין כל אחד יחשוב על עצמו. כדורגל זה ביזנס, אז שלא יבכו אם הגמר לא יהיה מלא בגולים. ברגעים החשובים צריכים פשוט לנצח, גם אם לא בצורה הכי יפה.

2) אפרופו עיתונאים - אמיר אפרת ועמיר פלג התווכחו ביניהם ב'ידיעות' - האם צריך מאמן זר לנבחרת? ברשותכם אתייחס לעניין ככלל, בכלל על הכדורגל הישראלי, ולא כפרט על משרת מאמן הנבחרת.

אני מסכים עם פלג בעניין. צריכים מאמנים זרים. הם יקדמו את הכדורגל, יעזרו בכושר הגופני (וזאת הדוגמא שדיברתי עליה בכותרת המשנה - עניין הכושר הגופני הבעייתי אצלנו. אצלנו, בגביעים, משמגיעה ההארכה ברור לכולם שאלה 30 דקות משעממות שכולם מנסים להעביר. פשוט כולם עייפים. באירופה, אליהם אנחנו מנסים להגיע ולחקות, גם ל-30 הדקות האלה יש משמעות - כי הם לא עייפים.

ראינו את רוסיה והולנד במשחק מעניין ברוב דקות ההארכה. ספרד-איטליה לא היה מלהיב, אבל גם 90 הדקות לא, ועדיין גם אז היה להם הרבה יותר אוויר מלנו. עם מאמנים אירופאיים, עם מאמני כושר ומאמנים בתפקידים שונים, ואני מדבר כמגמה, כלומר בקבוצות רבות, שיהיה בסיס של כאלה) - אולי המצב ישתפר), יכניסו יסודות לשחקני מחלקת הנוער (כך שצריך להביא אנשים גם בתפקידים חשובים אצל הבוגרים, אבל גם בגיל ילדים), יפרסמו את הליגה שלנו כי הם שמות מוכרים, יביאו שחקנים בכירים שיעזרו וכו'.

לא צריך בהכרח להביא את כולם, צריך שיהיו כאלה שיבואו, אבל גם אם רק ייתיעצו איתם, עם מאמנים זרים, אפילו בטלפון, שילמדו המם שיטות שונות - זה כבר יעזור, ככה שאין תירוצים. אני לא רואה את זה קורה, כי גם כשמגיע מישהו אין לאף אחד סבלנות - ישר תוצאות מיידיות. ראינו מה קרה עם פרננדס, אותו אחד ששנאו והיום כולם רוצים אותו, ואנחנו נראה השנה אותו הדבר עם מתיאוס (ולא משנה אם קריירת האימון שלו טובה או לא).

כמו שאמרתי בנושא הקודם - יש לנו זכרון קצר. עש שמגיע מישהו שיכול לעזור - לא נותנים לו זמן, ורק השנה ראינו אצל דאראו. נכון, האופי שלו בעייתי מאוד, אבל כבר הבאת אותו, ואתה יודע שגם אם הוא עבר את שיאו הוא מאמן כושר גדול, שהיה בארסנל, אז למה כולם בוכים אחרי יומיים? שינתו לו זמן. זה לא הוקוס פוקוס, המאמנים האלה צריכים להתרגל לכדורגל - אם כבר הבאת כזה תתן לו את הזמן.

הבעיה היא שהבלעים בארץ בעייתים, אין להם סבלנות וככה האוהדים עוד יותר. עם כניסת האוליגרכים לכדורגל נכנס כסף - אז למה שלא נראה ביותר ויותר קבוצות מאמנים זרים? ואני לא מדבר בהכרח על תפקיד המאמן (גם, אבל לא רק), שלא יגידו שמאמנים ישראלים מאבדים את המקום שלהם. עם אנשים זרים כיועצים, אפילו בשיחה מחו"ל, עם סקאוטים נורמליים שישפרו את הנושא הזה, עם ג'נרל מנג'רים, מאמני כושר, מאמני שוערים שישפרו את היציאה לכדורי גובה והשליטה של השוער ברחבה - ברגע שעוד קבוצה ועוד קבוצה תעשה את זה וזה יצליח - זה יוכל להפוך לבסיס, אנשים ייראו שזה מצליח ויחפשו גם כאלה, ורצוי אנשים עם ניסיון באירופה - אנחנו מנסים ללמוד מהאירופאיים, וגם הקבוצות הישראליות שמשחקות בגביע אופ"א - משחקות לצד קבוצות אירופאיות.

אם ינסו, עד כמה שאפשר, לעשות את כל הדברים האלה, להשקיע את הכסף ביותר שחקנים אירופאיים פיזיים, ופחות בכשלונות מדרום אמריקה נוכל לפחות קצת להתקרב לאירופה. כשיש לך בעיה אתה צריך קודם להכיר בה, להבין אותה - הבעיה שאנחנו לא מכירים בה, וככה אי אפשר לתקן. אם יבינו את הבעיה ויביאו מאמנים זרים - אז תהיה התקדמות. זה יתחיל מקבוצה-שתיים ויהפוך להרגל.

הבעיה היא שאני לא מאמין זה יקרה, מתעקשים להתקמצן ולהסתפק באותם זרים כושלים מארגנטינה וכד' ולא משלבים אנשי מקצוע ישראלים (למה שברקוביץ' לא יאמן נערים? הוא צעיר והוא ילמד אותם כדורגל, הוא שיחק בליגה הטובה בעולם!) - אז שלא יבכו אחרי זה. חבל, כי למשל בבית"ר ראינו התחלה של התקדמות - נבנה מגרש סינטטי, פרננדס הביא שמות גדולים - אבל אז גאידמק הרס הכל והאוהדים התבכיינו, וחבל.