לפני 31 שנים הופיעה יהודית רביץ בפסטיבל הזמר ושרה את "סליחות" של לאה גולדברג. ההופעה שלה אתמול ב"כוכב נולד" לא היה סגירת מעגל, אבל שיקפה ביתר שאת את הפער הידוע בין תחרויות הזמר של אז והיום. ב-1977 רביץ היתה חיילת משוחררת שנחשפה לראשונה לעיני כל עם ישראל. היא לא היתה עטופה באורות נוצצים, מלבישה וצבא של אנשי יחסי ציבור מלוקקים. היא עמדה לבדה על הבמה עם הגיטרה ובחרה באומץ לשיר למלותיה של משוררת פורצת דרך שלמרות הפופולריות שלה יש בה עדיין רבדים שלמים שלא נחשפו.
רבים נוהגים לכתוש את העונה הנוכחית של "כוכב נולד", לאו דווקא בצדק. יש בה זמרות וזמרים מוכשרים מאוד, אבל הם סובלים מהתסמונת שלקו בה רוב קודמיהם: עולם תרבותי מצומק להחריד, חוסר בגרות ובשלות, בחירת שירים שאינה בהכרח הולמת את קולם ואת דמותם. ובעיקר, הם משמשים כלי משחק בידי ההפקה.
כביכול זה אמור להיות מובן מאליו לכל משתתף בתוכנית מציאות. כאשר הוא רק יעז להתלונן, אפילו לא בקול, כבר יתקיפו אותו ויגידו לו שאף אחד לא הכריח אותו ללכת לטלוויזיה ושהיה עליו להביא בחשבון שזה מה שיקרה. אבל כאשר אנשי ההפקה בוחרים באופן גס ומניפולטיבי לקדם את ענייניהם, לא רק בשביל הרייטינג, אלא גם מתוך איזו יומרה להיות מובילים מוסיקליים תרבותיים, יש בכך טעם לפגם.
ישראל בר-און הוא הדוגמה הבולטת ביותר של העונה הנוכחית - זמר בינוני, בעל קול לא מזהיר וכריזמה שנויה במחלוקת שכביכול אמורה לפעול לטובתו, אבל נוכחותו משום מה רק מעוררת רחמים ותמיהה אם הוא יכול לשרוד בעולם הבידור האכזרי.
כבר מלכתחילה ניסו אנשי ההפקה ליצור ממנו סיפור תקשורתי מצוין אף על פי שהחומרים בשטח דלים. לא רק שברור לעין כי הנתק בינו לבין משפחתו הוא המצאה ותו לא, אי אפשר שלא להתעלם מכך שצוות התוכנית גם בוחר בשבילו את השירים ומלביש אותם בכוח על הביוגרפיה, האמיתית או הדמיונית, שלו. למשל, אחרי שביצע באחת התוכניות הקודמות את השיר "הלאה" של רבקה זהר, כיוון אותו המנחה המאוס להגיד שהוא מזדהה עם השיר כי הוא בעצם מדבר על החיים שלו.
הלוואי שבתוכנית הזאת המתמודדים היו מביאים משהו מן החיים שלהם. הם לא מוכרחים להתערטל מול המצלמה בסיפורים אנושים קורעי לב, או לחשוף את הזהות המינית שלהם הניכרת כל כך לעין. די בכך שיבחרו שירים שיבטאו אותם הכי טוב שאפשר, שיתוודעו מרצונם למוסיקה שנכתבה גם לפני שנולדו, שלא ילכו כמו הערוץ המארח אותם בדרך הבנאלית והצפויה.
