מס' צפיות - 740
דירוג ממוצע -
עשר השנים הראשונות
שאול טשרניחובסקי– 1893-1903- הביקורת השלילית.
מאת: משה גנן 31/07/08 (14:08)

"השיר "משאת נפש" מאת שאול ש"ט נעלה ויפה מאד. כמדומה לי המשורר הזה לא הדפיס מעולם אף שיר אחד ושירו זה הוא הראשון בדפוס, אך שירו זה יתן לנו ערובה נאמנה כי הא' ש"ט חונן ברוח שירה עזה.

שפתו נעימה וקלה, והוא מלא געגועים לארץ אבותינו" (ראובן בריינין, המליץ, שנת 33, גליון 3.8.1893 ,164)

 

סקירה זו מבקשת לעקוב אחר דברי המבקרים כפי שאלה התפרסמו משנת 1893 ועד 1903, במשך 10 שנים. בהתאם לכך הסקירה מאורגנת על פי עקרונות כרונולוגיים.

 

המבקרים, כמעט בלא יוצאים מן הכלל, קיבלו את שירת שאול טשרניחובסקי (להלן ש"ט)   בשמחה ואהבה, הם ראו בו מרענן השירה העברית, שמצבה היה בעיניהם בסוף המאה ה -19  בכי רע.

 

שירה זו הייתה כבולה במליצות, אחוזה בעולם המושגים הישן והנדוש שאבד עליו מזמן הכלח, עולם חסר חיות, אנמי, גמול ממוחשיות, מפרי התבוננות בעולם ובטבע, ומהעולם המעשי, נע באבסטרקטי הרחוק מהחי והממשי, המיידי. עולם זה לא ידע לחרוג ממושגיהם הטרומיים של האבות כפי שאלה התבטאו בתנ"ך שבגבולות שפתו השתמשו בשירתם. (וראה לחובר, פישל, "הצפירה" ,1.7.1904  , עמ' 385-387) .

 

המבקרים עיקר דאגתם הייתה כלפי השירה העברית, שעל קידומה וטהרתה הם שקדו. הם ביקשו להעלות את השירה העברית לרמת השירה האירופית. הם רשמו לפניהם כל הישג שניכר בשירה זו, והקפידו על דיוק ויפי השפה בה היא נכתבה. מזווית ראייה זו הם התייחסו כמובן גם לשירת ש"ט.

 

מטבעם של מאמרי הביקורת שליד דברי שבח למשורר שהם ראוהו ראויים לכך הם רשמו גם דברי  ביקורת. סקירה זו מבקשת למנות את עיקרי דברי המבקרים שמצאו על מה להשיג בשירת ש"ט.

 

ואמנם נמצא כי שירת ש"ט איננה טלית שכולה תכלת. נמצאו דברי ביקורת נכוחים: ואם דברי שבח עוררו מבקרים לשלול את השירים לא אחת, היו דברי ביקורת שנמצאו להם מכחישים, מבקרים שיצאו להגנת המשורר והצביעו אף על אידיוסינקרזיות בדברי קודמיהם המבקרים: אף מצאו בהם פניות אישיות. היו טענות ביקורת שהזמן סטר על פניהן, סתר אותן, הכחישן והוכיח את היפוכן. היו בקורות שיותר משהעידו על המבוקר העידו על המבקר. היו מבקרים שנושאי דבריהם עברו שינוי ערכים: שהרי ניתן לקבוע עובדות לאמיתן, אך ההערכה לגבי עובדות אלה עוטה עם הזמן דמות אחרת, משתנה, והנראה שלילי בזמן מסוים בעיני מבקר אחד מתברר כי הוא החיובי ביותר בעיני מבקר אחר בזמן אחר. כך לגבי דברי אלה שמצאו כי אין בש"ט מקוריות, אין הוא אלא אפיגון הנתון להשפעת  שירה זרה. על פי קלוזנר (מובא ע"י האפרתי, עמ' 65 ), "ש"ט . הקוראים העבריים לא בנקל יתרגלו אל תכניו וסגנונו. קלוזנר מעיר את תשומת לב הקורא אל הצטלצלויות שירת גיתה בשירת ש"ט (כגון של שירת פאוסט, עמ'  66). אלא שהתברר כי ש"ט בכך היה עיקר כוחו ותרומתו לספרות העברית שהרחיב את גבולותיה הצרים בהוספת נושאים, צורות, הרחיב את עולם הדמיון השירי. על כך להלן.

 

עם זאת ניתן לקבוע, יחד עם יוסף האפרתי במאמרו במאזנים, כרך לז, חוברת 5, עמ'  298 , כי לא היו - מלבד י. ח. רבניצקי - בין המבקרים שוללים גמורים את שירתו. רבניצקי קבע כי ש"ט הוא חסר מקוריות, רגש, שפה, חרוז, תוכן, דמיון, עניין, כשרון: במאמרו הקצר יחסית הוא מספיק לשלול את ש"ט מכל בחינה אפשרית. סופו שהוא מצא את ש"ט מתנוסס ככוכב על שמי השירה העברית ליד רעו וידידו באגדה, ח, נ. ביאליק.

 

עם שש"ט התקבל - דבר שקשה לתאר היום - כבר מהשיר הראשון שהוא פרסם בדפוס, לא הייתה דרכו סוגה בשושנים.  לעניין השושנים מיד נחזור: כאן נקדים ונאמר כי ש"ט היה קשוב לביקורת, ועם שאולי היא לא תמיד נעמה לו או אף פוזרה על דרכו כחוחים קשים, הוא הקשיב לה ולא אחת נאות לה. הוא תיקן, מחק ואיזן את שיריו במהדורות המאוחרות, ושירים שלא מצאו הד חיובי לא אחת תיקונם היה השמטתם המוחלטת מהמהדורות המאוחרות של שיריו.

וזו לשון ההתייחסות הראשונה לשירת ש"ט מעל דפי המליץ, 1893;

 

"...השיר "משאת נפש" מאת שאול ש"ט נעלה ויפה מאד. כמדומה לי המשורר הזה לא הדפיס מעולם אף שיר אחד ושירו זה הוא הראשון בדפוס, אך שירז זה ייתן לנו ערובה נאמנה כי הא' ש"ט חונן ברוח שירה עזה. שפתו נעימה וקלה, והוא  מלא געגועים לארץ אבותינו" (ראובן בריינין, המליץ, שנת 33, גליון 3.8,1893 ,164).

 

ניתן לומר כי מובאה זו נמצאת היחידה המדברת על שירת ש"ט ואין בה אף מילת ביקורת שלילית אחת. המובאה משבחת את לשון שירתו ואת תכניה ... (הלאומיים) , ולפי יוסף האפרתי מקור ביקורתו החיובית של בריינין בחיפוש שהוא חיפש עד ש"מצא בש"ט "דורש" ליל"ג, מי שניתן להציגו כמשורר מה"מהלך החדש", המהלך השואף להשתית את השירה על היפה ועל האירופי, הפתוח לזרמים הספרותיים החדשים, והמשאיר את המליצה של יל"ג הרחק מאחוריו. (האפרתי, מאזנים, עמ'  302).

 

האזכור השני של שירת ש"ט ברשומות ספרות הביקורת אף הוא מידי ראובן בריינין ואף הוא כמובן אזכור של שבח. זהו ה"מכתב אל המו"ל",  (1898)  המפורסם, המקדים את ספר שירי ש"ט: "חזיונות ומנגינות א'".

 

בריינין מבטיח ב"מכתב" זה כי "המשורר החדש... את שיריו יקראו. יאהבו וגם ישירו ... כי , בין היתר, "איננו מתקשט בנוצות זרות".   קביעה ראשונית זו של בריינין שנאמרה בנימה חיובית עומדת כידוע להתהפך בביקורת על פניה. ואולי מהרהורי לבו ראה בריינין כך, בהתעלמו מהרוחות הזרות והשפעות והחומרים הזרים בשירת ש"ט.

 

בענין לשון שירת ש"ט כבר בריינין משמיע כמה השגות שחוזרות ונשנות כרוחן ועניינן בביקורות מאוחרות יותר. ש"ט כופה ומכריח לעתים את השפה העברית להשתעבד לרוחו, ופעמים באופן אכזרי קצת. הוא מצרף בה מלים באופן מוזר, אך    זאת משום שצרה לו המסגרת של הסגנון המקובל. ואמנם בהשתחרר המשורר מכבלי המליצה ודרכי הביטוי הסלולות מכבר הוא נאלץ לסול לו דרכים חדשות בשפה. לא כל ניסיונותיו בדרך זו תמיד עולים יפה . יש שהוא "מעקם את השפה".

כך  על כל פנים על פי כל המבקרים המתייחסים לאספקטים שונים בלשון שירתו של ש"ט . לדבריהם,  סיבת ליקויי הלשון בשירת המשורר היא כי 1) הוא איננו יודע עברית,  טועה (מחליף מין בשאינו מינו; הוא טועה בתחביר הלשון העברית; ועוד,    ראה דברי פפירנא ושל יוסף קלוזנר להלן. 2 ) המשורר עוד צעיר ושירתו צעירה ועליה להתפתח ולהשתכלל. 3 ) כי השפה עצמה אינה גמישה ואינה מפותחת דיה לענות על הצרכים החדשים. 4 ) כי המשורר מחפש דרכי ביטוי חדשות לתכניו החדשים והדבר לא תמיד עולה יפה בידו.

 

ככלל, נוכל להבחין בביקורת שירת ש"ט בכיוונים בלשניים וחברתיים היסטוריים.  בכוונים הבלשניים נבחין בביקורת הנוגעת לרובדי הלשון ששיריו עושים בהם שימוש: למורפמות, ללקסיס, לסינטקס ולרובד הסימנטי המצומצם (עד משמעות השורה), והמורחב - הרעיון, ההשתמעות הלאומית והכלל-תרבותית. בביקורת בעלת המגמה החברתית נוכל לאזכר תופעות חיצוניות הנלוות לעיסוק החברתי באמנות המילה, דהיינו הספרות, עיסוק שאת תופעותיה הנלוות החברה מבקרת. תופעות חוץ-ספרותיות אלה, כעניין מעמד הסופרים בחברה, השפעת המצאת הדפוס על התפשטות הספרות, תולדות המו"לות, סיפורי תפוצת ספרים וסיפורי פרסומת לקידום מכירות, או . לצורך עניין זה - אף תפקיד הביקורת עצמה בתור פרסומת לספרות, חשיבותן רבה אף בחיי ש"ט.

 

בין ההתייחסויות במסגרת הביקורת החברתית.היסטורית לספרו של ש"ט נוכל להזכיר את התגובות החריפות - הראשונה בהן מצד י. ח. רבניצקי, (1899) שיצא נגד תופעת הממליצים על חבור המשורר בראש ספרו. הסכמות אלה בהן "החכם 'מברך על רעהו בקול גדול''", הם יתירים, ובוודאי כך לגבי משורר "שבשיריו נראו ניצנים יפים ובמחברם ניכרו סימני כשרון": דרך המלצות כאלה להגזים, כפי שאכן גם בריינין עושה. לעניין זה מתייחסים מבקרים אחדים, ביניהם חריף, פפירנא וביסקא, (ראה ביבליוגרפיה ). המנהג הזכיר למבקרים את המלצות הרבנים שהיו כותבים מכתבי הסכמה בראש חיבורים רבניים.

 

לא נחה אפוא דעת רבניצקי, הלוחם באנשי "המהלך החדש", עד שהוא מונה כל שבח משבחי בריינין וסותר אותו. העז בריינין לפגוע בזכר הארי בחבורת המשוררים, יל"ג: ובשם מי? את מי הוא מהלל? ואחר קריאת דברי תהילתו, כותב רבניצקי, הנה הקורא מוכן כבר "ומזומן לראות לפניו משורר נפלא, אחד מענקי  בוראי תקופה חדשה ספרותנו'". . . ורבניצקי מוסיף ושואל: 'הזה יהיה ממלא מקומו של יל"ג? האם מפני חדש כזה נוציא את הישן?'" "הזה" -  ובדבריו הד לפסוק המקראי על הנמבזה והנמאס, והמדובר שם בשאול, כשם ש"ט. "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה  נְמִבְזָה  וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ".  גם רבניצקי מחליט להחרים את כל המלאכה הזאת.

 

כאמור, גם אחד בשם שלום הכהן חריף כותב ב"המליץ", גליון 85 , 1899 נגד תופעת השתדלנות הספרותית: שהרי אין משוררי המהלך החדש זקוקים להסכמות: "לא טוב עשו אם כך הפעם בעלי "תושיה" (המו"ל) בספחם לקובץ השירים 'הֶכְשֵׁר' ,..ועל הכשר כזה אין סומכין". גם א. ל. ביסקא ב"המגיד" מתבטא בעניין: "לא היתה צריכה "תושיה" לחצוצרה בשביל לפרסם ולספר בשבח הספר, גם כי המשורר עודנו צעיר וחדש בספרותנו, וכי כל ספר שיש לו הסכמה ...חשוד ופסול הוא בעינינו".

 

רבניצקי אם כן מואס בשבחי בריינין. "כמה הוד וכמה פיוט אמיתי שפוכים עליה", על שירת ש"ט, כותב בריינין.  האמנם? שואל רבניצקי. ש"ט חורז. ע"פ רבניצקר, בשור ובחמור (כלומר רק בעיצור ותנועה בסוף השורה. אין ש"ט שולט בלשונו, "והרבה מאוצרותיה סתומים וחתומים בפניו". דוגמא: ש"ט כותב (בשיר "היה אלי דובר ה'"):   "ואני והפריתים", מבנה סינטקטי קלוקל.

 

מצד התוכן,  שירי ש"ט הם עניים, ממש כלשונו. יש שם רק תיאור נועם האביב, חמדת פרחים (כמעט תמיד רק שושנים: ענין זה חוזר לעוני שפת ש"ט שמלבד שם פרח יחיד ו"צפור", שם כולל לכלל הציפורים, וכיו"ב אינו יודע לכנות דבר בטבע בשם עברי.   הוא יודע לכתוב על עיני האהובה ועל החשק הבוער כאש, בקיצור דברים המעידים על חוסר מקוריות מוחלט.    הנשמע בשיריו הוא רק הד לשירי העמים והמשוררים שקדמו לו. בין השירים כאלה שמוכרז עליהם כי הם תרגומים וכאלה שהם תרגומים מבלי שהדבר יהיה מוכרז עליהם.

 

ככלל, אין שירת ש"ט מצטיינת בכנות ועמקות הרגש, אלא בקיפאון רגשי.  אין בשיריו עוז וגבורה, רק רוך ונעימות. שירתו הלאומית כולה אינה אלא מס שפתיים, יציאה ידי חובה, כגון כלפי הציונות שאף לה מוקדשים כמה שירים לעת מצוא. ואם כי רבניצקי מודה במקצת - בעל "חזיונות ומנגינות" הוא בעל כשרון הנותן תקווה לימים יבואו-  אף על פי כך, מרוגז על בריינין, מסכם רבניצקי: . לא כל המבקש ליטול לעצמו שם משורר יבוא וייטול.

 

גם י. ל, פרץ תלה את ביקורתו על ש"ט בענייני שושנים. במאמרו (כל כתביו, כרך 7, עמ' קכג, 1903) הוא טוען נגד אופטימיותו הבלתי נלאית של ש"ט. "רואה אתה שושנים ... (ומפנה הוא את דבריו ישירות אל ש"ט) כי מראות נגעים אינך רואה . . . . וְרַד היום, וצללים. . .בחוצות ובני עוני חֶצְיָם ערומים פושטים יד לאגורה ללינת לילה...וריח ריקבון עולה השמיימה . ובמוחך מתנועעים צללי צאלים, ובלבך המיית מעין גבים, ובנשמתך שושנים, אך שושנים".

 

יעקב כהן (חותם בשם- עט: עקיבא וונדרוב, "כשרונות ויצירות",  "המגיד", שנה תשיעית, גליונות יז, יח, כא), מציין אף הוא כי "בשיריו  בולטת... השפעה מהחוץ".   אמנם, יש עובדות; השאלה היא שאלת ההערכה, אם היא מחייבת או שוללת את העובדה. כהן מעיד כי כל מעשינו נלמדים, ומכאן כי גם ש"ט למד מפי אחרים: שירתו טבועה אפוא בחותם עולמם השירי של יהודים וגויים שקדמו לו, עד כי הן "יכולות להיות סמל השטחיות והפטפטנות שבהן מצוינים שירי זקנינו"  (עמ'  209): כמו כן ניכר בו רוח משוררי לועז.

 

כהן מביא רשימת שירים בהם מדובר, אחר הוא מתבטא כלפיהם בחיוב: אמנם שירים כאלה מצויים בשירת העמים בשפע, אך השפעתם על משוררינו היא לטובה. בהשפעת שירתם משוררינו ילמדו לדקדק, להתבונן, לכתוב את המוחש, דמיונם השירי יתרחב. למודי שירה זו הם יוכלו לפתח מקוריות ורגשות עצמיים. באלה כהן עונה לרבניצקי. אי לכך כהן-ונדרוב מברך את המשורר החדש ש"ט תוך מעין טקס קבלתו לשירה העברית, אף כי, האמת ניתנה להיאמר, זאת "למרות המגרעות ואי-השלמות שאנו פוגשים עוד זעיר פה ושם ביצירותיו, מדעתנו כי אין זה אלא מחזה עובר (=תופעה חולפת) אצל כל כשרון טבעי ורענך", אולי כאן המקום להעיר כי רוב הפגמים אליהם המבקרים מפנים את תשומת לב המשורר בכתביהם מיתקנים בהוצאות המאוחרות, על כל פנים נעלמות, לעתים עם השיר עצמו יחד. ייתכן כי ש"ט למד להתרכז בהרחבת העברית על ידי מציאת שמות או מתן שמות לכל אשר בטבע כריאקציה לתלונת רבניצקי על חסרון זה בשיריו.

 

המבקרים משיגים על שירת ש"ט מבחינת ההיגיון בשורותיו, מבחינת מה שמתקבל על הדעת, ועל פי רוב הם מדקדקים באלה עמו כחוט השערה. ואמנם אין תרגומיו המצוטטים מצטיינים בדיוק, וכל המוסיף גורע: על פשטותו של שיר הנודד מגיתה אין ש"ט יכול להימנע מלהוסיף קישוטים שונים. בבואו לבקר את השיר "מוצאי שבת", הוא מקדים לדקדוקיו ודיוקיו עמו את המלים: "האידיליה 'מוצאי שבת' לפי תכנה היא טובה מאד, אבל יצאה מקולקלת מעט מידי המשורר", וכאן הוא מעלה נגד השיר כמה עמודות ובה1 שורת טענות, בעיקרן לוגיות, אך גם מעט לשוניות: אין בעברית צורת פועל "נט"  משרש נטה (אולי אצל הקליר וריעיו, אומר גם פפירנא, אך כזאת בל ייעשה בשירתנו): גם לא צורת "דל" משרש כלשהו. ("קהל המון צללים נחפזים בא על משעול ונט": או "מלא רז חרמש סהר נבט לארץ ודל"). כהן נסחף ברציונליזציות ומשיג על המשורר: הצללים אינם נחפזים, הם באים לאט:

 

אסור אם כן לצייר כרוח המשורר צללים נחפזים: ובכלל מצטיירת מדעתו העדפה לא לעסוק בשיר בכל ציור, וזאת מנימוקים שונים. "והנה הבריקו עפעפי כוכב" . כהן מקצה לכל כוכב רק עפעף אחד.

 

ובכלל, לא העפעף מבריק כי אם העיניים מבריקות, הוא מציין, (כמה עיניים לכוכב אחד אין הוא אומר), ובכך מחזיר הוא לשיר המוצע על ידו את הציור הבנלי-משהו של העיניים המבריקות. כללו של דבר, מעט הקלקול שכהן רמז אליו ברישא דבריו מסתכם בציורים לא רציונאליים, בלתי מתקבלים על הדעת, בטעויות המתבררות בבדיקה אנטומית מדוקדקת יותר של הכוכבים, ייחוס אש לספק במקום לאמונה, בשגיאות לשוניות, בסרבול, חזרות מיותרות בשיר, ומעל לכל אלה לקללה המוחצת של שיוך שירת ש"ט לדקדנס, המפלץ התהומי של ביקורת סוף המאה.

 

נראה כי י . פפירנא ברישא מאמרו (בכל כתביו, עמ' 225 ) משיב על דברי רבנציקי. "המשורר הצעיר מר ש"ט הוא מחזה יקר בספרותנו. הוא משורר אוריגינלי (כנגד טענת רבניצקי על חוסר מקוריותו של ש"ט), ...שיריו מראים לנו את אביב החיים עם כל חמדת פרחיו ורעננות צמחיו  (כזכור, ע"פ רבניצקי כל שש"ט יודע להשיח את לבו עליו הוא כל מיני פרחים וצפורים), הוד שמיו, המיית נחליו, רון ציפוריו והתעוררותו של כל היקום לתחייה, לששון ולאהבה, ענג ועדן... רגשותיו עזים (אין בו עוז הרגש, ע"פ רבניצקי), טבעיים, והמה נובעים מלבו (ע"פ יח"ר הם קפואים): התמונות נפלאות (כאלה מהן וונדרוב ביקש לבטל אחדות) והחרוזים נהדרים (לא כיח"ר, בחרוזי שור וחמור).

 

דא אקע: ש"ט חוטא לעתים לחוקי הלשון.   כותב "נט" במקום "נטה": "עלה ורד" = "רד,  ציווי במקום המקור "רדת"), "עלה ורש"  במקום "עלה ורשת" וכיו"ב . טענה מורפולוגית אחרת כלולה בדבריו של מנחם ר1בולוב, הדואר,20.1,1933 : "בשירתו פה ושם עוד נשארה צזרת לשון ארכאיסטית או נפתלת: "אותמו", "אותכה", "בשגם", זכו'.  ערבוב מין בשאינו מינו, כגון "הרקב אכלה": 'שנות דור ודור נמקים" במקום "נמקות". "המילה "נמקים" עצמה היא משרש "נמק" שפירושה נרקב, או כיו"ב, ולא "חלף": "דום צפורים" :  דום הוא ציווי מהשורש  "דום" ולא ש"ע שמשמעו "דומיה". ש"ט אינו יודע פירושי מלים, כגון שכותב "מקלעת"= קלע, ואין כן כי פירוש המילה: אגד פרחים. וכיו"ב: ש"ט כותב צירופים תמוהים כגון "רקמת עננים", מייחס את בליית הברזל לא לחלודה אלא לריקבון, ותמה אם אמנם ניתן לזמר על המתכת כי היא ניתכת, שהרי היא מוצקה, וכיו"ב תמיהות.

 

קלוזנר (במאמרו "ספרותנז", "השלוח" כרך ח', חוברת מ"ו, חשון תרס"ב, אוקטזבר 1901, עמ' 354-368, גם ב"האפרתי", עמ' 77)  מעיר עוד בדבר הלקסיקה המשמשת בשירי ש"ט: "ש'ט משתמש גם במלים תלמודיות, גם במלים לועזיות וגם במלים מחודשות . מה שלא הרשו לעצמם רוב משוררינו עד כה. ...סגנונו בלולה ביותר ואיך בה אחדות ושיטה..,פעם הוא משתמש במלים ומליצות נושנות מהמקרא, שאין איש יודע את פירושן, ..,ועם במלים חדשות ובמליצות נכריות, שגם המחדשים הקיצוניים היו נרתעים מפניהן. ולא רק במלים ומליצות, אלא גם..," מבנה המשפט בשיר של ש"ט הוא  תמוה ולא מותיר מקום להבנה: "לפעמים הפרזה (=המשפט, הביטוי) מסודרת אצלו ממש כ(פסוקי)ספר איוב... או כמאמר פפירנא, "הסינטקס ברברי: כגון פסוק זה: "מקלעת כל גידי עלימו תציע": או "כציורי פיתוחים ולו גולות נגרשות",   [שלכותב שורות אלה נשמעות כפסוק משירו של לואיס קרול , Jabberwocky   .

 The Jabberwocky: 'Twas brillig, and the slithy toves

 

שירי ש"ט דורשים ליטוש לשון וההגיון: והשחזת הרעיון שיצא כהה ולא ברור. נושאי משפטים בשיר נותרים ללא נָשׁוּא, וכן להיפך, נשואים מופיעים ואין להם נושא. מי הוא פועל הפעולה האמורה? אין נאמר. סדר המלים משובש, ואין קשר הגיוני של ממש בין הרעיונות: יש שימוש אקראי וארעי ותועה בשפה. בין שימושים-שיבושים אלה: היסחפות בעקבות צירופים כבולים, כבמקרה השיר "לא תמות בת השיר", העשוי כשלעצמו משבושים רבים. כאן המשורר נסחף אחר הצירוף "להרים יד" : אם כותב "להרים", כותב כבר גם יד, אולי רק כדי להשלים חרוז: התוצאה היא חוסר בהירות, המתגברת  הודות למרכיבים נוספים, כסדר מלים כפוי ושימוש במילה נדירה ויחידאית במקרא: "עד עב אם גבר גאון בחוניו (=מבצריו, ישיעהו כג יג) ירים...": כלומר אם גבר ירים, (יגביה, כבוני מגדל בבל הגביהו) את מבצריו הגאים לשמים (=עד אל עב): והמשפט הופך ברור עד שפוגשים את המלה המסיימת את השורה: "עד עב אם גבר גאון בחוניו ירים יד ": מה "יד" זו עושה כאן? שואל פפירנא, ושיר הצריך ביאור מוטב לו שלא נברא-  מסכם פפירנא. הוא מוצא גם שזרות חסרות-תוכן שלא באו אלא לשם מילוי השורה ותיאזם החרוז.

 

לדעת פפירנא גם המשקל צולע. אך "אשרי האיש שחסרונותיו מנויים" . אומר פפירנא בסוף דבריו. ולא רק מנויים, אלא נמצאים כמר מדלי , כטיפה בים מעלותיו. אלא שאחר מניית מעלותיו פפירנא הוא, כמדומה, הראשון היוצא בהאשמה הכבדה מכל, שפגע אולי את הפגיעה המרה ביותר בש"ט: אחר שהוא מתאר את קרבת ש"'ט לטבע, ובכלל קובע כי האידיאל של ש"ט הוא הכוח הפיזי, הגס, לא הרוחני אז המוסרי -  אחר שהוא מוצא כי ש"ט אינו משתתף בחינגת צער העולם שבשירה העברית הידועה, וכי החלשים וְהַדְּווּיִים רעים הם בעיניו מפני שהם הנעלבים והנרדפים, כי הטוב בבני האדם הוא התקיף והטובה שבמידות הוא הנקמה -  הוא קובע כי ש"ט כותב שירה נהדרה ונאדרה, אבל שאיננה עברית ברוחה. עם ישראל - לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח ינצח. " שירת ש"ט היא שירה  יוונית.  מכאן פפירנא נראה עובר לפסי ם  אישיים: "ש"ט הוא יווני גמור מכף רגלו עד שרשי שערות ראשו".

 

נמצאת הביקורת דיאלקטית מטבעה, בא מבקר ודן ברותחין על פי קריטריון א', בא אחר תחתיו ומטהר לפי קריטריון א' אך חוזר ודן ברותחין את המשורר לפי קריטריון חדש, אחר. נחוץ מבקר ג' שיטהר את המשורר גם לפי קריטריון זה וידאג לבל תתנתק שלשלת הקבלה ותשומת הלב.

 

פפירנא דוחה את ביקורתו ההיסטוריוסופית של ש"ט על עמו וגיבזרי תרבותו הקדומים, הם הנביאים: עם ישראל איננו גוסס, כטענת ש"ט, כי אם חי כבר 3000 שנה: הוא איננו עם רפה וחסר עוז, כי עמד בגבורה בכל תלאות ההיסטוריה. הנביאים בהם רואה ש"ט בשירו "נביא השקר" את מקור הרעה ושרשי אסון העם הטיפו לחכמה ודעת, לצדק, לחסד ורחמים: בוודאי לא הם גרמו לכל תלאות עם ישראל, גלותו המרה, שפלותו ועניו, לשנאה והמצוקה שנגרמו בְּעֶטְיָם של כהני הכנסייה הקתולית ומידי האינקויזיציה: את כל אלה ש"ט ישים על שכם הנביאים האומללים ... מה חבל שש"ט מניף את גרזן כישרונו על העמודים שבית ישראל עומד עליהם", לעומת זאת, מציין פפירנא, . יחד עם י. ל, פרץ -  בשירי ש"ט "לא נראו עקבות דמעת העשוקים והעלובים ורשמי רגשותיו לצערו הגדול של העולם וג1": (עמ' 262 , כל כתבי פפירנא), אין הוא מקונן על צרות עמו בהווה ואין בלבו אליהם רגשי כבוד ורחמים: הוא יבוז להם בשפלותם, הכנעתם, עָנְיָם: ש"ט רואה בהם עם שפל ולא עז: בעיניו הם תולעים נרמסות, עדת ננסים נמבזים.

 

ואמנם, אם ביד פפירנא מַכָּה, עימו גם צורי ומזור: ש"ט, אומר המבקר, אע"פ שהתיוון, יהודי הוא ולב יהודי לו. אך נושא זה הוא פרק אחר בביקורת ש"ט:  - ש"ט ויחסו אל היהדות והיהודים.

 

יוסף קלוזנר היה כידוע ידידו ורעו של ש"ט מאז ימי נעוריהם, מאז הם נפגשו לראשונה והם תלמידי הגימנסיה באודסה, ש"ט בן 15, וקלוזנר מבוגר ממנו בשנה (ש"ט:1875-1943 , קלוזנר 1974-1958), הם למדו יחד באוניברסיטת היידלברג, שיצא שמעו מרחוק כאוניברסיטה ליברלית שיהודים נהו אליה ונהנו מהליבריות השוררת בין כתליה, קלוזנר העריך את שירת רעו ופרסם אותו ככל שמצאה ידו, ואמנם לא היתה זו ידידות עיוורת, כבר ב-1898 הוא פרסם ב"הצפירה' מאמר עלשני שירים של ש"ט שהתפרסמו.

 

את מאמרו ב"האשכול',  כרך ג', 1900 , קלוזנר כתב לרגל הופעת "חזיונות ומנגינות" א'. "בספר 'חסרונות רבים' ", כותב ק' (=קלוזנר) על ספר השירה של ידידו. "המשורר הצעיר עודו מגשש בצהרים...תועה ונכשל. הרעיונות היותר מצוינים שהוא מתחיל לבטא אינם מתבארים כל צרכם, החרוזים בלתי מובנים מפני קשי הסגנון נמצאים ... במספר רב. כמה שעמלתי לא הבינותי למשל את פירוש החרוזים: " הָעַל זֶה יִתְאַפְּקוּ הֵם, כִּי הַמְעַט/ זֶה הגִיגֵךְ  וְלֹא כְּמוֹתָם לָעַד". - פשוט אינני מבין את המילות..."

 

ק' מביא דוגמאות נוספות לחרוז והגיון קלוקל ומסכם: "ש"ט חוטא בשוגג לרוח שפתנו ולחוקי  ההיגיון... בכל אופן אות לטובה הוא כי.,.אינו רוצה ללכת בדרכים הכבושים לפניו, בדרך שדשו בה רבים..."

 

ק'  משבח את המשורר על כי שיריו קצרים ומתומצתים ואינם מרוחים על פני שורות רבות עד אין ספור: אפשר לתקן בשיריו חרוזים הרבה אך אין בהם שורות שאפשר להשמיטן. אך יש שהוא מתמצת יותר מדי: זאת, כשהוא מביע רעיונות, לא כשהוא מתאר טבע. שורות משיריו אין להשמיט, שירים אחדים מהקובץ ראוי היה להשמיט, ולא היה נודע מהשמטתם שדבר מהקובץ חסר. (עמ' 56 , האפרתי).

 

ק' קובע כי כוח ש"ט רק בתיאורי טבע, ומהם שום משורר עוד לא הגיע לגדולה אמיתית. הוא דורש מהמשורר עמקות. ש"ט יודע לתאר את הטבע יותר טוב מאשר את האדם. במובן זה אין שיריו עבריים ברוחם וגם שיריו הנוגעים לישראל מעטים הם, ונופלים משירי ביאליק הנמרצים. היופי והאהבה הם בשיריו המניעים, וערכים אלה עצמם הרי אינם עבריים. ערכי העברי הוא עשות משפט וחסד. אין שיריו נובעים מעצמיות האומה שבשפתה הם כתובים.

 

מבקר עונה כאמור למבקר. כנגד דעת פפירנא (ראה לעיל) על כי משקלי שיריו של ש"ט אינם עומדים על רגליים איתנות, קלוזנר כותב: "כמעט אין משקל אירופי יפה שלא נוכל למצוא ב"חזיונות ומנגינות": גם בדבר הזה עולה ש"ט על רוב משוררינו, אשר משקליהם הם על הרוב שווים זה לזה ומונוטוניים עד זרא" (עמ'58 ).

 

לדעת א. ל. בוסקא (המגיד,1901 ), כל השירים בספר "חזיונות ומנגינות"    הם שירי מה בכך, ואינם מלאכת מחשבת. ביסקא מזכיר את דרישות אחה"ע מהספרות: אין טעם ביפה כי אם במועיל. ואמנם, אחה"ע דחה את שירי ש"ט ולא פרסמם, זאת, משום שאחה"ע דורש כי כל יצירה תהא רצופה ברעיון נכבד ויקר, המביא תועלת לאדם. לפי תפיסה תועלתנית מצומצמת זו כתיבה על צפצופי צפרים וכיו"ב היא מעשה הבל, ע"פ זה שירי ש"ט אינם מעשה מחשבת, וגם קשה מאד להבינם, גם אין בהם עניין, כי אין בהם צער עולם (וועלטשמערץ), ועניין בשאלות כלל אנושיות, כי אם נוגעים הם רק בעניינים קלי ערך של הפרט.

 

כ"כ ביסקא מאשים את ש"ט בחיקוי רעיונות ניטשה וברדיצ'בסקי.  "ברדיצ'בסקי צועק ככרוכיה על הריקבון בחיינו: וש"ט שונה את הרעיונות האלה בשיריו ועל כן איננו משורר בורא ויוצר כי אם משורר בעל כשרון כביר להגות בהגיוני זרים (קרי זולתו).

 

"ש"ט משתחווה לאלהיו, אשר בחר בהם, ובכל זאת חביב ויקר הוא לנו מאד. יעך כי רבים משיריו מלאים רעיונות, ואף על פי שהרעיונות האלה הם רעים מאד, בכל זאת טובים הם משירי הזקנים, אשר רק הבל ולא מועיל בהם".

ב-1901 פירסם ב"השלוח", כרך ח', חוברת מ"ו (עמ'354-368 ) יוסף קלוזנר את מאמרו השלישי על ש"ט. המאמר כלול במבחר  מאמרים של יוסף האפרתי, עמ' 59-78 .

 

ק' מגן על ש"ט בכל מקום וזמן. הוא קובע, ייתכן כי בכוונו דבריו נגד דברי ביסקא, כי ניטשיאניותו של ש"ט הוא ענין חולף, חסר בסיס ושיטה. ק'  מייחס לש"ט ולניטשה גם יחד תכונות דוגמת חושיות, התפעלות מהכוח והגבורה, תאוות לכל תהפוכותיהן וחילופיהן, מלחמה ונקמה, רוח קנאה ושנאה, שבלעדי כל אלה איך לדברי ק' משורר גדול. אמנם יש משוררים השואפים אך אל הטוב ואל הנשגב, אך דא עקא כי חסרה בשירתם מה שיש בשירת הניטשיאנים: הפלסטיות. ביאליק שואף אל הטוב וכו', אך ש"ט האוהב לתאר את הטבע, שירתו הסוגדת לכוח ולגבורה מלאה פלסטיות.

 

כיון שהמדע, היופי והמוסר רשויות נפרדות הן ואין ממלכת האחת נוגעת בשנייה, אין קשר בין שירה למוסר, ואין לערב ביניהם., את שירת ש"ט אין לבדוק מבחינת ניטשיאניותו או מוסריותו אלא מבחינת יופיו. "יכולים אנו למחות מחאה עצומה נגד הדעות שבשיריו הניטשיאניים של ש"ט, אבל אין לנו רשות למחות נגד מציאת השירים עצמם: מן המשורר יש לדרוש רק זאת ששיריו יהיו יפים." אדרבא, היות וכל הכוחות בעולם פועלים אהדדי, שירי ש"ט משרתים את מגמת איזון הכוחות הפועלים האלה בין דביקות ביהדות הדתית לבין ההתמערבות וְהַהִתְמַדְרְנוּת: הם סם כנגד ההשתעבדות היתירה למסורת. ה"ארציות" של ש"ט תתמזג עם הרוחניות של היהדות המסורתית. הלא זה גם עיקרון הרעיון הציוני: לשוב אל הקרקע. ביקורתו של ק' מכוונת בספר חו"מ ב' כנגד שיר העריות "אמנון ותמר".

 

במדרש זוטא איכה פרשה א אבו מוצאים סיפור:

אמר רב יהודה (אמר שמואל): מעשה בבנו ובבתו של רבי ישמעאל (בן אלישע) שנשבו לשני אדונים. לימים נזדווגו (נפגשו האדונים) שניהם זה אצל זה. אמר אחד: "יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם"; וזה אמר: "יש לי שפחה שאין כיופייה בכל העולם". אומר אחד לחברו: "בוא ונשיאם זה לזה ונחלק ביולדות (צ"ל 'וְלָדוֹת')  שלהם". וכן עשו, והשיאום והכניסום לבית. בערב - זה יושב בקרן זוויות כל הלילה ובוכה ואומר: "אני כהן בן כהן גדול אשא שפחה?" וזאת אומרת ובוכה: "אני כוהנת בת כהן גדול אנשא לעבד?" כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה געו בבכיה גדולה ומרה עד שמתו: ועליהן היה ירמיה מקונן: "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים".

 

זו האגדה שבבסיס שירו של ש"ט, וצירף אליה סיפור עם אטיולוגי על מוצא הפרח אמנון ותמר. במדרש האח והאחות נמנעים זה מזו אינסטינקטיבית ובבוקר נערכת סצינת הגילוי המונעת את גילוי העריות, והתוצאה: פתרון העלילה במות שני גיבורי ההימנעות, בעוד שבשירו של ש"ט הגילוי מאוחר, הם מזדווגים בכייף, ורק במקרה ואחר זמן רב כשהם כבר זקנים ומתפנים סוף סוף לספר זה לזה את ראשית קורותיהם ועברם הרחוק מאד הם מגלים שהם חטאו בעריות וזה מגעיל.

 

קלוזנר פוסק: (האפרתי, עמ'78 ): "למחיצתו של ביאליק לא ייכנס ש"ט לעולם. ובכל זאת יש ערך גדול לשירתו*.

אף על פי כן, על חשיבותו של ש"ט מעידיות ההשוואות שמתחילים המבקרים לערוך בינו לבין ביאליק, כצנלסון (ספר השנה, ווארשא, שנה רביעית,1902/3 ) כותב: לא על הליריקה כשל ביאליק, המלא רגש אך חסר אפוס לבדה תחיה הספרות. נחוצה לה שירה שבלב ושברגש כאותה של ביאליק ונחוצה לה פואזיה בריאה ויפה כאותה של ש"ט, אלה ואלה " פרי כשרונות נעלים וחזקים, אלה ואלה תפארת ספרותנו"

 

סיכום

 

סיכום נושאים אליהם מתייחסת בקורת ש"ט:

 

1 : פתיחות ש"ט לשירת העולם: נראה להלן: זרוד0

2: לשון שירתו

2.1: לשון: תחביר

2.2 : לשון : אוצר מלים

2.3: לשון: תורת הצורות

2.4: תורת המשמעויות

2.5 לשון השיר

2.5.1: החרוז

2 .2.5.   המשקל

3: תוכן השירים

3.1: תוכן לאומי

3.2: תוכן סוציאלי

3.3 תוכן תרבותי

3,3.1:   תרבות ישראל, (לחיוב או לשלילה)

3.3.2: תרבות יוון ויתר האלמנטים הזרים

4: ישן מול חדש: מקוריות

5: ערכי אנוש: רגש, הגיון

6: התקפות אישיות: זרות, ריחוק מהיהדות, התקפה על היהדות וערכיה, חוסר ידיעת השפה על בוריה ועוד.

 

 

 

 

ביבליוגרפיה

 

1. בריינין,ראובן,"חוץלארצנו,וויען",המליץ,שנתשלשיסושלש,גיליוו3.8,1893,164

2. בריינין, ראובן, .'מכתב אל המוףל, נהקדמה ל)חריונות ומנענות, ספר א', שאול ש"ט, תושיה,

ווארשא,1 898  ,, . . , , . ,

3. חריף, הכהן שלום, "הערה ספרותית", המליץ, שבה לט, כרך ו נ, גליון 4). , 89( ,.5.. ,

4. רבניצקי, יהושע חבא, "חזיובות ומבגינות", מתוך ש"ט, מבחר מאמרים, בעריכת י, האפרתי, (במקור

ב.השילוח,1899 ). , . .

5. קלוזנר, יוסף, "ספרותנוי', מתוך מבחר מאמרים, בעריכת י. האפרתי, ,במקור ב. ,שילוח,1 899  ,.

6, קלוזבר, יוסף, "משורר בחסד עליווף, האשכול, כרך שלישי,900  ו

7. כהן, יעקב= עיל,בא וונדרוב, "כשרונות ויצירותף, המגיד, שבה תשיעית, גליון יז, יח, כא,1 900

8, פפירנא, אברהם יעקב, "אגרת ביקורת, חזיוימת ומנענותף, ספר ד,שנר, ווארשא, שנה ג',900  ו

9. פפירבא, אברהם יעקב, ףשירה חדשהף (1 90 1 ), מתוך כל ד,כתבים, ת'.א, תשי"ב.

10. ביסקא, א"ל, "זיקנה ובחרות.', המגיד, שנה יא, גליון מ, מא, מב,1901

1 ו . קצנלסון ,חיים יעקב, "הספרות העברית בשנת תרס"ב" ספר השנה, ווארשא, שנה רביעית,1 902/3

12. פרץ,יצחקליבוש,"מכתבאל'בעלהשושבים'מאת'בעלהחוחים'",הצפהווארשא,1903

13. האפרתי,יוסף,"הערכותראשונותשלשיריו", מאזנים,כרךלז,חוברת5,(אוקטובר 973ו)

הנ"ל ע"פ סדר א.ב של מחבדים:

ו. ביסקא, אףל, "זיקנה ובחרותח, המגיד, שנה יא, גליון מ, מא, מב,1901

2. ברייבין,ראובן,"חוץלארצבו,וויעךף,המליץ,שנתשלשיסושלש,גיליוו64ו,893ו.3.8

3. ברייבין, ראובן, "מכתב אל המו"ל, גהיר,רמה ל)חזיונות ומנענות, ספר א', שאול ש"ט, תושיה, ווארשא,

898ו , ,

4. האפרתי, יוסף, "הערכות ראשונות של שיריו", מאזנים, כרך לז, חוברת 5, .אוקטובר 1 973

5. חריף, הכהך שלום, "הערה ספרותיתף, המליץ, שבה לט, כרך ו 3, גליון 5.4, 1 899 ,85 ו

6. כהן, יעקב= עיקבא וונדרוב, ףכשרובות ויצירות'., המגיד, שנה תשיעית, גליון יז, יח, כא,900  ו

7. פפירנא, אברהם יעקב, "אגרת ביקורת, חזיונות ומנענותף, ספר ד,שי3, ווארשא, שבה ג',1 900

8. פפירנא, אברהם יעל,ב, ףשירה חדשה" (1901), מתוך כל ר,כונים, ת"א, תשי"ב.

9. פרץ, יצחק ליבוש, .'מכתב אל 'בעל השושנים' מאת 'בעל החוחים.ף, הצפה ווארשא,903  ו

10. קלוזנר, יוסף, חמשורר בחסד עליוך", האשכול, כרך שלישי,900 ו

1 1 . קלוזנר, יוסף, "ספרותנו", מתוך מבחר מאמרים, בעריכת י. האפרתי, (במקור ב.השילוח,1 899 ),

12 . קצנלסון ,חיים יעקב, "הספרות העברית בשנת תרס"ב" ספר השנה, ווארשא, שבה רביעית,902/3  ו

13, רבניצקי, יהושע חנא, "חזיובות וסנגיבות", מתוך ש"ט, מבחר מאמרים, בעריכת י. האפרתי, (במקור ב.השילוח,

899ו). 

הכותב הוא בעל תואר אקדמי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר