מס' צפיות - 1164
דירוג ממוצע -
אות עורך
'קילוסו של האלוה עולה מגן עדן ומן הגיהינום', הנה כאן בסיפי – המשורר האחד. מילים – דודי רוזנטל.
מאת: המיתולוגית 22/08/08 (02:01)

ישנם אנשים שאתה רוצה להכיר, וישנם אנשים שאתה מכיר אותם. לא כי פגשת בהם, אפילו לא ראית אותם, אלא הם העור שאף פעם אין לך.

החשוף ההוא, פרוש בפניהם.

והם, כמו ענקים, מרכינים ראשם בצניעות שאתה משתומם עליה, ואפילו לא נוגעים, כי הם יודעים שבפעור הזה, אפילו ליטוף הוא שריטה.

אבל,

אז הם נוגהים.

ובו ברגע,

אתה נכון להבין, כי את כל שרידותך, את כל קיומך, את כל היותך - שקיקת מי החיים, כיווננת אל זה הרגע.

אל נגינת היקום, אל מחול הקיום שהם פורשים אותך אליהם, מרעידים את הפעימה - שהם מביטים בה, כי הם אלה העוטפים אותה בכפות ידיהם, שלהם.

ברגע ההוא,

אתה מרגיש שתפילת הקדיש כותבת אותך בתוך האלוה. אחר כך, רק אחר כך, נרעד בך בדפיו, ספר בראשית. כך, אם ההתחלה ההיא של ברא את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח מרחפת, ויאמר ויהי אור. והיה.

כמה אנשים כאלה הכרתם, כמה אנשים כאלה יכולים אתם להתוודע,

הנדירים שבנדירים.

בורכתי.

הנה כאן, לידי, בסף הכרתי,

אלתרמן, ופֶּן, וזך.

הנה כאן, בסיפי,

דודי רוזנטל.

נדיר שבנדירים.

מילים / דודי רוזנטל

מִילִים שֶאָסַפְתִי בְּלֵיל נְכֵאִים

כְּגֶּבֶר לוֹקֶט גַּרְגֵּרִים מְעָפָר

וְעוֹרֵם בְּגוּמְחוֹת עמָלוֹ לְתִּלִּים,

מֻנָּחוֹת לְפִתְחִי כְּמִנְחַת ענִיּים,

עֵירֻמּוֹת מִטְעָמִים וּפְסוּקוֹת הבָרוֹת,

דוֹרְשׁוֹת זַכְרוּתִי לְאַלְתַּר.

דְעוּ נָא, פֻּתּוֹת עלוּבוֹת וְרֵיקוֹת

אֵדְעכֵן עַד יִרְפֶּה לְבַבִי מְעִמִּי

וְיֶחְדַּל לַהלֹם כִּמְטֹרָף בַּרַקּוֹת.

אֱחְשׂוֹף עֶרְווֹתְכֵן בְּכֹל הַכִּכָּרוֹת

אֶעבֵּר אַפְסוּתְכֵן הַנִקְלָה לְשִׁירִים

וּבְעֵין כֹּל שׁוֹזֵפֶת יִכְלֵה זַעמִי.

 

משורר הבריאה והתוהו, הלא לא בכדי קוראת אני אליך כך,

במילה נברא העולם, אתה יודע.

בעוד מספר פרקים, לאחר הבראשית,

אנו נקרא שאלהים משחית את כל עולמו בגלל שהוא רואה

"כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (פרק ו' ) -

האם אלהים לא היה משכיל לעשות אילו חיכה שבוע עד פרשת נח,

לפני שיכריז ש"כל אשר עשה - טוב מאד "?

השאלות אינן חדשות, המקרא כמעט ותובע מאיתנו לשאול אותן, כפי שעושים נביאים ופילוסופים.

"אמר רבי אבהו -

הקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן,

עד שברא את אלו אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי" (זה מהנה אותי, הקודמים - לא מהנים אותי)

(בראשית רבה פרשה ט').

אין כאן הסבר אילו עולמות קדמו, אם אוכלסו, ולאחר כמה זמן היה מחריבם.

רעיון זה של עולמות שקדמו לעולמנו ונחרבו היווה אחד מאבני היסוד לתורה הלוריאנית,

היחס בין הניסיונות והכישלונות לבין מה שנוצר אחר כך.

כאילו שגם לאלוהים היו שלבים רבים ואף טעויות עד שחשב ש"מצא את הנוסחה".

גם לא מסופר כאן מדוע העולם הזה שלנו גורם לקב"ה הנאה,

מה יש בזה העולם שהיה מספיק שונה מקודמיו כדי שישרוד.

ואולי אין פה אלא תיאור ממשות:

זה שאנחנו קיימים וכותבים שורות אלו - מוכיח שעולמנו מוצא חן בעיני האל

(בינתיים..)

....

ניטשאיסטי אני, אמרת אליי,

אין אלוהים.

כשאני מתבונן בתהום הגיהנום, אני חוזר אל השכלתנות,

אל הרציונאל הזה שלו,

אין כלום. מאום. שום דבר.

זה הכל סיפורים שאנחנו ממציאים לעצמינו, כדי לנסות ולהיאחז

באיזושהי משמעות,

אבל הכל חסר משמעות, הכל אין ואפס.

אין כלום.

(<אני זוכרת כל מילה שאמרת לי, אדוני,

אדם לעולם אינו שוכח את הזמן שבו הוא היה יכול לנשום

כדי לשוב אל קיומו>)

....

ואז,

בלילות הדאבה של פוגת הלב, של העגמה והעקה והנעכרות,

נאספות המילים ההן, שכוחות האל,

מלוקטות ונרעדות ושבירות ומורטשות, ובקיעיהן

מבוטשות לאפר ואבק,

הלא,

אין כלום, דיגשת.

נוקדני וחיוור.

ואת העשייה הזו, פָּרֵך, כמו עבדוּת, כמו אסירוּת עולם ויקום,

אתה עורֵם,

אתה - עורָם

אתה, אוֹרָם, באפילה ההיא שאין בה מאום.

נטול ערמה, אתה אוֹלם את הלמוּת הפעימה, חשוף, מיוסר וזועק את השתיקה,

והתלים,

מהתלים - - - אין שום דבר. אין כלום. אין.

...

"אמר רבי שמעון בן אלעזר והנה טוב מאוד -והנה טובה שינה"(שם)

ה"מאוד"- זה דווקא השינה,

הלא רציונאלי ולא מודע והגיוני.

ה"מה שמעבר", הלא נשלט,

ושמא: רק בהיעלמות ניתן לראות שזה טוב?

אולי רק בשינה רואים זאת?

דברי ר' שמעון אלו מזכירים לי פרשנות של ריש לקיש בפסקה קודמת

(מדרש רבה שם)

ש "טוב מאד"- זה עולם הבא".

זה פתרון עתיק, המצאת עולם אחר שם יתגלה שהכל היה והינו: טוב.

אך כבר נזדעק נגד זה איבן קרמזוב

(דוסטויבסקי)

"אפילו אם ישנו עולם כזה בו תתפייס אם הילד הנרצח עם רוצחו - אינני רוצה חלק בו. אני מחזיר את כרטיס הכניסה".

שהרי זה יהווה ויתור על הסתכלותי האנושית,

על מבט שלי כפי שאני יודע את עצמי.

אף אם"עולם הבא" איננו, כפ יידוע לנו,'מקום' אחר אלא מצב תודעה אחר,

הרי שמא זקוק אני ל"טובה שינה" בכדי לראות "טוב מאד"?

...

אבל,

הלילות שלך עֵרים בעוֹר העוֹרֵם, עֶרוּת רָעָה,

ופירורי האותיות, וגרגירי המילים,

הן מנחת ענקים, בסיפי עניים,

ודלוּת, ואביון, ומתי-מעט,

הם חסרות אפילו את ה-אֵין,

הן לא יכולות להיות השֶׂה לעולה, כי לעולם

לא תהדהד תפילה, בטעמים ופסוקים, במדרשים

בטוטפות המבט

בעולם ללא דַיָּן האמת.

אין כלום, אמרת לי,

את באמת חושבת שאנחנו, שכאן, שאהבתינו,

שכתיבתינו

משנה ולו במשהו בכל היקום הגדול הזה?

לא.

אפסות האדם וקיומו,

טענת, והצבעת, ונתנֶה תוקף ב(מ)שנתך הטובה.

(<אני זוכרת כל מילה שאמרת לי, אדוני,

אדם לעולם אינו שוכח את הזמן שבו הוא היה יכול לנשוב

כדי לשוב אל קיומו>)

עירום ועריה אתה בורא את המילה, את היותה, היותך,

מעפר היא באה, ואל עפר היא שבה,

ומניחה כמנחה, בגן עדן של הגיהנומות כולם,

מתבוססת, אתה אוסף אותה, לדראון עולם -

בדמייך חיי.

ואת הזֶכֶר, כאילו היה מתעתע, כאילו לא היה, כאילו -ויהי-

אתה מתהלך, בודד וקרוע, ואור

בחללים, חסרי רחמ(ים), באי-מהות,

בגבר

בא(י)ש(ה)

מתוך זכרות הנִקְבּוֹת

והזיכרון הגובר בייאושו, משווע וצרוח,

שוב ועוד

ל-דעת

כאילו לא מקודשים היו, ההברות, כאילו חסרי ברית למילה,

הלא אין כלום, מאום, אפסות ואַיִּן.

....

...ואיך שיצר הרע הוא טוב, טוב מאוד. למותר להאריך.

בסוף הפרשה נמצא תרגום שלישי של אונקלוס למילה זו.

עצם קיומם של שלושה תרגומים למילה פשוטה זו, טוב

תוך פרשה אחת,

מעיד על חמקמקות המלה.

אין זו מילה מובנת מאליה - טוב.

בסוף הפרשה מתרגם אונקלוס "טובות -שפירן" .

ל'טוב' יש גם מובן של יופי.

רבות נכתב על היחסים בין "טוב -ערב- מועיל",

ובדורות מאוחרים יותר על היחס בין האתי-הדתי-והאסתטי.

....

ואתה י(ו)צר את מילותיך, טובות - שפירן,

כי כך,

גם בארץ הנשיה,

בה אין מלכות שמיים,

התוהו, נכתב כנבואה.

את עלבונן של המילים, אתה תובע, אתה טובע,

ורוח אלוהים מרחפת על פני המים,

פתיים עלובים וריקניים הם הסימנים, האותות,

והאותיות מעוללות את הדָם, את הדֶמַע, את הדֹם והדממה,

לערווה מחוללת,

וה-דעת,

מטורפת, מכושפת, - - יוצאת

בריקוד,

שרק

רק

מי שיגיע עד (אין)סוף,

יהיה נכון להיות קרוב, אל הפלאי, נצחי ואחד.

ובמעשה האחד של המשורר,

הוא בא לדעת באהבה את המילה,

הולם בה, קסום - שיגיון,

מוליד את האפסות לשיר השירים,

בורא

עור

באור

את הכיליון הזועם

כדי להוות,

שוב ועוד

את התיקון, את הניגון

להיות נכון וקרוב, אל הפלאי, נצחי ואחד.

....

"את כל מה שאמרתי לך עכשיו,

אני יודע.

יודע כאן,"

אמרת, והרמת את שתי ידיך לעבר ראשך, רקותיך,

שכלך המבריק

"אבל כאן,"

אמרת, ואספת את שתי כפות ידיך, אל לבך,

לבך היפה,

"כאן,

כל מה שאמרתי לך, אינו נכון.

כאן,

אנחנו יודעים את האמת.

כאן אנחנו יודעים את הייעוד. את השליחות.

כאן הבדידות שלנו, שוכנת עד."

ואני דומעת.

"כאן, אנחנו יודעים שלעולם לא נפגע באף אחד,

כי אנחנו לא יכולים.

וכאן אנחנו יודעים, כי עדיין לא נגמר.

וכאן,

כאן אנחנו, לא כי כאן, אלא למען זה שעדיין לא נולד.

כאן אנחנו כי להיות, זה להיות אמיץ.

גבורת החיים.

אבל, דעי,

דעי -

שאנחנו שם,

לא נתהפך אפילו לא פעם אחת.

אפילו לא פעם אחת"

וגם כשדמעתי, אדוני,

זכרתי כל מילה שלך,

כי אדם, לעולם לא יכול לשכוח, את הזמן,

בו

הוא פגש

אחד פלאי ונצחי

וענק.

....

לכל מישור מעלות וחסרונות,

והמבט הוא מבט עם עוז משלו,

יכולת לראות את היופי גם כשלעיננו פרוסה טרגדיה.

"קילוסו של הקב"ה עולה מגן-עדן ומגיהנום"

גם מצדדים אלו שבתוכנו ושבחיינו.

למרות קושי, עצב, אבל, יגון וגיהנום,

לפעמים יש רגעי חמלה, מכוונים

בהם אנו מסוגלים לראות שעם כל זה החיים הם ברכה,

שניתן

לומר

"טוב

מאד"

(כמו צייר על העולם, כמו משורר על היקום)

ו-"אין צייר

ואין כותב

כאלוה,

מלכות שמיים ומלכות הארץ.

...

משורר הבריאה והתוהו - אתה.

אדוני,

קילוסו של הקב"ה עולה מגן העדן ומן הגיהנום,

עת עיננו הדלה, האפסית והעולבת,

שוזפת את נהי מילותיך,

אני עדיין ועוד יודעת -

'יתברך ויתעלא', הקדיש - מתמסר אליך ובך,

בצו.

עוד יקריאו ויקראו, את קריעתך,

בכל הכיכרות,

גם

ההוא, שעוד לא נולד,

וגם כאן. גם כאן,

אלה, שאינם יודעים דעת, חורכים את להט ההבלוּת,

אבל

שירתך

נוגהת, כמוּלָד,

במעשה האהבה, היחיד, במילה,

היֹה תהיה ל-בשׂורָה, טעם ודרש, ופסוק ושורה,

וסוד פלאי, קסום, אלוהי -

הנה כאן, בסיפי,

נדיר שבנדירים

משורר אחד,

נצח

ו-עד.

אתה

 

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר