מנורת השולחן בעלת האהיל הירוק הטילה אור ידידותי על שולחן הכתיבה, המיחם זמזם ברכות. ד"ר מולנאר קרא רומן ועישן. החלון פנה לגינה, גינת בי"ח, לכן הדממה הייתה כה גדולה, כה עמוקה, כמוה תתכן במרכז העיר רק בבניין זה ובחדר הפונה לגינה. בארון הזכוכית שכבו ללא ניע מכשירים נוצצים בקרירות, על הקיר תקתק שעון עגול. גיבורו של הרומן היה ברון, שבמשחקי-מזל את הפסיד את הונו ורצה לשים קץ לחייו בירייה בראשו, כאשר לפתע הופיע לפניו שד המשחק. ד"ר מולנאר אהב מאד רומנים בגרוש שאינם מחייבים חשיבה, זכרם נמוג אחר הקריאה, כלא היה, כמו סוכרייה חמוצה, או סיגריה. הוא היה אדם עליז, בעל תיאבון בריא, הישן טוב בלילות, עם נטייה להתבדח, אבל רופא חרוץ ויסודי. מבין חבריו לעבודה הנשואים, היה היחידי שהסכים לעבוד במשמרת הלילה. הוא הרגיש טוב בחדר נקי זה, בין הקירות שסוידו בלבן, במקום ששימש ספק משרד, ספק מרפאה. הוא אהב את בית החולים, עם השקט שלו, אווירתו הקודרת, אבל ביסודה שלווה. האחות נכנסה והודיע, כי החקלאי שאושפז אחה"צ, מתלונן על כאבים בלתי נסבלים ומבקש זריקה.

"תני לו כרית חימום בלבד. אם יקבל מורפיום, עלול לדמם למוות. יתכן ויש לו דימום פנימי. אם הכאבים יתעצמו, נצטרך אולי לנתחו." רגיל היה להסביר את הנחיותיו לאחות, כאילו החשיב את דעתה.

"ובכן, אם יילל, עלי תיכף ואז נצלצל לד"ר קאלמר. אני חושב, כי הוא ב"הונגריה" (בית קפה, א.ש.), כך רשם בפתק... אה, הנה הוא!" - הצית לעצמו סיגריה, פיהק ואחר חייך לעבר האחות. "אינך נוהגת ללכת לרקוד?"

"עברו ימים רבים מאז רקדתי."

"הייתכן, כי זה היה כאשר היית תינוקת, יקירתי? את אישה יפה מאד ז`ני ושמתי לב לכך, כי כאשר אני בתורנות, את נאה יותר מאשר בדרך כלל."

האחות צחקה, הכירה היטב את הרופא. יצאה. מולנאר המשיך לקרוא על השד ששכנע את הברון צ`אנאדי פושט הרגל, שיהרוג את אהובתו ובתמורה יקבל ממנו שיטה בטוחה לזכייה ברולטה. צ`אנאדי היה ביסודו אדם טוב, רק התדרדר. ביקש דחייה של חודשיים והשד נעתר.

מאוחר יותר רתחו המים. בזמן שהכין לעצמו תה, עם שתי כפיות סוכר, חצי כף רום, נזכר בשבי, כמו תמיד, כאשר לגם תה בדממה גדולה. מחשבותיו פנו לאצ`ינסק ולאותו סיר מפח שנקרא `צ`ייניק` ושימש למים חמים להכנת תה.  

האביב הגיע. שפע ניחוחות של אדמה ופרחים זרמו מהגינה. הירח היה מלא. הצמחים הדלים הכלואים בביה"ח הזדקרו ללא ניע, כמו רוחות רפאים.

הרופא הרהר בכך, כי ירכוש בתשלומים את מקלט הרדיו הגדול יותר וישלם לבעל החנות בלבנים, בעניבות, כיוון שאחד מחוליו, בעל חנות למוצרי אופנה, נהג לסלק את חשבונותיו באמצעות סחורה. בעל חנות הרדיו היה בריא כשור ועל כן הפתרון המיטבי היה להעביר לידיו את מוצרי האופנה ואז כאילו בעל חנות האופנה הבריא ובעל חנות הרדיו חלה. עסקות דומות, מסובכות יתר על מידה, לא היו נדירות בפרקטיקה של ד"ר מולנאר, כמו גם של יתר עמיתיו למקצוע. הבריות לא נהיו בריאות יותר, אבל כספן אזל. לכן הרופאים המודרניים ודלי האמצעים היו מוכנים להנהיג את שיטת סחר החליפין ולרפא תמורת מוצרים. בייצוגו המשפטי של מולנאר טיפל עורך דין עם בעיות קיבה, סנדלר משותק חלקית סיפק את נעליו, קבלן שסבל משחפת הדביר את החרקים וחשמלאי חולה סרטן ערך תיקוני חשמל בביתו. כמובן, מצבם הבריאותי המשופר של האופים, הקצבים ובעלי הבתים, הכבידו בכל זאת על חייו.

ד"ר מולנאר היה מכור לשלושה דברים: לאשתו, בנו ודירתו. באשתו היה מאוהב, באותה ההתמכרות המיושבת בדעתה של אדם המאוזן נפשית. את ילדו חינך בדאגה רבה, אבל פינק אותו. הוא העסיק עבורו מומחה לשפות, שלחו ללמוד נגינה בכינור וסייף. פעמים רבות הוציא חלק מהכסף המיועד לשכר דירה, כשמאחד מחלונות הראווה קרץ אליו, בפיתוי שאין לעמוד בפניו, פריט קרמיקה, שנראה היה כמתאים במיוחד לשולחן הקטן, או מנורה קטנה מיוחדת ומודרנית, החסרה כבר זה זמן רב מארון הלילה שלו. בבית, עם האישה, דנו במשך שעות בכך, מהו המיקום בו חפץ זה, או אחר, מעורר יותר רושם, עד שלבסוף הסכימו על מיקום מסוים, רק בכדי להזיזו למחרת למקום אחר. גם מתרבות הדיור הזאת נדף ריח זיעה, ההופך לעתים קרובות את התהדרותם של אנשים עניים, אך שאפתנים, לבלתי נסבלת יותר מאשר החיים בתת-רמה. עם זאת, ד"ר מולנאר תמיד קיווה - ועם האופטימיות הטבועה באישיותו העליזה ביסודה, אף האמין בכך - כי אין ספק שיגיע היום בו יוכל לשלוח את בנו למסע לימודים לחו"ל וללא הרגשת דיכאון יוכל לרכוש ציור יקר, או שטיח קיר מושך מבט, החסרים כבר זמן רב כל כך מהקיר של הסלון. האחות נכנסה.

"נראה לי, כי החולה במחלקה ארבע, שנותח אתמול, עומד למות..."

הוא כיבה את האור, כפתר את חלוקו ויצא. הקירות הצבועים צבע שמן מבריק החזירו אין ספור פעמים את קול צעדיו. באולם הגדול שררו שקט וחשיכה, רק במרכז השולחן דלקה עששית חיוורת. החולה חרחר. הוא בדק אותו במשך מספר שניות, האיר לפניו עם פנס הכיס הקטן שלו, אחר פנה בשקט לעבר האחות: "את הפרגוד" ובכל רם יותר אמר לחולה: "אז מה קורה, אחי הקשיש?" החולה אמר דבר-מה, בלחש שהרופא לא קלט, על כן התיישב בקצה מיטתו ורכן מעליו.

"התרצה משהו, קשישי?"

"כלום לא... רק לספר... לאדוני הרופא הראשי."

הוא ידע היטב, כי מולנאר אינו הרופא הראשי, אבל כהרגלם של אנשים  פשוטים, בפנייה אליו, העניק לו דרגה אחת נוספת.

"קשה מאוד למות...הייתי משתחרר כבר מזמן, אבל משהו לוחץ עליי... לא חטא, אבל רע מאוד."

מולנאר הרגיש חוסר עניין כלשהו. היה רגיל, כי עבור מטופלים כפריים משמש הרופא לעתים קרובות במקום הכומר ובהזדמנויות כאלה היה יושב על מיטתם עם בדיחות בוטות ונענועי ראש חביבים. עקרונית, מבחינה מוסרית, ריחם על  המסכנים, רק עבודתו רבת השנים בבי"ח כיסתה את ליבו בקרום עבה. ללא אמונה רבה, רק כדי שדאגתו ינחם את הגוסס, נתן לו זריקה ואמר, כי לא צריך תיכף להיבהל, יש כאן חולים קשים יותר ובכל זאת אינם נפטרים.

"איך קוראים לך?"

"טוראי מאקרא."

"רואה אתה... היית בוודאי גם במלחמה, אחי הקשיש, אתה הרי יודע, כי שם המוות היה קרוב יותר אלינו." הוא הורגל בכך שחולים כפריים משתמשים לעתים קרובות בדרגתם הצבאים מהעבר הרחוק, אולי רק כדי שגם להם יהיה תואר, מאפיין כלשהו, פועל הדרכים קרא לעצמו `סמל` ואיכר צירף לשמו `רב"ט`.

"היו הייתי" - אמר בשקט מאקרא שהומרץ קמעה מהזריקה - "הייתי בבוקובינה עם הדאנקלים, הייתי בלימאנובה ...ובקראסניק... אילו לא הייתי שם, לא הייתי מגיע לכאן... אינני פוחד מהמוות... אינני מותיר אחריי שום דבר טוב... אבל אנא ממך אדוני הרופא הראשי, את זה אספר... כאשר הגעתי הביתה לחופשה... והאדון סגן מושקוביץ... שמילט אותי אישית, בהיותי פצוע, ממכתש של פגז... שלח עימי מכתבים ושני אגרטלים לאשתו... אותי אשפזו בבי"ח מאריה וואלרייה להחלמה..."     

פעם נוספת חרחר, הרופא הזריק לו, אפילו פעמיים וישב שם. הגוסס התחיל שוב ללחוש. מולנאר רכן כולו מעליו, הם נמצאו כמעט פנים אל פנים. במרחק נאנק מישהו, להבת העששית ניצבה ללא ניע סביב הפתילה, כאילו הייתה חפץ מוצק. מאקרא ליחשש.  

"...כאשר מסרתי לאישה את המכתבים והחפצים... הייתה אישה יפה מאוד... לא עלה בדעתי שתרצה אותי... היא רצתה את זה... אלוהים עדי, אני לא רציתי... אפילו הביאה לי אוכל למאריה וואלרייה... גם אימא נהייתה!... כעבור חודש הגיע האדון סגן לחופשה, נשאר שבוע וחזר ללמברג, או גרודנו... וכאשר הילד יצא לאוויר העולם, האישה כתבה על כך לבעלה חודש מאוחר יותר, כד שהכול יתאים... אני חושב, כי זייפה מסמכים... אני חושב, רק חודש מאוחר יותר דיווחה... מחייו של אותו ילד חסר עכשיו החודש הזה... גנבה... חודש מהילד שלה... מהילד שלי... האדון סגן נעדר זמן רב מאוד ולעולם לא נודע לו... אני חושב."

היה שקט. הרופא נתן לו זריקה נוספת. עיניו הסתגלו לחושך ולאט הצטיירו לפניו הפנים: הן רזו לכדי שלד, עורו היה דמוי שעווה וכמו לאנשים הנוטים למות שסבלו סבל רב, אוזניו ואפו בלטו למרחק מיתר חלקי הפנים.

"אני תמיד אהבתי רק את אדון הסגן... ולא את האישה הזאת, שהכי הרבה שנאתיה עם כל הענווה... כי... תיתנה עימי אהבים... לא מצאתי מנוח אצל אבי בכפר... תמיד... נזכרתי באישה הזאת בעלת הריח הטוב... כך מצאתי עבודה בבודה העתיקה כמלצר... שם במסעדה... עוד ראיתיה פעם... עוד הגשתי  לשולחנה... הייתה עם צעיר ממושקף... לא כל כך מזמן... אז רציתי לכתוב על כך... לאדון הסגן... אבל לא ידעתי את כתובתו... ובספר הטלפונים יש כל-כך הרבה מושקוביצים..."

את המשפט האחרון אמר כל כך ללא תקווה, בהכנעה, מדגיש כל כך את דכדוכו בגלל העובדה שספר הטלפונים מלא מושקוביצים והוא איש כפר מסכן, שאינו יודע את שמו הפרטי, גם עם הרצון הטוב ביותר לא יכול היה להתמצא, שאחר כך כבר לא אמר מאומה, רק חרחר ומולנאר הזריק לו לשווא זריקה אחר זריקה. גם כשאחד המחטים נשבר בגופו, לא הגיב...

האחות הציבה בשקט את הפרגוד.

חבלי הגסיסה נמשכו עוד כעשרים דקות, מאקרא אמר עוד פעמים, ללא כל אדיקות דתית, אבל באנחה, את השם `מריה`. גולגלתו שקעה לאחור לתוך הכר, עיניו הפקוחות לרווחה עם האישונים שהברק נעלם מהם, הביטו לתקרה ומת. ד"ר מולנאר חזר לחדרו, התה שלו שהתקרר עמד שם בספל. הוא שתה אותו. אחר הזריק לעצמו, הוציא מהמגירה את יומן בית החולים ולאורה הידידותי של מנורת שולחן כתיבתו, כתב: "מחלקה ארבע, מיטה מס` שתיים עשרה, טוראי מאקרא, כיב קיבה עם התנקבות ודימום, הלך אקס, (כינוי בפי הצוות הרפואי לחולה שנפטר. מקור המילה הביטוי הלטיני Exitus Letalis, א.ש.) באחת אחר חצות. ד"ר מולנאר."  

הוא הצית סיגריה וניגש לחלון. הביט למטה לגן האילם. צלליות חסרות תנועה שהתארכו באורו האלכסוני של הירח חצו את מרצפותיו הצהובות של השביל היפה. בשאיפה עמוקה נשם לתוכו את ריח הפרחים. אחר חזר במהירות לשולחנו ופתח את העמוד האחרון ברומן. הברון צ`אנאדי התעשר, אבל מכר את נשמתו לשטן. לאורך עורפו עברה פתאום הקרירות האופיינית. עוד מציצה גדולה מהסיגריה, אחר פתח מחדש את יומן ביה"ח, התחייך ורשם בקפדנות: "השעה אחת ועשרים דקות בלילה. חדר הרופא תורן. סגן ד"ר פאל מושקוביץ הלך אקס..."

והכול נדם.

ינו רייך היה סופר יהודי הונגרי ידוע שנולד ב-1906. הוא פרסם ספרים רבים תחת שמות ספרותיים אחדים שהידוע בהם הוא ינו רייטו (Rejtő Jenő). כתב מחזות, אופרטות, סיפורי מדע בדיוני, פארסות, אבל לפרסומו הרב ביותר זכה בזכות ספרי הרפתקאותיו, בסגנון רומן בגרוש, על לגיון הזרים הצרפתי (הסדרה "פרד המלוכלך", "הלגיון הבלתי נראה", "החוף המכושף", ועוד ועוד) שפרסם תחת השם פ. הווארד (כדי שהקוראים יחשבו שהסופר הוא אמריקאי) .   

הוא נספה בגיל שלושים ושמונה במחנה עבודה אליו נשלח על-ידי השלטונות הפאשיסטיים בהונגריה.