מס' צפיות - 1180
דירוג ממוצע -
ביקורת סרט- Contact
מאת: ברברה מיכאלי 10/10/08 (01:57)

טוב...מתוך מבחר זעום של סרטים שהוצעו לי ליום כיפור בחרתי לצפות ביצירה הזו מ1997 משום מה נתקלתי בשם הסרט הזה כמה פעמים במהלך השנים וגם בפוסטר שלו, בו נראית ג'ודי פוסטר יושבת על סיפה של צלחת רדאר ענקית ומאזינה, כנראה, לחייזרים...

 

יחסית לסרט עלום, שנראה שלא השאיר חותם גדול על אף אחד, שמעתי עליו יותר מדי פעמים ולכן בחרתי לצפות בו, מה גם שפגישה עם חייזרים נראתה לי דרך מעולה להעביר את שיעמום הצום.

 

למעשה, כל סרט שמציע לי טיסה לחלל מעניין אותי.

 

באמת שהמילים שלי קטנות לעומת עוצמתו, בעיקר הפקתית, של הסרט/סאגה הזה שנמתח לאורך 153 דקות אני יכולה לפתוח במחשבה שעלתה לי לאורך הצפייה, כמה קולנוע אמריקאי הוא גאוני!

 

וגם, כמה כיף לצפות בסאגות קולנועיות שלא הצליחו בענק וחמקו מאהדת הצופים. מה כיף בזה? בעצם העובדה שכישלונו של הסרט הפך אותו למעלה אבק שלא מדברים בו המון ואת מגיעה אליו חסרה את פרטי העלילה המשמעותיים ולכן את צופה כדף חלק ונקי ברומן ענק ורחב יריעה, כאילו הוא שם רק בשבילך.

 

ובמקרה הזה, רומן חלל. ואכן הסרט הזה מבוסס על ספר.

 

במרכזו של רומן החלל הזה עומדת, אלי ארוויי (דרך החץ או חצמקשת), היא ראש החץ שבאמונתה חסרת הגבולות תמצא את הקשר המשמעותי הראשון בין האדם לחייזר.

 

מה גאוני בקולנוע אמריקאי? קודם כל, ללא בושה, אנחנו פוגשים את אלי בילדותה ומבינים את פשר חיבתה העזה לתקשור בגלי הרדיו- היא ילדה יתומה מאמה שבעצם מקווה להגיע איכשהו לקשר מחודש עם אמה המתה. זה הבסיס שמכוון את הסרט שכשמו, קונטקט-חיבור, עוסק בקשר שבין בני האדם לעצמם ולמקום ולחיפוש שלהם את עצמם, ובמרכז השאלה הנצחית-מדע (הגיון) או אמונה?.

 

אלי, שגדלה להיות פרופסורית למחקר באמצעות גלי רדיו מגיעה לפורטו ריקו למוסד מפלצתי שנקרא Arecibo המקום נראה כמבנה ארט מטורף שמצית את הדמיון, מסתבר שזהו מקום אמיתי לגמרי, זוהי אפרכסת ענק שאכן ממוקמת בפורטוריקו. קודם אמרתי שמדובר במה שנראה כהפקת ענק, למעשה הסרט מצולם כמעט כולו באולפן, אלו הפרטים האינסופיים והטוויסטים העלילתיים שהופכים אותו למפלצתי וגם חיבתו של הבמאי, רוברט זימקיס (האחראי על פורסט גאמפ) לשלב נשיאים אמריקניים בסרטיו (ביל קלינטון מושתל היטב בסרט) וקרייני חדשות לרוב, האמצעי הקולנועי המיושן והמעיק ביותר ליצירת אמון אצל הצופה- כאילו ההתרחשות הקולנועית היא מציאותית לגמרי- הנה, מדווחים עליה בסיאנאן אלי מחליטה, בניגוד לממונה עליה, הרשע האינטרסנט, לחפש עד קץ ימיה קולות מן החלל ולא לרכז את הידע שלה בתחום לנתיב כלכלי ומועיל יותר. אלי, היתומה מאם וגם מאב, כמסתבר בהמשך ונראה בדיוק איך התייתמה מאביה, נחושה כמי שאין לו סיבה לחיות מלבד האמונה שלו- והיא זו שלא מאמינה באלוהים אלא במדע, היא מחפשת הוכחות קיום של חייזרים.

 

יריבה/אהובה, הוא אחד, כומר הומניסט שמתאהב בנחישותה ומציג בפניה את התגלות האלוהים בפניו- אלי לא יכולה להאמין למה שהוא מספר לה משום שאין לו הוכחות, בהמשך היא תעמוד במקום בו הוא יצטרך להאמין לה למרות שלא יהיו לה הוכחות- איך היא יודעת מה שהיא יודעת? היא פשוט יודעת, לחוויה אין תמיד הוכחות, להלן כל המרכיב את עולמנו שהוא מעבר למדע ולקונקרטיותנ ומצריך אמונה.

 

כדי להביא את אלי, ההולכת קדימה כחצמקשת בשם ההתפתחות המדעית ומשולה בעצם לסוג של ישו מדעי, זו שתיצלב/תמות למען ההישג המדעי, למקום בו תבין שיש גם אמונה ושלא צריך לדעת הכל, יעביר אותנו הסרט אינספור מדורי גיהנום עלילתיים. נצפה בנחישותה לגייס לעצמה כספים למחקר ונכיר את המדען העשיר והמטורף שתומך בה, נדע כל שעל בהתפתחותה הרגשית (קשה לא להזדהות עם כאבה במות אביה)

 

נצפה בלבטים בוועדה הנשיאותית לנוכח תגליתה החייזרית המרעישה, נראה איך היא נלחמת בדעת הקהל כדי להגיע לחלל ולייצג את המין האנושי תוך שהיא מתלבטת עם אהובה אם לחיות למען עצמה או למען המטרה?.

 

נצפה בדבר החשוב ביותר בסרט, קהל האזרחים שמביע את התנגדותו הדתית לתגלית המדעית החשובה של אלי ולבסוף, אחרי שהפרוייקט נכשל כמעט, נמצא מפלט משוגע שיביא את אלי לטוס בכל זאת לחלל ואנחנו במו עצמינו נטוס אינספור גלסיות כדי לפגוש את החייזרים ולשמוע מהם מה הם רוצים להגיד. ולבסוף, נחזור לארץ ללא הוכחות ונשאל את עצמינו אם אנחנו מאמינים לאלי או לא? אל דאגה, לאחר התלבטות נקבל גם תשובה.

 

מה גאוני בקולנוע אמריקאי? שהוא לא משאיר מקום גדול מדי לדמיון, שהוא מצליח, בעזרת המון כסף, לקחת אותי לחלל יחד עם גיבורה שאני מרגישה שהיא כמוני ולתת לי סיבה פילוסופית למסעי לחלל- המסע שלי אפפעם לא מייצג רק את עצמו, הוא טעון באידיאולוגיה וברעיון פילוסופי שהסרט רוצה להעביר לי בצורה חד משמעית שלא משתמעת ליותר מפן אחד. זה לפעמים ארוך ומתיש מדי ולפעמים לא משאיר יותר מאנחה של זלזול בסוף "אז זה מה שרציתם להגיד לי?" אבל החוויה היא כיפית בטירוף ולא נגמרת אף פעם עד שלא סיפקתי את כל הסקרנויות והמאוויים שלי, נותנים לי גם להביט על סוכריה ענקית וצבעונית, גם ללמוד איך היא עשויה וגם קצת לטעום ממנה ואז מסבירים לי מה היא עושה לשיניים- אין עוד כיף כזה באף קולנוע אחר והמחיר הוא לא לחשוב הרבה אלא רק להאזין ולצפות. הסאגה ההוליוודית תספק לי את כל הסקרניות ותדחוף לי לפרצוף את המסר, לפעמים שווה לשלם מחיר כזה בשביל כיף אולטימטיבי נטול היתייפיפות.

 

מה קרה בקונטאקט?

 

המסר פשטני מדי "חייבים להאמין/ מה שיש לנו זה רק אחד את השני" והוא בא אחרי שהסרט יוצר אצל מי שצופה בו כמיהה ליותר מזה בסרט הזה נוצר ניגוד אינטרסים בין מסקנה יומרנית וצפוייה לבין ציפייה לתשובה מקורית על שאלות קיומיות ענקיות. כישלונו של הסרט לשים לב שהוא חותר למקום צפוי מרוח על פני כל עשייתו מהצורך להלאות אתנו בכתבי סיאנאן ונשיאים חדורי לאומנות וראיית עתיד כללית ודיפלומטית ועד בחירתו בגיבורה שיטחית שכל מניעה הוא למצוא קשר אל החום המשפחתי שאבד לא מספרים לנו עליה שום דבר מעבר לכך

 

בקיצור, זהו סרט ילדותי שמספק חוויה ילדותית מהנה במקצת, כמו לעלות על מתקן לונה-פארק- ההתרגשות עוצמתית אך קצרה יותר ומשמעותית הרבה פחות מזו שחווים כילדים.

 

 לבלוג של ברברה מיכאלי

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
סרט מצויין
דורון 06.03.09 (21:12)