לעת ערב חצינו את כביש צפע  ומיקמנו את אורחת הגמלים בעיבורו של 'נחל גמלים' מיזרחית לכביש, מקום בו פעלה בעבר מחצבת חומר ואדי. השמים מעלינו היו בהירים  ופיסת ירח נקבעה זה מכבר בפינת הרקיע. מיקמנו את עצמנו בתוך אוטובוס נטוש, ששימש את עובדי המחצבה  והכינונו עצמנו לחניית לילה נוחה.

את הגמלים  הברכנו בקבוצה מסודרת  לא הרחק משם, תוך שאנו דואגים לכל מחסורם  משעורה ועד מים ומספוא ועד בכלל. אחר כך הבערנו את אש הלילה  והעלנו עליה את מרכיבי ארוחת הערב  עם הקפה ואחיו התה. האויר הגם שהיה קר כמו עמד, אף לא תנודת רוח קלה אחת. לאחר שצלחנו ארוחת ערב טעימה ומשביעה ולגמנו מקנקני התה והקפה, ארגנו את מרבץ שקי השינה  באוטובוס והתיישבנו לסיגריה אחרונה סביב המדורה.

מוסי עליאן שמר במשמרת ראשונה. אדם חביב במיוחד  וגם גשש מצוין. הוא הניח את רובה הסמיונוב שלו בין ברכיו והשעינו על הכתף, בידו השמאלית הגיש את פינג'אן הקפה אל פיו ולגם קלות. "וואללה אתה יודע" הוא מספר לי," פעם, כשהקימו כאן את קו החשמל לאורך הכביש, שמרתי יחד עם בן דודי על ציוד החברה. היה לנו אוהל לא רחוק מכאן סמוך לכביש. כל יום בצהריים  היה אחד מאיתנו יוצא הביתה, בערב היה חוזר ומביא עמו אוכל, סיגריות, כל מה שצריך. בלילה היינו שומרים שנינו

במשמרות. "בוקר אחד " המשיך " אני מתעורר ולא מוצא את בן דודי באוהל. אני קורא לו, רק לאחר הפעם השלישית ענה לי מרחוק ובעבור זמן קצר הגיע מתנשם בריצה לאוהל. "תאמין לי או לא יא מוסי" הוא אומר לי, "כל המשמרת שלי הסתובב  כאן סביב לאוהל ד'בע (צבוע). כל פעם הוא מתקרב, מילל מן צחוק כזה, אני קם עם הרובה, הוא בורח, וככה ממש עד עכשיו הוציא לי הנשמה".

"יא אבו עטיה"(זה היה כינויו)אמרתי לו, "מחר אנחנו תופשים את הצבוע. ברגע שהגיע, זה ששומר מעיר את השני  ושנינו קופצים עליו." מוסי הוסיף קצת עצים למדורה  והצית סיגריה מגולגלת ששלף מקופסת פח מיוחדת. "למחרת" המשיך בסיפור, " בלילה, יצא עטיה בן דודי לשמור. בשתיים עשרה בלילה לערך  הוא מנער אותי, מעיר אותי וצועק בהתלהבות, קום יא מוסי הצבוע כאן. יצאתי, וואללה חושך  לא רואים ממטר. אני  מסתכל, מאיר עם הפנס, 'טראח'  רואה זוג עיניים זוהרות.

אני מרים הרובה, מכוון ויורה, נישמעת יללה, החיה כנראה נעלמת. הרגעתי את בן דודי, לך לישון, מעכשיו אני שומר. שעה לפני המועד הנכון." "וואללה אל עזים( באלוהים הגדול) יא בוזי" הוא ממשיך בהתלהבות, " חמש וחצי בבוקר, אני יוצא מהאוהל, פתאום מקיר הסלע הסמוך  מגובה של איזה שלושה מטר  מזנק עלי הצבוע, מפיל אותי על הארץ ועומד לתקוע בי 'ביס', וואללה יוסטור(ישמור האל), כל שן שלו איזה חמשה סנטימטר "הוא מתלהב.

 "במזל אני מרים את הנשק להגן לי על הצואר, הוא תופס לי עם כל הפה את הקת של הרובה והשיניים שלו נעוצות בתוך העץ כמו מסמרים. אני מנסה למשוך את הנשק, הצבוע נעול עליו ומושך אותי לכיוונו. מתחילים להתאבק אחד בשני, אני צועק לעטיה לעזרה, אבל ההוא אפילו שופל לא יזיז אותו. התחלתי להסתובב סביב עצמי עם הנשק קדימה, לבסוף מהתנופה, הצבוע התרומם באויר, אני מסובב אותו  והוא נעוץ בקת. פתאום אני שומע חריקה   ורואה את הצבוע עף למרחק, כשמחצית מקת הרובה בפיו. לא תאמין שבר את העץ , נפל לי הלב.  הצבוע קם, עם הקת בפה שלו רץ ומזנק עלי כמו איזה נמר. כמו שהוא באוויר שמתי לו יריה מה'חצי' רובה שלי  ישר לראש. הוא נפל עלי כמו שק  תפוחי אדמה  ולמזלי גם מת."

                                                     ***

הכל נמו את שנתם. מחוץ לאוטובוס דלקו שרידי המדורה  וקולו המאנפף של פריד אל עאטרש נישמע מאצל רדיו הטרנזיסטור של מוסי. משהו העיר אותי, וראיתי שגם זרביב החובש ישוב על דרגשו בוהה נכחו. פתע החל משב רוח חזק חודר דרך חלונות האוטובוס, מצליף בפני הישנים, חודר לצווארים חשופים  ולופת את הגוף באצבעות קרות. היה לי נידמה, כי מלבד משב הרוח הקולני שהתעורר פתאום, אני שומע עוד משהו, משהו כמו רחש רחוק, עמום כזה. חשבתי כי מדובר אולי במכונות מפעל סמוך, אבל הנה גבר הרחש  והפך לרעם מתגבר ומיתקרב, זה לא מכונות במפעל  וזה משדר סכנה. יחד עם זרביב רצנו החוצה ועל רקע הרעש מחריש האזניים  זיהינו בתוך החשיכה גל כהה, מפחיד בגובהו, מסתער אל תוך הואדי, כשבכנפו השמאלית הוא לוחך בכח את מרבץ הגמלים  וסוחף אותו עימו.

"מוסי" קראתי לגשש  שלא ראיתי פתאום, "תברח החוצה" ענה לי קולו, ונידמה היה לי כי הוא כבר איפה שהוא מחוץ לואדי.  "חברה שיטפון " זעק זרביב בתוך האוטובוס. ראיתי שמתחילה שם תכונה, אנשים הופיעו פתאום לידי עם ציודם האישי, יחפים, שק שינה עליהם בכיוון בריחה מהנחל.

הייתי מפקד הסיור  ועמדו בפני החלטות קשות. מה עושים !? "כולם בריצה לגדה שמדרום, מוסי מחכה לכם שם" הוריתי בצעקה "|, לקחת נשקים ותחמושת, ציוד אישי, כספי יקח את מכשיר הקשר, לעזוב את השאר, לעזוב גמלים, קדימה רוצו" צרחתי.

המים המשיכו לזרום בפראות לכיוון מטה אלי מצוק שפך הואדי וים המלח,  שולייהם הגיעו כמעט לאוטובוס. ראיתי שלושה ארבעה מחיילי רצים לעבר"חוף המבטחים" ופניתי שנייה אל תוך האוטובוס, לעמוד על טיב נזקי העיזבון. פתע שוב נישמע רעם חזק, וטרם הספקתי להיבהל, חשתי את האוטובוס מתרומם  באוויר  וניזרק קדימה בעצמה. עפתי איתו, נחבט בין דופן שמאל לימין, ראיתי שם עוד מישהו איתי, לא הייתי לבד. הרכב המוכה החל מתגלגל בפראות, כשכוחות המים הבלתי נשלטים זורקים אותו,מטלטלים אותו ומתעללים  במסכנותו.

הם היכו בפני, מגובים במרבצי חול ואבן חדרו לפי ולאפי. נזרקתי מעלה ומטה, משום מה לא חשתי כאב בשניות אלה,אולי בגין תדהמה פתאומית,  אולי בשל מענק אדרנאלין שהזרים לעצמו גופי. חשתי את האוטובוס ניסחף בעצמה לעבר המפל האדיר שבקצה ההר. לפתע הבנתי מה זאת אומרת, 'כל חיי חלפו לנגד עיני בשניות הרות אסון אלה'. ראיתי תמונות מהחיים, הבזקים. הכל נהיה שחור סביבי. משהו שהזכיר לי מילדות גל ענק, שהיה חופן אותי בהתנפצו  ומטיח אותי אל קרקעית הים, תוך שהוא מגלגל אותי ושותל לי את הראש בחול, ובסך הכל רציתי "לתפוס גלים". מעניין, אז לא כל כך נבהלתי מהעניין  ואילו הפעם הייתי ממש מבועת.

                                                             ***

התעוררתי כששמעתי שקוראים בשמי.  בתחילה משהו מעורפל, אחר כך  חזק יותר, ומה שבאמת החזיר אותי סופית למציאות, היה דוקא קול אשה שקרא בשמי  או שאולי דמיינתי. בכל מיקרה הבנתי שחזרתי להכרה מלאה. הייתי זרוק על גדת הואדי, על גבי סלע גדול, מסביבי לא ראיתי דבר. על רגלי נח לו מושב נוסעים של אוטובוס, אך  אותו לא ראיתי שם. הסקתי כי בשלב זה כנראה נפלטתי ממנו לשולי מבטחים ואילו הוא המשיך עם ה'זרם' בדרכו העמוקה.

לא הצלחתי לזוז, הכיסא רבץ עלי ומשהו כמו ריתק את רגלי. הצצה קלה מטה הבהירה לי שהן חבולות במידה רבה. צעקתי כמענה לקריאות, זה נישמע לי כשיח אילמים. מכיוון שלזוז יכולתי רק עם פלג גופי העליון  צץ במוחי רעיון.  אספתי בקרבתי אבנים, והתחלתי מידה אותן מעלה בכיוון משוער של הקולות שקראו לי. אבנים ראשונות פשוט חזרו אלי, כי פגעו בקיר הסלע הגבוה שהתנשא מעלי.אחר כך הצליחו שתי אבנים להסתנן אל מעבר לקיר. חיכיתי שניה שתיים  ושוב חזרתי על תמרון האבנים. אז ראיתי  פנים מציצות אלי מלמעלה ולאחר מכן צעקת אלמוני,"מצאתי אותו הוא כאן,

צריך צוות חילוץ".

                                                          ***

האלוף גד שואף עשה דרכו  בכביש המוביל משפך זוהר לערד, לאחר ביקור ארוך במיפעלי ים המלח ובאזור. בהגיעו למצפה זוהר  ירד  להשקיף כדרכו על הים בנוגה הכוכבים. האלוף אהב מאד איזור זה. מצדה למשל, היוותה עבורו סמל לגבורה.  לא פעם השתמש בסמל זה כאשר דיבר עם חיילים.

מכשיר הקשר הדיר לפתע את שלוותו, עת דווח לו על אירוע נחל גמלים. "אבל למה היה צריך לחכות עד אחת בלילה על מנת להעביר לי דיווח?" השתומם בקול רם ברשת. המודיע נזדרז לומר לו, כי האירוע התרחש לפני כחמש דקות. האלוף שואף אהב סיטואציות כאלה.

                                                         ***

כשהניחו אותי מרותק לאלונקת הצלה, כבול היטב בפלג גופי התחתון  על גבי רכב החילוץ, היה הדבר הראשון שראיתי פנים של אישה. אור השחר רק החל מפציע, אבל זה הספיק לי להבחין בפנים שחומות, עצמות לחיים גבוהות  ועיניים גדולות , שניבטו בי מתוך פנים חטובות, עטורות שער שחור קצר. יד רכה וארוכת אצבעות  החליקה על זיפי פני. קולה ליטף לתוך אזני, "אתה בחיים ? הקפצת לנו את הלב, בוא תשתה משהו חם  לפני שמטיסים אותך" אמרה והגישה לי כוס חד פעמית עם תה מתוק מהביל. שתיתי ומייד שאלתי איפה כולם." כולם בסדר מיסטר דאגן" השיבה , "שני פצועים קל מאד, גמלים לא נשארו לכם לצערי", נרגעתי. והנה אני מבחין, עומד מעלי ומעל  המלאכית ה"מושיעה" אלוף הפיקוד. "מה נישמע מפקד הסיור?" התעניין," בוא ספר לי בקצרה מה בדיוק קרה".

                                                        ***

כשהועלתי למסוק הרעשן  והונחתי על דרגש האלונקות, שוב קרב אלי ראש מוכר  מבין דלתות ההזזה. האשה היפה אחזה בידי, " אני שולי" ניסתה להתגבר על רעש הרוטור, "אני מזכירת האלוף, אשמח אם תרים אלי טלפון אחרי שתחלים ותדווח  מה מצבך" . זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותה חשבתי. אבל זאת פעם ראשונה שהיא מבצעת לי  חדירה עמוקה ללב.

"וכך התחיל העצב המתוק" יאמר המשורר.

                                                      ***