מס' צפיות - 1506
דירוג ממוצע -
השיבה לחיפה / הקאמרי - ביקורת
מחזה מוצלח ועשוי היטב על נושא פוליטי בוער, מלא חומר למחשבה, וכמובן רוזינה קמבוס במיטבה. מומלץ מאוד!
מאת: אלעד נעים 07/11/08 (22:03)

"השיבה לחיפה" הוא מחזה מאת בעז גאון ע"פ רב המכר "שב לחיפה" מאת ע'סאן כנפאני, אולי הסופר הפלסטיני הידוע ביותר, אשר חוסל ע"י ישראל במסגרת פעולות התגמול של המוסד בשנת 1972. כמעט ארבעה עשורים אחרי שפורסם ספרו בשנת 1969 מועלה המחזה על במה ישראלית, ובעיני רבים "שב לחיפה" נחשבת ליצירה הספרותית המטלטלת ביותר אשר נכתבה אי פעם אודות הסכסוך הישראלי - פלסטיני.

 

הרומן יצא לאור חמש שנים לאחר הקמת אש"ף, אשר הוביל את המאבק הפלסטיני לאחר מלחמת ששת הימים ותרם רבות לגיבוש הזהות הלאומית הפלסטינית. בשנת 1948 נאלצו בני הזוג ספייה וסעיד להימלט מביתם בעיצומה של המלחמה על חיפה. עקב בהילות בריחתם הותירו מאחוריהם תינוק. שני עשורים לאחר מכן הם שבים לביתם שבחיפה כדי לבחון מה עלה בגורלו. האם מרים גושן, היהודיה ניצולת השואה, אשר מתגוררת בבית שנטשו, שימשה כאימו? ואם כן מה על הבן לעשות כעת - להילחם בהוריו או לשוב עמם לרמאללה? הבן ח'לדון-דוב מסמל את הפלסטינים אשר נשארו במולדתם, ובאופן זה מעלה כנפאני גם ביקורת כלפי העולם הערבי וכלפי העם הפלסטיני על כך ששכחו את החלק שנשאר במולדתו, ומצד שני מבקר את אלו שנשארו במולדתם וקיבלו על עצמם את הזהות הישראלית.

 

המחזה "השיבה לחיפה" קורא להאנשת הסכסוך הפוליטי ולהכרה במצוקת כל הצדדים אשר משלמים את מחירו. ההצגה הראשונה בתיאטרון הקאמרי התקיימה בדיוק 60 שנה לאחר היום בו ננטש התינוק ח'לדון ברומן מאת ע'סאן כנפאני.

במרכז הרומן עומדת השאלה מיהם הוריו האמיתיים של ילד? מי שגידל אותו או מי שהביא אותו לעולם? זוהי אנלוגיה פוליטית לשאלה למי שייכת הארץ הזו? למי שחי בה במשך דורות או למי ששב אליה במצוקתו כדי לבנות בה בית? "שב לחיפה" אם כן מעלה טרגדיה אחרת שאין בה מוות פיזי. הוא מביא אמנם את סיפורה של משפחה פלסטינית, אולם מעלה סוגיה אוניברסלית על עיצוב זהות האדם, האם היא מולדת או מוקנית, ושאלות נוספות על מהות המושגים "מולדת" ו"נטישה".

 

את ההצגה ביים סיני פתר והוא עשה זאת היטב, ונתן הדרכה טובה מאוד לשחקנים, אשר הביאו לידי ביטוי במשחק את הלבטים ואת הכאב שכל אחד ואחד מהצדדים חווה. התפאורה שעיצבה פרידה שוהם הייתה יפה מאוד, ובהחלט הביאה לידי ביטוי את שני העולמות, הישראלי והפלסטיני, כל אחד מהם לחוד ושניהם יחד. התלבושות שעיצבה עפרה קונפינו התאימו מאוד לכל אחת מהדמויות במחזה וסייעו רבות לעיצוב הדמויות שבסיפור. כמו כן, המוסיקה שכתבה מיקה דני הוסיפה אווירה מתאימה להצגה, במיוחד בשירים עם קולותיהן של מירה עווד ושל רוזינה קמבוס.

 

יוסי קאנץ בתפקיד אפרים גושן (גושינסקי) היה מצוין, והצליח לשקף את רצונו לפתוח בדף חדש בארץ ישראל לאחר השואה יחד עם אישתו מרים. הוא הבליט באופן ראוי לציון את הצורך שלו במעין תחליף עבור בנו אשר מצא את מותו במהלך השואה.

רוזינה קמבוס בתפקיד מרים גושן הייתה מעולה כתמיד, יצרה דמות אמינה במיוחד, והביאה לידי ביטוי ביתר שאת את כאבה ואת התלבטויותיה של מרים, בין אם ביום שקיבלה לידיה את ח'לדון הבן, וביום בו הוריו הביולוגיים באים לבדוק מה עלה בגורלו. כמו כן, היא דמות שעוברת תהליך מעניין במחזה, ושיקפה זאת היטב.

 

נורמן עיסא בתפקיד סעיד היה טוב מאוד, גילם באופן אמין את הדמות, והביא לידי ביטוי את החרטה שהוא נושא עמו זמן רב ואת ההאשמות כנגד אישתו אשר מתקשה להטיח בפניה. נירה עווד בתפקיד ספייה הייתה טובה מאוד, ואף היא גילמה באופן אמין את הדמות, היטיבה להבליט את שבריריותה ואת רצונה לשכוח ולשים את העבר מאחוריה, אך אינה מצליחה לעשות זאת. גם היא נושאת בתוכה את האשמה ואת החרטה ומתקשה להתמודד איתן. עוד משחקים בהצגה ארז כהנא בתפקיד דוב שהיה טוב מאוד ומיכאל טפליצקי בתפקיד פקיד העלייה.

 

סיכום : מחזה מוצלח ועשוי היטב על נושא פוליטי בוער, מלא חומר למחשבה, וכמובן רוזינה קמבוס במיטבה. מומלץ מאוד!

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר