בחיי כל אומה מופיעים ומתקבעים מיתוסים. חלקם שליליים וחלקם חיובים. המיתוס המלווה את יצחק רבין ז"ל הינו מהחיובים בינהם. המיתוס הוא עמוד האש ההולך לפני המחנה, הוא המהווה את הדוגמא והסמל אשר לאורו מחנכים אנו את הדורות הבאים. זהו הדבק המקרב ומאחד חלקים-מתנגחים באומה לכלל מצרף אחד. עם חלוף הזמן הופך המיתוס לנרטיב הלאומי ולעיתים אף נישכחת הסיבה לאותו נרטיב ונותרים אנו עם המהות והמורשת.

אין זאת אומרת כי בהכרח הכל וורוד ועוצר נשימה בכל האמור במיתוס. ישנם מספר כתמים מטרידים בעברו של יצחק רבין כגון טבח יהודים באלטלנה, פרשת חשבונות הבנק בארה"ב,, הסכם אוסלו הכישלוני והאסוני וכדומה. לעומת זאת את הכף לזכותו של יצחק רבין ז"ל מטים כל אשר עשה ופעל, ביושר, בדבקות, באמונה בדרך, בתום לב ובנפש חפצה למען עם ישראל בעת החדשה ואלו הם ההופכים את דמותו למיתוס הראוי למורשת.

תומכיו כמו גם מתנגדיו הפוליטים מבכים את מותו גם כיום לאחר 13 שנים שחלפו מאז נילקח הוא מאיתנו ביד זדים, אל לנו להשכיח דמותו, הוא היה ויהיה חלק מעמנו גם בעתיד. מאידך, עדים אנו לתופעה מכוערת המעמידה בספק את סיכויי קיומנו כמדינה. רצח רבין אשר נעשה בידי מתי מספר ואשר הערפל הסובב את ההיתרחשויות הסובבות אותו לאשורן עדיין לא פג כליל, מנוצל על ידי פוליטיקאי ביבים, אופורטוניסטים ניקלים חסרי מוסר ויושרה על מנת להשיג יתרונות פוליטים על פני יריביהם בכך שמטילים האשמה על רובו של עם ישראל בעודם רוחצים בניקיון כפיהם. רבין, אשר שימש כראש ממשלת ישראל, של כלל עם ישראל, הפך עם מותו למנוכס וכנכס אלקטורלי של מיעוט אנקדוטי בעם. כאן נירקם ומאושש לנגד עינינו אותו הידוע בכינוי "קרדום לחפור בו". רצח רבין ממונף על ידי בני עוולה לצרכיהם הם בלבד תוך שהם ממחזרים ורוקדים על דמו השפוך שנה אחר שנה.

לא היינו נצרכים להוכחה טובה יותר לנאמר לעיל מארועי יום השנה לרצח רבין אשר נערכו ביום ראשון, נובמבר 8, 2008 בכיכר רבין בתל אביב. הארוע יועד בלעדית לאנשי "הקרדום", עם ישראל לא נכח שם. מירב "התומכים" היו בני נוער כחולי חולצות, מאורגני-הסעה אשר חברו לשותפים אחידים אחרים לדעה פוליטית אשר קשרה עם רבין ומורשתו הולך ומטשטש, הולך ומתפוגג ואפשר וכלל לא קיים. היתה זו עצרת פוליטית על כל סממניה ודיקדוקיה. עצרת זיכרון ליצחק רבין זו לא היתה.

הקשר הנילעג של ציפורה (המטרנספרת) ליבני ליצחק רבין ולמורשתו הובלט בכך שהוזמנה ונשאה נאום בחירות בעצרת. גוש השמאל מעדיף כמובן את מפלגת העבודה בהנהגה אך יקבל למצער גם את ליבני בראש ובלבד ששנוא נפשו בנימין נתניהו לא ישב להגה השילטון. בעצם הזמנתה לעצרת נירמז כי העבודה וקדימה נועדו ואפשר כי ילכו יחדיו. שתי מפלגות הללו הירוויחו ביושר את המיאוס הציבורי מהן.

יושב ראש וועדת המעקב העליונה של ערביי ישראלי שאווקי חטיב נשא דברים בעצרת. זו אותה וועדת המעקב המתכחשת לזכות קיומה היהודי של מדינת ישראל. אלו הם אותם המזמרים לאוזני היהוד "שלום וקרוב לבבות" אך מתכוונים למדינת כל אזרחיה הפלסתינים במדינה פלסתינית.  מפלגת העבודה אשר הפכה למפלגה הערבית הגדולה במדינת ישראל שילמה אתנן בחירות לתומכיה מהמגזר גם בעצרת זו. האם עדים אנו לנוסך נוסף של קומבינטורים במתכונת הידועה של "הילכו שנים יחדיו בילתי אם נועדו?".

שילטי שיטנה וההסתה הבוטה אשר הונפו בעצרת על ידי (כך ניטען) אלו המכונים באירוניה "שלום עכשיו" כנגד מתישבי איו"ש לא הישאירו כל מקום לספק בדבר האוריאנטציה של משתתפי ההפגנה. ההסתה הברורה והארסית כנגד כלל הציבור הערכי מעבר לקו הירוק כמו גם כלל הציבור ממערב לקו הירוק התומך בהם, חייבת בחקירה ובתגובה הולמת מצד השלטונות אך את מי אנו מכחדים כאן, "השלטונות", אלו בתי המשפט, הפרקליטות, המשטרה ואחרים הם הם הדוחפים להסתה ולמדיניות איפה ואיפה כנגד מתישבים ותומכיהם מגוש הימין. אליהם מצטרפים בנפש חפצה ובשקיקה בולטת מירב אמצעי התיקשורת אשר ימיהם הטובים חלפו זה מכבר וניראה כי עתידם אינו לפניהם.

נאומו של אהוד (הנפט העזתי) ברק היה נאום הסתה כנגד רוב הציבור, כאשר זה "הנפוליאונצ'יק" בפי מוקיריו, לא היפנים עדיין כי חלפו שנים מאז הסכם אוסלו והציבור בארץ בגר והחכים. שבענו מלל ריק בדבר פינוי שטחים תמורת "שלום של אמיצים" (הביטוי באדיבותו של ערפת). ההוכחות למופרכות טענות הערבים ועוזריהם מהשמאל ניפרשו לפנינו בכל כיעורן בהסכם אוסלו הכישלוני, פינוי לבנון הכישלוני, האינתיפדה השניה הכישלונית, פינוי גוש קטיף הכישלוני, מלחמת לבנון השניה הכישלונית ועוד ועוד. רובו של הציבור הבין (סוף-סוף) כי רצונות לחוד ועובדות לחוד, כי המציאות הינה קשה וטופחת למתעלמים ממנה על פניהם. הציבור שבע ממסירת (אפשר גם שמכירת) נכסינו האסטרטגים בידי שרלטנים המסומרים ב"דבק משוגע" לכיסאותיהם ולעזאזל מדינת ישראל.

ניראה כי אנשי העצרת בכיכר רבין אינם מסוגלים להתעמת עם העובדות בעליל המובאות בטיעוני מתנגדיהם הרעיוניים-פוליטים והינם לכן בוחרים בדרך ההסתה וההשמצה הגורפת כנגד ציבור גדול וערכי מתוך תקווה כי שומעיהם לא יבחינו במופרכותן. זילזולם באינטילגנציה של הציבור הינה מרעימה.

טעות חמורה היא למתג בישראל "מחנה שלום" למול "האחרים" (דהיינו "מחנה המלחמה") אין שטות גדולה ונילעגת הימנה. בישראל קיים "מחנה השלום-בכל-מחיר" השמאלני ו"מחנה השלום-הבטוח" הימני (שוטמי ומחריבי המדינה היהודית מבפנים, ערבים כמו גם עוזריהם היהודים, אינם כלל ניכללים כאן ), אין מחנות אחרים. כל עם ישראל שואף נואשות לשלום, הינו ניבדל אך ורק בדרכים להשגתו ותו לא.

אנו פליאה הכיצד עדיין משתפת משפחת רבין פעולה עם הרוקדים על דמו והמעכירים בכך את זיכרו. עליה לקום ולהכריז כי תיתן חסותה לעצרות לזכר רבין רק במדה ולא תשורבב פוליטיקת הביבים לטקסים. אפשר ומזלו הגדול של עם ישראל הוא כי רובו המכריע אשר לא נכח שם הוא החלק הערכי והמוסרי במקומותינו, הוא הנושא תיקוותנו לקיומנו כעם וכאומה. 

רק באם יוזמן, יעתר ויגיע המחנה הימני לעצרת הזיכרון לרבין אשר תהפוך לעצרת זיכרון ותקווה בעבור כל עם ישראל, רק אז נדע כי אנו מתחילים את הנתיב לשלום אמת אשר חייב להתחיל ראש וראשון בבית.

המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

אהרון רול

טורונטו

905-886-8998

amroll@rogers.com