מס' צפיות - 1487
דירוג ממוצע -
ימיו ולילותיו של הדודה אווה/ אמנון דנקנר
לו היה הספר מקוצר ברבע לפחות, לו היתה העלילה מהודקת יותר, לו היו פחות בירבורים חסרי פיסוק מפי דמויות "צבעוניות", ולו הדמויות היו פחות "טיפוס" ויותר אנשים, שגורמים לקוראים להזדהות איתם, היה מתקבל ספר שמממש את הפוטנציאל שגלום בזה שהודפס בסופו של דבר.
מאת: Anne of green gables 10/11/08 (18:28)

בבית ערבי נטוש בירושלים של שנות החמישים גרות שתי משפחות. בחדר אחד משפחת ברגר - לזר, שרת בבית הספר היסודי, אנושקה, הונגריה עם טמפרמנט סוער, ששונאת את מפא"י, ובנם יוחנן, ילד יפה ומוכשר. בחדר השני גרים אלימלך לוריאש, פקיד בעיריה ומשורר שבקושי מפרסם, ובנו, המספר. האם נהרגה בפיצוץ כמה שנים קודם, וכך גדל המספר כיתום עם חרדת נטישה, שנוטה להתממש.

 

לילה אחד מגיע אליהם מר קמינקא, פקיד האפוטרופוס הממונה על נכסי נפקדים, יחד עם בנו, שעוד נכון לו תפקיד חשוב בסיפור, ועם אישה מפורכסת. הדיירים מפחדים מקמינקא, שמא יעיף אותם מביתם פתאום, אבל הוא דווקא בא לבקש טובה. שיתנו לגברת לגור איתם, בחדר הפנוי. למרות ההתנגדויות, (לזר רוצה את החדר בשביל הגרוטאות שלו, אנושקה מקנאה), הגברת נכנסת לגור איתם, ואז מתברר שהיא לא גברת, אלא גבר.

 

ההפתעה גדולה, אבל מהר מאוד הדיירים מתרגלים לרעיון, ובמיוחד המספר. הדודה אווה, כפי שהדייר החדש מבקש שיקראו לו, לוקח חסות על הילד, שאביו מזניח אותו, ומקדיש לו המון תשומת לב. הם יוצאים יחד לעיר, הדודה אווה תמיד לובש בחוץ בגדי אישה, יושבים בבתי קפה ובגינות ומשוחחים ארוכות. הילד עוזר לדודה אווה בעבודתו. הדודה אווה כותב רומנים רומנטיים, הנמכרים כחוברות בקיוסקים, ואת הרעיונות להם הוא שואב מהחיים עצמם (יותר נכון מרכילויות בין השכנים) ומסרטי קולנוע בהם צופה הילד, שמספר לו אותם מילה במילה.

 

תיאור הילדות האידילית הזו מצחיק ומהנה, בגלל תשומת הלב לפרטים הקטנים שמעירים לחיים את הדמויות, עד שממש אפשר לדמיין אותן. אבל זה לא מספיק, ובחלק השני של הספר, העניינים מסתבכים.

 

הילד הולך ומתבגר ומתחיל לשמוע סביבו השערות מכוערות בנוגע לדודה אווה, שסודו אינו כל כך סודי כבר. ספקות שניטעים בנער גורמים לו לעשות מעשה שבאותו רגע נראה נכון, אבל במהלך השנים הבאות ייסר אותו מצפונו על כך. השאלות על הסיבות שהביאו את הדודה אווה להסתובב בבגדי אישה הן הבסיס לכל הספר, והתקווה לכך שסופו יביא לפתרונן היא הסיבה לקריאת החלק הזה, שהוא ארוך מדי, טרחני ומייגע. השטיקים של הדמויות כבר מוכרים, ופיתולי העלילה בהשתתפותן לא מעוררים עניין.

 

בחלק השלישי מובא סוף סוף סיפורו של הדודה אווה, שכבר סיפר קצת על ילדותו לנער, שאז לא האמין לו. עכשיו, אחרי כל כך הרבה עמודים, שקרים, הסתרות ובגידות, גם הקוראים לא מאמינים לו. גרוע מזה, לא אכפת להם. הסיבה נראית בנאלית וכל הספר נראה פתאום מהומה רבה על לא דבר. הדודה אווה אינו "דמות עצומה, מיוחד, צבעונית, מכמירת לב וחכמה" כפי שטוען על הכריכה המעריץ רון לשם, אלא גבר נוירוטי שמתנהג כמו פולניה קטנונית.

 

עם זאת, יש לציין לחיוב את השפה היפה והעשירה, שמשמשת את המספר בתיאוריו, את השחזור המדוייק של ירושלים בשנות החמישים ואת השילוב של המאורעות הפרטיים עם המאורעות הציבוריים כמו משפט אייכמן, שמשפיע על הדמויות ועל העלילה.

 

בסוף הספר מודה דנקנר לחבריו (אלו שכתבו עליו את הביקורות המהללות במוגזם על הכריכה האחורית) ולעורכת הספר. לדעתי, זה מיותר. השבחים שכתבו החברים מעוררים אנטגוניזם, ומזכירים את המשפטים שכתובים על כריכות של רומנים רומנטיים, והעורכת לא זו שלא עשתה "עבודת עריכה מופלאה, חכמה, מדוייקת ויצירתית", כדבריו, אלא נתנה לו להתבטא ללא מעצורים. נראה שהספר לא יודע מה הוא רוצה להיות: רומן חניכה (וככזה הוא מצויין - ברור מאוד למה הילד שגדל לאיש, עוסק דווקא במקצוע שבחר לו), ספר מתח או "איפה היינו ומה עשינו" עם עלילה.

 

לו היה הספר מקוצר ברבע לפחות, לו היתה העלילה מהודקת יותר, לו היו פחות בירבורים חסרי פיסוק מפי דמויות "צבעוניות", ולו הדמויות היו פחות "טיפוס" ויותר אנשים, שגורמים לקוראים להזדהות איתם, היה מתקבל ספר שמממש את הפוטנציאל שגלום בזה שהודפס בסופו של דבר.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 4 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
תודה רבה על הביקורת
שירה 12.11.08 (01:43)
2.
Help
טנטה תה 17.11.08 (00:11)
3.
תגובה
דור 17.02.09 (21:02)
4.
אחד הספרים הטובים שקראתי!!
שרית 27.01.11 (12:11)